החווה, בריחה, שקרים של קיץ

מטעמי נוחות, אני מחלקת את ששת הספרים האחרונים שקראתי לשני פוסטים.

החווה/ טום רוב סמית
קראתי בחג ספרים טובים ממנו, וזהו רק מותחן רגיל בין עשרות אם לא מאות מותחנים דומים. ובכל זאת אני בוחרת לפתוח  איתו, כי למרות שמדובר ברומן בינוני ומטה, הוא אחד הספרים החשובים שיצא לי לקרוא.
לא בגלל העלילה, שהיא סבירה, ולא בגלל הכתיבה שהיא סבירה גם כן. אלא בגלל שהספר הזה מדבר על פוסט טראומה, שזה נושא שאין למצוא עליו כמעט חומר, בוודאי שלא בעברית, וכל מי ששופך מעט אור על החושך הזה ראוי וחשוב שייקרא.
פוסט טראומה הופכת את החיים של האדם, וראויה להרבה יותר ייצוג בספרות, בוודאי בספרות מקצועית. לכן כשבא ספר ומדבר עליה,אני מרגישה שחיוני לתת לו במה. ממש כמו הגיבור הראשי בספר שהוא הומוסקסואל, והייצוג של דמויות גאות בספרות לוקה בחסר וחשוב.
מבחינת עלילה, הספר מספר על דניאל, עיתונאי צעיר, שאמא שלו  פוגשת אותו במסע בריחה שלה ממזימה גדולה שנרקחת בשבדיה. מהצד השני ישנו האב, שמנסה לשכנע את דניאל שהאם לוקה בנפשה. בלי לדעת למי להאמין, דניאל מחליט לסוע לשבדיה בעצמו, ופתרון התעלומה הפתיע אפילו אותי.
והעציב, כי  פוסט טראומה היא דבר עצוב.
אז שוב, אל תצפו לרומן מסחרר וכתיבה סוחפת. אבל הייצוג והדיבור על נושא כל כך גדול ומושתק הוא חשוב מאין כמוהו, ואני מקווה שנראה עוד ועוד כותבים מתעסקים בנושא.

בריחה/ אליס מונרו
אני לא אוהבת סיפורים קצרים, ובכל זאת איכשהו יצא שלקחתי בטעות לא ספר סיפורים אחד אלא שניים.
הסיפורים של מונרו מתעסקים בנשים,בכל מיני מצבים בחיים. לפעמים יש קשר בין סיפור לסיפור, לפעמים לא. דבר אחד משותף לכולם, החמצה גדולה. הגיבורה תמיד מפספסת. מונרו מסתדרת טוב עם פורמט הסיפור הקצר, ובוראת עולם שלם בתוך כמה דפים, אבל כשסיפור אחרי סיפור הכל מתפשל, זה לא נעים לקריאה וגם כבר די צפוי. אני הייתי קוראת לספר החמצה במקום בריחה, וממליצה עליו למצבים שממש דחוף לך להרגיש עגמומית.

שקרים של קיץ/ ברנהרד שלינק
ספר הסיפורים השני שלקחתי. הסיפור הראשון מדבר על בני זוג מבוגרים שנפגשו והתאהבו בחופשה, ומנסים לגשר על הפערים ביניהם, ולבנות מערכת יחסים למרות המרחק הפיזי והבדלי הגישה, כך שחשבתי לתומי שזה ספר רומנטי מלא סיפורים חמודים.
הסיפור הבא הוא על גבר שכל כך אוהב את אישתו ובתו הקטנה, עד שהוא מנתק את  כל התקשורת לבית וחוסם את כביש הגישה. גם הסופר מבין שמדובר באלימות, שהולכת ומסלימה עד הסוף המר אך חסר הנפגעים. בסיפור הבא האלימות הגברית כבר ממש פיזית ובוטה, כמו גם שאלתו של המספר, האם נשים מוצאות קסם באונס וניצול. התשובה היא לא, וגם לא בא לי להמשיך ולקרוא את הספר שלך יותר.
(עד מתי סופרים גברים יעלוצו? די למיסטיפקציה של אונס)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s