טירת הזכוכית, זאב בודד, מים לפילים

ביום שישי באחת עשרה בבוקר עוד הייתי תקועה בהדסה עין כרם, והבנתי שלא אספיק להגיע לספריה לפני שבת. אז הפעם הספרים הם לא מה שאני הייתי בוחרת מהספריה, ואפילו לא מה שסמדר בוחרת בשבילי, אלא ספרים מפינת המציאות המאד מאד מוגבלת ולא ממש לטעמי שבצומת-ספרים.
ספרים חדשים זה עניין די יקר, ולמרות שכל הנושא רגיש ונפיץ היום מאד, אני חושבת שגם לאנשים שחיים על קצבת נכות ולא הספיקו להגיע לספריה מותר להיות מסוגלים לקרוא משהו בשבת. בכל מקרה, זה לא בלוג פוליטי, אז הנה:

טירת הזכוכית/ ג'אנט וולס
הסופרת מגוללת את סיפור ילדותה אצל הוריה המזניחים והלא אחראיים. זה סיפור עצוב, והוא עצוב עוד יותר כי הוא אמיתי. בעצם, הוא עצוב רק בגלל שהוא אמיתי. הוא לא יאומן, כמובן, כי קשה להאמין שאנשים באמת מתנהגים ככה לילדים שלהם, אבל מבחינה סיפורית אין בו הרבה. הוא יותר חשוב מבחינה תיעודית אני מניחה.
הסיפור מתחיל מהזכרון הראשון של המחברת, אי שם בגיל שלוש, והוא פשוט נמשך ונמשך, הזנחה אחרי הזנחה אחרי הזנחה. זה לא סיפור עם עלילה, למרות שהמשפחה כן נעה ונדה. זה פשוט תיאור של חיים. אני לא יודעת למה המשכתי את הספר, בעצם, אחרי שהרעיון נהיה ברור.
כן כואב אבל אמיתי לראות -ואולי זו הסיבה שהמשכתי לקרוא – איך המחברת לא שופטת את ההורים שלה, איך היא אוהבת אותם, את ההבנה של הדמויות האלו שפשעו חמורות נגד שלושה ילדים קטנים. גם שנים אחרי כן, וולס מסוגלת לתאר בדיוק איך אביה היה שיכור ואלים שפגע בה- אבל גם להבין את הבית שהוא גדל בו ואת האכזבות שספג ואת היותו מכור לאלכוהול. עדיין לאהוב אותו, להעריץ ואפילו להקדיש לו את הספר.
זה בעייתי, אבל גם מאד מדויק- בעיקר כשמדברים על התעללות בילדים קטנים. הרי הסופרת תמיד תהיה ילדה קטנה כשמדובר בהורים שלה. כשיש יחסי כח ומרות והקרבן-הילד באמת אוהב את מי שהתעלל בו, קל יותר להבין, להשלים, ואפילו לראות למה אולי המתעלל צודק. מהבחינה הזו הספר הביא אותי למקומות לא פשוטים, למרות שלכאורה מדובר רק בתאורים לקוניים של התגברות על הזנחה וסוף טוב. ואולי זה לא סוף טוב. ההבנה של הפוגע, ההמשכיות של הפגיעה, ההשלמה שאין בה סליחה, אין בה סגירת מעגל או אפילו הכרה. אולי בזה החשיבות של הספר, ואולי זה מה שטלטל אותי כל כך. כי אני חייבת להודות, שעל פניו, מבחינת סיפורת אין בו משהו מטלטל כה, ובכל זאת, יצאתי מהספר הזה במקום מאד לא קל.

זאב בודד/ ג'ודי פיקו
אם איזה סופר לא ממש טוב היה קורא את שומרת אחותי, ומחליט לחקות את הספר אחד לאחד, היה יוצא לו בדיוק זאב בודד. מה שמביא אותי לתהות לגבי שומרת אחותי, ספר שלא חף מבעיות וסחיטת דרמות, אבל עדיין ברמה אחרת לגמרי: יכול להיות שהוא התפלק לה בטעות? כי אותה תהיה בדיוק יש לי בקשר לאורסון סקוט קארד, שפוצץ לכולנו את המח עם המשחק של אנדר, ואחר כך ירה במה שנשאר בשורה אינסופית של ספרים גרועים.
בכל מקרה, זאב בודד חוזר לנושא האהוב על פיקו- מתי נכון להרוג את מי שאתה אוהב- ומספר לנו על ביולוג ידוע שנמצא בתרדמת אחרי תאונת דרכים, ועל המשפחה שצריכה להחליט אם לנתק אותו מהמכונות או לא. יש רעש לבן של המון דרמות, סודות לא אמינים ושקרים מופרכים, אבל בסופו של דבר הסיפור הוא שהבת לא רוצה לנתק והבן כן רוצה לנתק. אם פיקו היתה מתמקדת רק בשני הצדדים באופן נקי, בלי לנסות לסחוט לנו בכח את בלוטת הדמעות עם וידויים לא מרגשים וציטוטים מדעיים (ומה-זה משעממים) על חיי הזאבים, זה היה יכול להיות ספר לא רע. כמו שהוא כרגע, הוא מקושקש מידי, והתרגילים שפיקו עושה כדי לגרום לנו להתרגש לא רק שלא עובדים, הם שקופים עד לרמה של מכעיסים ופוגעים באינטליגנציה. שלא לדבר על הגניבה משומרת אחותי ברמה של דמויות. אז בסופו של יום- שיעשו עם האבא מה שבא להם, מה אכפת לי. המשכתי את הספר רק כי הבטיחו לי סוד דרמטי, אבל הוא בכלל לא דרמטי. פוי.

מים לפילים/ שרה גרואן
ג'ייקוב, קשיש בן תשעים שנמצא בבית אבות, עוקב מהחלון אחרי הקרקס שהגיע לעיר, ונזכר בימי נעוריו, אז הצטרף בגחמה אל קרקס נודד. מכאן הסיפור עוקב אחרי ימי השתלבותו של ג'ייקוב הצעיר בקרקס והתאהבותו הנואשת באשת הבוס שלו, וחוזר מידי פעם לפקוד את הקשיש שהשארנו בבית האבות. הסיפור כמובן דרמטי, מרגש, וגדוש בכל דבר שאפשר לזרוק לתוך דרמה- רומן אסור, דמויות רעות, טראומה קשה- והעובדה שהוא מתרחש בקרקס רק מוסיף לתפאורה הגדושה במילא גם פילים, נמרים, מהלכות על חבל וזונות. וזה מתאים בדיוק למה שהוא- רומן רומנטי, דרמטי, מקושט לעילא, די קיטשי, שגם לא מתיימר להיות שום דבר אחר.
האמת שגיי'וקב הצעיר הוא לא גיבור שאהבתי במיוחד. הוא לא עושה שום דבר למען אהובותיו כשהן סובלות, רק יושב בצד ומרגיש רע בגללן. והוא לוקה בלוקיזם חמור-הוא משיג אותן בסוף וזוכה בכל הדברים הטובים לא כי הוא אמיץ, או חכם, או מוכשר, אלא כי הוא לבן ונורמטיבי ויפה. הרי מי יזכה ביפהפית הפרס ובחיים נורמטיביים, הנכה? הגמד? לאאא
ג'ייקוב לא מציג שום יכולת יוצאת דופן על פני הדמויות האחרות בספר, שמוצגות כנלעגות מכל בחינה אם הן לא יפות, ומושלמות ומשום כך מיועדות לג'ייקוב אם הן כן. לא, אם אתה גמד, אתה סייד-קיק קומי, ומטרת חייך היא לעזור לבחור הבריא.
דווקא בתור קשיש בן תשעים, ג'ייקוב מגלה הרבה יותר אומץ, נשכנות ועמידה על שלו, ואני מחבבת אותו יותר בגרסתו המבוגרת, והסוף אפילו משמח. ובכל אופן, מדובר ברומן לא רע עד סביר להפליא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s