מנוחה נכונה, איזון מופלא, הכבש השישה עשר, המפוזר מכפר אז"ר

מנוחה נכונה/ עמוס עוז
'ומה הטעם' נגמר ספרו של עמוס עוז, ואני שואלת, אכן, מה הטעם.
מה הטעם בספר הזה, עם עלילה שאפשר לדחוס לפרק אחד, ומתחילה להתניע רק לקראת סוף הספר וגם זה בקושי. ומה הטעם בכל המונולוגים הארוכים לאורך כל הספר, תילי תילים של  מילים שנערמות על עצמן. אם קופסא שחורה הוא חליפת מכתבים, הספר הזה הוא ספר של מונולוגים וזרמי תודעה,  ארוכים ומסובכים בעצמם.
נכון, יש מעט עלילה. יונתן, יוני, רוצה לעזוב את הקיבוץ ולהגיע למקום הנכון לו, כמו שמבקשות כל הדמויות בספר. אלא שהן רק מבקשות, ושואפות ורוצות, ובינתיים מתעסקות והולכות וטובעות במחשבות שלא נגמרות. וגם כשיוני עוזב, לבסוף, הוא לא מגיע למקום הנכון. הוא נשאר אפרורי ועייף ולא מתעורר, ובכלל, איש מהדמויות הראשיות בספר לא נראה באמת ער. יש מין הרגשה שהן מתנהלות בחלום, חצי ערות חצי ישנות, ואולי לכן זרם התודעה המחשבתי הזה דווקא מתאים.
אני אישית מוצאת אותו ארוך, ומייגע. ולמרות שאפשר להבין את הדמויות, משהו בסהרוריות שלהן מקשה באמת להתחבר לספר, ורק מתווסף לערימת המונולוגים הלא נגמרת והמתישה.

איזון מופלא/ לוסיה אצ'ווריה
הגיבורה כותבת מעין יומן לבתה התינוקת, ובו היא מפרטת את מהלך חייה עד שנולדה הילדה. נוצר הרושם שחייה היו קשים, אבל האמת שהיא מוקפת חברים ומשפחה ובעל, ולא ברור לי על מה היא מתלוננת כלכך הרבה.
במשך החצי הראשון של הספר היא נואמת ומשתפת מידע כמעט תאורטי על כמה נושאים- למשל, שלידה זה לא כזה כיף, והנקה היא לא תמיד תענוג ושלא תמיד אוהבים את הבת שלך ממבט ראשון. הבעיה היא שאלו נושאים שנטחנו  עד דק בכל קבוצת פייסבוק הורית, ואני לא מאמינה לגיבורה שהיא לא היתה נגישה למידע. היום אפשר למצוא ביוטיוב סרטוני לידה, ואפילו אני, שלא ילדתי מעולם,יודעת מה הם צירי בריקסטון היקס. אין באמת צורך לחדש את המידע לעולם.
החצי השני של הספר הוא כבר סיפור החיים שלה, מעין ברידג'ט ג'ונס לאימהות, קומדיית טעויות מוקפת חברות וגם בגבר הנכון ומתובלת ברגעים שבהם התינוקת אוכלת.
התינוקת מתנהגת כמו שתינוקות מתנהגים, האם מתנהגת כמו שאמהות מתנהגות, עולם כמנהגו סובב, וכדי לדעת את זה לא באמת צריך לפתוח ספר.

הכבש השישה עשר
לא אוהבת את הספר הזה,מה אני אעשה. עוד בתור ילדה לא אהבתי אותו, וגם היום, כשאני מקריאה אותו לאחייניתי בת השלוש, אני לא אוהבת אותו. לא התחברתי אז לכלום: אבא שלי לא הביא לי צדפים,  ומעולם לא נסע לאילת, וגם לא התגלח אז מה הקשר לאבאים דוקרים. ואבנים היו בשפע בחצר, ולהגיד לאבא להתגלח היה נראה לי אז (ועדיין) חצוף וטעון בצורה שאפילו לא הבנתי.
ורמת גן? מה לי ולרמת גן? משם באו הדודים שהביאו את הספר, ומשם אמא ברחה כל הדרך להתנחלות הקטנה שגדלתי בה. הכל היה זר לי, וחצוף, חשוף, ואפילו ביקורתי על החיים שלי שגם ככה התחלתי לחשוד בהם.
השיר היחיד שאהבתי הוא השיר על האיש עם השיער הארוך, ובמיוחד אהבתי את האיור, עם גור החתולים שהסתבך בשערו. לכן אני קצת כועסת על המהדורה המאוירת החדשה, מה הטרנד הזה לאייר  את כל הספרים מחדש? אפילו את המפוזר מכפר אז"ר איירו מחדש, במקום האיורים המקוריים של הסופרת עצמה!
ואמנם אני לא מבינה באיורים כמו מרית עיר האושר המוכשרת, אבל היה משהו באיורים הפשוטים והמטושטשים שכמו צוירו בחבל והותירו קצוות פרומים,כמו המפוזר המבולבל והמיואש עצמו, האיש הערירי והבוגר והחולה שכל עולמו מתבלבל סביבו, והתאימו לדעתי הרבה יותר מהנוקשות והקפדנות באיורים החדשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s