אני חושב שאני אוהב אותך, העזרה, אם בתחילה לא תצליח, אחות

אני חושב שאני אוהב אותך/ אליסון פירסון
אליסון פירסון עושה ג'ניפר ויינר, וזה לא שילוב כל כך מוצלח.
כמובן שהייתי חייבת לקחת את הספר הזה. אליסון פירסון! 'אין לי מושג איך היא עושה את זה' הוא אחד הספרים הפמינסטיים שקראתי. במסווה של קומדיית מצבים הוא מציג תמונה מדויקת של מצב הנשים בחברה המערבית בת ימינו, ואני זוכרת בו חלקים שבכיתי מרוב תסכול וזעם. אבל כנראה שזה מקרה של ספר אחד, כי הספר הנוכחי שונה, סתמי, ולא ברור לי בעצם למה הוא נכתב. הוא נחמד, אני מניחה, אבל בהחלט חסר אג'נדה. או סתם רעיון.
החלק הראשון מספר על ילדותה של הגיבורה בעיירה קטנה ועל ההערצה שהיא רוחשת לזמר פופ עולה. דווקא חביב, התמודדות של ילדה מתבגרת עם העולם, והנסיון להיות מקובלת ולהתערות בחברה. החלק השני קורה עשרים שנה אחרי כן, והוא פשוט סיפור מאד ארוך של כל מה שקרה לגיבורה בחיים עד אז פלוס סגירת מעגל. אין פה מסר או משהו, זה סתם כל מה שאנשים עברו אי פעם במשך ארבעים שנה. לא הכי מעניין, לא הכי רע. יש אלף כאלו.

העזרה/ קתרין סטוקט. 
אני לא יודעת איך להגיב על הספר הזה, באמת. כלומר, ברור שהוא…
מה?
נחוץ? חכם? חשוב? לא יודעת. הוא מדבר על גזענות למען ה', אז הוא חייב להיות חשוב! וזה לא שהסופרת לא יודעת לכתוב. אבל משהו לא יושב לי במקום.
כמו שיודעת כל מי ששמעה עליו בגלל הסרט, כמוני, הספר מספר את סיפורן של עוזרות בית שחורות בעיירה קטנה במיסיסיפי בתחילת שנות השישים. הספר מדבר דרך שתיים מהעוזרות, אייבילין ומיני, ואחת ה'גברות' הלבנות שמבקשת מהן לעזור לה בפעולה חתרנית נגד הממסד הלבן. אבל זה מסוג הדברים שלעולם לא היו קורים, רעיון חמוד ותמים מידי, וכאילו היה מספיק לבוא ולומר לאנשים הי אתם גזענים והכל היה נגמר.
והפעולה הופכת לדבר הכי חשוב שנעשה אי פעם נגד גזענות- אבל לאט לאט לאורך הספר היא מתמססת והשאלה החשובה ביותר הוא איך תקבל אותה אחת הנשים המקומיות.
והדמויות, טוב, הן כתובות טוב, והן מעניינות: בתור ספר על חייהן של עוזרות בית הוא בהחלט מוצלח, וגם מרגש. אבל, שוב, משהו מציק לי. הדמויות קצת חד מימדיות: איביילין היא המאמא החכמה והרגישה והשקטה שיש לה הכי הרבה נסיון חיים, ממש כמו פלורידה מ'גוד טיימס'. מיני היא העוזרת המצחיקה עם הלשון החדה. אליזבת היא הנערה שחכמה יותר מכולם והיתה צריכה להיוולד מאה שנה קדימה. והשחורות שמנות, והלבנות רזות, השחורות מגדלות באהבה את ילדיהן והלבנות עסוקות כל היום במצבן החברתי. ואני מבינה שחשוב לדבר על גזענות, למרות שאנחנו כבר לא בשנות השישים והגזענות של היום הולכת ונהיית שקופה יותר ולפעמים קשה יותר לזיהוי. אבל מכל הספר הזה והדיבורים על דברים כל כך חשובים כמו גזענות והתנשאות ופריוולגיות, הדבר היחיד שנכנס לי ללב היא דמות משנית קטנה של ילדה בת שנתיים שאמא שלה לא אוהבת אותה. זה אומר שוב שהדמויות כתובות טוב- הילדונת פשוט שברה את ליבי- אבל שמשהו בנושא הראשי מתפספס. אולי זה היה צריך להיות פשוט סיפור, בלי להכניס רעיונות-על.
ואם כבר, אני מנצלת את ההזדמנות וממליצה לכולן לקרוא את עגבניות ירוקות מטוגנות של פאני פלאג, שמדבר גם הוא על גזענות והוא פשוט נהדר.

אם בתחילה לא תצליח/ רוג'ר זילזאני ורוברט שאקלי
כוחות הרוע וכוחות הטוב נערכים לתחרות אחת אחרונה… אה, כבר קראתן את זה שלוש או ארבע או מאה פעם? יופי, גם אני. אז מה. בכל אופן, שני המלאכים המייצגים את הכוחות מסכמים על תחרות שבה ייצג את האנושות לא אחר מאשר יוהן פאוסט, ומשם כל העניין מסתבך. ככה שזו מין קומדיית מצבים בכיכובם של הטוב והרע והלנה מטרויה והמלאך מיכאל, וזה נשמע מצחיק נורא, אבל זה לא באמת הצחיק אותי כמו שאני מאמינה שאמור היה להצחיק.  זה לא שהוא רע או משהו, להיפך, הוא  פשוט… לא הכי מצחיק. אבל זה ספר ממש נחמד, באמת, ולא תמיד יש בסביבה ספר ממש נחמד ועוד כזה שהוא גם פנטזיה, אז למה לא.

האחות/ רוזמונד לאפטון
אחותה של ביאטריס מתה. לכאורה מדובר בהתאבדות, אבל ביאטריס מאמינה שהיא נרצחה, ולמרות שאף אחד לא מאמין לה היא יוצאת לחקירה לבדה. תוך כדי החקירה ביאטריס נחשפת לעובדות מזעזעות… דברים שאמורים להיות נורא מחרידים וסודות קבורים… וסכנה מתחילה לאיים גם עליה עצמה.
בקטגוריית ספר פשע כאילו פסיכולוגי- אין בספר שום דבר פסיכולוגי- הספר בהחלט עושה את העבודה. הוא קריא ושכיח, הגיבורה יפה ואפילו עובדת על הקשר הרגשי שלה עם המשפחה, והקרבן כל כך מסכנה שחבל ועצוב שהיא מתה, אם היא אשכרה היתה נוגעת לליבי לשניה. יש תעלומה בלשית ואפילו סוג של טוויסט קטן ולא צפוי בסוף, וזה תמיד נחמד.
מה שכן יש בספר, ואני לא בטוחה שהסופרת יודעת על איזה קן צרעות היא נפלה, הוא התיאור הקצר שבו ביאטריס מבינה שהסיבה שאף אחד לא מאמין לאחות המתה, היא כי אחותה אובחנה כפסיכוטית. לכן היא לא מקבלת יחס רציני.
האם הסופרת יודעת בעצמה כמה זה נכון? האם הסופרת יודעת איך מתייחסת מערכת הבריאות לכל מי שמטופל בתחום בריאות הנפש? האם הסופרת יודעת איך מתייחסים אליך רופאים מהרגע שנודע להם כשאת בדכאון ומטופלת בתרופות?
אני חושבת שזו וואנדר סיסטר, שסיפרה פעם על חוויות של אשה שמנה במערכת הבריאות: איך היא יכולה לבוא עם רגל שבורה ויאמרו לה שזה קשור למשקל. ואיך ממי שנחשב חריג נלקח אוטומטית הכבוד הכי בסיסי של אדם.
כמובן,  הסופרת לא באמת נכנסת לכל זה. להיפך, מהר מהר היא רצה לשחרר את תווית חולת הנפש מהאחות המתה, שחס וחלילה לא נחשוב שהיא פגומה. אבל זה באמת לא הוגן לדרוש יותר מידי מהספר הזה שהוא פשוט רומן מתח ודי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s