המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי, הלילות הנוראים, הפירמידות, אומנות ההקשבה לפעימות הלב

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי/ רייצ'ל ג'ויס
להרולד פריי יש חיים מסודרים, עבודה טובה ואשה מסורה. הכל מסודר ומאורגן אצלו, בהתאם לאופיו הקפדני. אבל כשהוא מקבל מכתב שמודיע לו שמכרה וותיקה גוססת מסרטן, הוא מחליט שהוא חייב לעזוב הכל וללכת לראות אותה. וזה מה שהוא עושה: עוזב את כל מה שהוא עושה ויוצא מהבית, ומתחיל ללכת. אל בית החולים, ברגל. מרחק של שלוש מאות קילומטר, בלי תכנון, בלי ציוד, וכשהוא בעצמו אפילו לא יודע מה דוחף אותו. הרולד ממשיך את המסע הרגלי הארוך, ולאורך הדרך, בין האנשים שהוא פוגש, בין נעליו המתבלות והפליאה שלו עצמו על הצעד הנועז שלכאורה כל כך לא מתאים לו, הוא הולך ומוצא משהו שהיה חסר לו. ויחד איתו גם אנחנו מקבלים איזו הבנה, משהו אחר.
זה נשמע מאד קיטשי, אני יודעת. ובאמת, בהתחלה חשבתי שהספר שטחי מידי. מה זה, פשוט לקום וללכת והחיים שלך משתנים, איזה יופי, עוד אחד מספרי העידן החדש. אבל לא. יש בספר משהו פשוט, אבל בצורה טובה, לא מסובכת, נוגעת. משהו אוהב אדם, חומל ועדין. עובדה שאני עדיין חושבת על הספר, ועובדה שבהשראתו התחלתי הליכות ארוכות של שעתיים כל יום שגרמו לי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי. ולא שהמסר של הספר הוא לקום ולעשות צעדות ברגל: אבל יש משהו נוגע בחיבור העדין לעצמך וברצון לאיזשהו שיפור, תנועה, תזוזה. שזה אפשרי, שלא הכל חייב להיות מקובע ורע. אז נכון שיש בי צד שעדיין צוחק עלי שנפלתי ככה, אבל באמת שהספר מרגש.

הלילות הנוראים/ הארי ניקאנן

ארי (אריאל) הוא בלש יהודי במשטרת פינלנד, שנתקל בכמה רציחות משונות. החקירה שהולכת ומסתבכת מחזירה את ארי אל הקהילה היהודית בה גדל, ממש כמה ימים לפני יום כיפור.
בניגוד לרוב הבלשים בז'אנר, ארי לא גרוש, לא אומלל, לא שותה ולא מאוהב בפתולוגית. הוא רענן וקליל ונחמד ובעל גישה אופטימית לחיים. התיאור של הקהילה היהודית בחו"ל משעשע, ואפילו הטוויסטים בעלילה, שמכניסה סוכני מוסד להוטים מידי וערבים טרוריסטים, יגרמו חיוכים לכל מי שהיה יהודי אי פעם. אין בו פסיכופטים, אין בו אלימות קשה מידי, ויחסית לשאר ספרי המתח הבלשיים, זה ממש ספר חמוד.

הפירמידות/ הנינג מנקל
עוד רומן מתח בלשי במדינות סקנדינביה. קורט וולאנדר, בלש צעיר ולהוט, מקבל חקירת מוות משונה שנראית לכאורה כהתאבדות חסרת פשר.
חיבבתי את הספר בהתחלה. גם הבלש הזה היה נראה לי אופטימי, צעיר, מרענן. עוד זריקת צבע לעולם הספרות הבלשית הדי חוזר על עצמו, חשבתי, אבל אחרי כמה פרקים התברר שטעיתי. החקירה היא רק אחת מאוסף סיפורי חקירות, שמתארות גם את התבגרותו של וולאנדר לאורך השנים במשטרה, וכמו במטה קסמים, הוא הולך והופך לבלש בן ארבעים ממורמר ועצבני שלא מוצא טעם לחייו. הכל אפור לו, הוא בודד, הוא מתגרש, הוא נהיה ציני. ויחד איתו גם אוסף סיפורי החקירות הולך ומאבד טעם ונהיה טרחני, אפילו משעמם. לקראת הסוף הן לא מעניינות בכלל. לא חסרים בלשים חסרי טעם לחיים, ולא חסרים ספרים שאין באמת טעם לקרוא אותם.

אמנות ההקשבה לפעימות הלב/ יאן פיליפ סנדקר
הנה עוד ספר שאמור להיות מרגש. יוליה, אשה שאנחנו לא יודעים עליה כמעט כלום, מגיע לכפר נידח בבורמה בחיפוש אחר אביה הנעלם. מיד היא פוגשת זקן זר שמזהה אותה לפי הנשמה או משהו ומתחיל לספר לה סיפור מאד ארוך על חייו הבלתי ידועים של אביה. סיפור מאד, מאד, מאד ארוך. מסתבר שלאביה היו חיים סודיים אותם השכיל להחביא בצורה יוצאת דופן, ושאם את מגיעה לבורמה לבד בלי שיש לך מושג לאן את הולכת, מיד תזוהי על ידי זקנים מקומיים טובי לב שיספרו לך סיפורים מרגשים הכוללים אהבה נצחית ונשים יפהפיות. בו פאקינג הו.
מצטערת, לא אמין בגרוש, לא סביר בכלל, דביק ושבלוני ולא נוגע ללב. אמנות האמריקאים הכותבים רבי מכר על מקומות אקזוטיים, אולי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s