מוקש קטלני, שלושה לרצח, שככה יהיה לי טוב

מוקש קטלני/ לי צ'יילד
הספר שלישי בסדרת ג'ק ריצר הגיבור.
אני אוהבת את ג'ק ריצ'ר, הוא תמיד שם כשצריך להגן עלייך, ואי אפשר להתעסק איתו. הוא חכם, הוא חזק, הוא חסין כדורים, והוא לא כמו שאר הגיבורים הטובים והחלשים- אלו שחושבים שזה לא מוסרי להתגונן כשפוגעים בך, שלא לדבר על להחזיר. מריצ'ר לא תשמעי 'אבא שלי לא היה רוצה שאהרוג אותו אפילו שהוא מנסה לרצוח אותי'.
אז הפעם ריצ'ר שמצא עבודה קטנה באיזה חור, מקבל זימון מסתורי בחזרה לניו יורק, ובדרכו לברר מי מחפש אותו גופות מתחילות להערם סביבו. ריצ'ר פותר את התעלומה ומביס כל מי שמנסה לפגוע בו- מה עוד אפשר לבקש?
נערת ריצ'ר הפעם היא ג'ודי- ביתו של המפקד לשעבר שלו, זו שריצ'ר מאוהב בה מאז היתה בת חמש עשרה. האם אני מאושרת מהרעיון שהדוד האהוב על ילדה קטנה הוא בעצם חייל חרמן שמפנטז עליה כל השנים, ושכל זה מוצג כרעיון רומנטי, בלי לשים לב לכמה זה מאיים? לא, אבל, יחסית לספרים אחרים זה  קטן. וג'ק ריצ'ר אף פעם לא מספר בדיחות גסות, וגם זה משהו. ואמנם ג'ודי היא נערת ריצ'ר טיפוסית- חכמה ויפה עם עבודה שווה ולעולם לא נלחצת כשיורים עליה. אפשר לראות בצורה שהיא הולכת שהיא נערת ג'ק ריצ'ר, רק שהיא לעולם לא תצעק עליו או תאמר לו לעזוב. אז הם עושים המון סקס ויורים ומנצחים וכולם מאושרים, הבו לי ריצ'ר גם!

שלושה לרצח/ ג'נט איוונוביץ
האמת שקראתי את הספר הזה לפני כמה שנים, אבל שכחתי מזה לגמרי עד האמצע.
סטפאני פאלם, הגיבורה הלא חופפת, עובדת עכשיו כלוכדת משתמטים ומנסה לתפוס טיפוסים מוזרים. הרכב שלה מתפרק, המשפחה שלה מציקה, האוגר שלה ישן כל היום והדירה שלה מבולגנת. יחד עם כל זה, אחד הלקוחות שהיא אמורה להביא למשפט נעלם, אנשים אלמוניים מאיימים עליה- והיא מוצאת גופות, הרבה גופות.
גיבורה מצחיקה שלא עסוקה כל היום בלהתחנחן בתוך ספר חמוד ומצחיק, ולא שום דבר יותר מזה. אבל לפעמים גם לא נחוץ יותר.

שככה יהיה לי טוב/ לולי ווינסטון
בעלה של סופי נפטר והיא מסה להתמודד עם מותו. משום מה הסופרת חושבת שאנשים בדיכאון מדברים במשפטים עוקצניים ושנונים ממש כאילו הם צ'נדלר, עם פאנץ' בסוף כל משפט. והם מדברים הרבה. סופי מתארת כל פעולה שהיא עושה על ספר שלם, שבו היא עוברת דירה, מוכרת את הבית, ותוך פחות משנה מיום המוות של איתן כבר יש לה עסק מצליח, הצעת נישואין ונערה לא מתפקדת שהיא מצילה. היפ היפ הוריי.
למרבה הצער, כשאת באמת בדיכאון, זה לא מרגיש כמו בסיטקום. הלוואי וזה היה ככה. וכשאהובך מת, לא מספיקים שבעה חודשים כדי להתאושש לחלוטין. ונערה שגורמת לעצמה כוויות מדרגה שתיים צריכה קצת יותר מחונכת לא מקצועית ומעבודה חדשה. אני מבינה למה הסופרת לא רוצה באמת להתעסק עם החומרים האלו-מוות ואובדן ופגיעה עצמית ודכאון- אני רק לא מבינה למה היא כתבה עליהם ספר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s