האמת שלא תכננתי לחזור ככה. תיארתי לי בראש ערימת ספרים ענקית שקראתי בשבת האחרונה, ביקורת ומחשבות, ומכאן רצף.
אבל האדם מתכנן ואלוהים מחייכת- או עושה משהו מוזר עם הפנים- ואין לי סביבי ערימת ענק של ספרים. בתקופה כמו זו, שלמעשה היא תחילת חזרה לחיים, הקפתי את עצמי בספרי נחמה. אם יש כאלו באוכל ובסרטים אין שום סיבה שלא יהיו ספרים כאלו, אבל הרגשתי אשמה. האם זה בסדר לכתוב פוטט בבלוג שמקיף רק שניים שלושה ספרים חומלים ואהובים, שכולם בעצם מכירים? אפילו הלכתי לבדוק במגילת זכויות הקורא, ליתר ביטחון, שמותר לי לקרוא את אלו. על מה ועל שום מה? אני כנראה מנהלת חברה ביקורתית מאד.
בסופו של דבר חשתי בדידות, אני מניחה. וברידג'ט ג'ונס היא החברה הטובה המושלמת, מצחיקה ושנונה ועם חן לא ברור, שמנסה לצלוח את דרכה בחינניות של פיל רוקד בלט- יש משהו מושלם מפיל שרוקד בלט? ברידג'ט, מלאה תובנות לא רעות בכלל על החיים, נאמנה לעצמה, יש לה חברים שאוהבים אותה, והיא תמיד כנה. אני יודעת שאפשר לנתח את הספר מפה עד להודעה חדשה- מגאווה ודעה קדומה ועד עולם הדייטים של הניינטיז, וכל הרפרסנים התספרותיים והתאוריות- אבל בריגדט בשבילי היא חברה שתקבל אותי כמו שאני, כמו שהיא מקבלת את החיים כמו שהם, ובתוספות אלכוהול.
אבל פה מגיעים לבעיה במערכת שלי: אני קוראת מאד סובייקטאיבית, ולא הרבה ספרים בכלל צלחו דרכם לרשימת המנחמים. כיוון שכך סל המחזור פועל שעות נוספות, וכמעט על ריק. סיימתי לקרוא את שני הספרים הראשיים של בריד'ט ג'טנס, ואני מניחה שיעברו כמה שנים עד שאקרא אותם שוב. אחר כך מגיע ג'ראלד דארל, אבל כמה אפשר לקרוא את משפחתי וחיות אחרות? כ אז כן, התגלגל לידי הפיקניק ומהומות אחרות שלא קראתי כבר איקס שנים, ועכשיו מה?
אותו הדבר כמובן עם אגתה כריסטי. אם עוד יש ספרים שלה בתרגום הישן, אני לא מכירה אותם. לדעתי סיימתי לקרוא את כולם, התרגום החדש עושה לי צרבת, ו….זהו בעצם. אולי בעוד חמש שנים אקרא אותם שוב? אין לדעת.
ואותו הדבר עם מר הריוט, ווטרינר כפרי ואיש מקסים לא פחות מברידג'ט, שבסיפורים שלו את מוצאת חוץ מהומור וחיות גם אנושיות מפוכחת אהבה חיים והומור. אצל הריוט, לפחות, האנקודוטות כל כך קצרות ומחולקות לארבעה ספרים, שאת שוכחת אותם וזה מאפשר מעט יותר מרחב קריאה.


על טוב ועל רע בעולם רומח הדרקון

על טוב ועל רע בעולם רומח הדרקון בעולם רומח הדרקון מוזכרים די הרבה אלים ביניהם יש שלושה אלים חזקים הבכירים ביותר אל הטוב " פלדין" אל הרוע" טאקיזיס" ואל הנטרליות "……….."אפשר לראות את ההבדלים בין הטוב לרע בעוד שלשניהם יש מטרה אחת להפוך את העולם למקום יותר טוב/ רע כל אחד נוקט בגישה שונה הרוע נמצא בתת מודע בעוד שהטוב נמצא כאן .הרוע מנסה לכבוש את העולם עם מינימום נזקים .והוא עושה את זה בגלוי . בעוד שהטוב עושה את זה בחסות החוק .כמו האינקוויזיציה .כמו המלך הכוהן .ברומח הדרקון .הכול בחסות החוק .כמו ברלנד . הטוב רוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר ועל הדרך הוא הורג כדי שהעולם יהיה טוב יותר ..גם הרע הורג אבל הוא הורג בלי יפוי נפש בלי התייפיפות .אבל בגלל שהרע נמצא בתת המודע השליטה שלו יותר גדולה .כי מהטוב אפשר להתעלם לנפנף כי הוא נמצא מולך ולא בתוכך .שנאמר" כי לב האדם רע מנעוריו" . אנחנו צריכים לשים לב שהטוב לא יגרום לנו להרוג לפעמים עדיף ללכת עם הרע העיקר לא לחטוא / להרוג .כי הטוב שואב וזה כמו כת .ברגע שאתה נכנס אי אפשר לצאת ואל הנטרליות שהוא . כאילו מישהו חיפש תפקיד לבן שלו במשרד המשפטים .וחירטט תפקיד .בפועל הוא לא עושה כלום .ולא מתערב אף פעם כדי לשמור על נטרליות

עיר של עצמות/ בני הנפילים 1 מאת קסנדרה קלייר

קליירי בת השש עשרה יצאה לבלות עם חברה סיימון, אבל מפגש אחד עם חבורת נערים גורם לה לגלות שסיפורי האגדות אמיתיים. יש אנשי זאב, ערפדים מכשפים פיות ושדים. ויש גם ציידי צללים – ארגון סודי של אנשים עם דם מלאכים, האחראים לשמור על הסדר בעולם הצללים. קליירי מגלה שהיא חלק מציידי הצללים, ולא סתם- היא ביתו של ולנטיין מורגנשטרן, סוג של וולדמורט שדוגל בטוהר הדם ובהשמדת כל יצורי העולם התחתון. ולנטיין מחפש את גביע התמותה, אחד מחפצי הכוח של המלאכים (הקבלה להורקרוקיסים), שאמא של קליירי החביאה אותו היכן שהו. אז ולנטיין חיפש את אמא של קליירי, והיא הרדימה את עצמה. כמו כן קליירי התאהבה בצייד צללים בשם גייס. לקראת סוף הספר היא מגלה שהוא אחיה -וואט!! ..המשך יבוא