אני,  רובוט,  את מתה, המאהב

בכל מקרה, אני צריכה לשטוף כלים, להתלבש ולסדר את החדר, אז ביקורת איט איז 

אז ככה: קודם כל, קראתי את אני, רובוט של אסימוב. ספר מקסים. מורכב מסיפורים קצרים, בעולם עתידני (באופן מוזר הוא מתרחש בשנות השמונים) שבו רובוטים הם חלק בלתי נפרד מהאנושות. מדע בדיוני טוב אמור להביא סיטואציות אנושיות אתיות, וכאלו באות לידי ביטוי ללא הפסק בעולם החדש. לרובוטים אסור לפגוע בבני אדם, אבל מה אם מדובר בפגיעה רגשית? רובוטים אמורים לשרת את בני האדם, אבל מה קורה אם רובוט מאמין שמי שברא אותו הוא דווקא מנוע החללית? ומה קורה אם רובוט למד לשקר, האם זה מסוכן?

דר סוזן קלווין היא רובופסיכולוגית, ופותרת בעיות כמעט בלשיות כל סיפור מחדש. רוב הבעיות מבוססות על שלושת חוקי היסוד בנוגע לרובוטים- לא יפגע רובוט בבנאדם, לא יפגע בעצמו, אבל יציב את בני האדם לפני עצמו- ומה קורה כשהם משתבשים. זה ספר מתוק, מצחיק, וחביב להפליא, ואני יודעת שהוא אמור להשאיר אונו עם שאלות לגבי עתיד האנושות, אבל כבר 2017 ואין רובוטים מדברים בנמצא אז פחות. מי שכן הותירה אותי עם מחשבות היא הדוקטור, אשה יבשה, סגפנית כמעט וקשה, ואחד הסיפורים המקסימים מדבר עליה כשהיא מגלה פעם ראשונה רגשות. 

ועוד מחשבה על השם סוזן: זה שם של אחיות בכורות מהוגנות, כמו סוזן מנרניה וסוזן מאי הסנוניות. השם אכן מושלם לה. 

אחר כך קראתי לי את את מתה של פיטר ג'יימס, חלק מספר אלף ומשהו בעלילותיו של הרב פקד המיוסר רוי גרייס. פסיכופת חוטף נשים צעירות! הן יפות! אין לו שום סיבה מוסברת לעין לעשות את זה! מי יעצור את הטירוף?

 הפקד, כמובן, בעוד ממודד עם בעיות אישיות כבדות משקל. האם הוא יצליח? אל תדאגו, הסופר מגלה לנו מי הרוצח כמה דקות אחרי שהספר התחיל, מה שהופך את עבודתו של הרב פקד לדי מיותרת ומאד מאד איטית. אבל אם אתם משתעממים, לא נורא, נביא לכם קטעים חסרי פשר שנועדו לזעזע אתכם ממוחו של הפסיכופת, כמו דובדבנים על עוגה, סתם, לקישוט. אבל תהיו בצד של הרב פקד, הוא באמת מיוסר וכל זה. 

וקראתי את המאהב, א. ב.  יהושע,  ושמרתי אותו לסוף, כי עליו הכי קשה לי לכתוב ביקורת וזה מובן, כי בכל זאת הוא לא ברמה הקלילה של אני רובוט ואת מתה. 

קודם כל, אני כמעט ולא קוראת ספרות ישראלית. היא מרגיזה אותי, מבלבלת אותי, וטעונה לי מידי. אף אחד לא יגיד לי איך זה לגדול פה. מצד שני, אני לא באמת גדלתי פה. גדלתי בארץ אחרת, רחוקה, בקצה הר קרח, והישראליות שלי הכי שונה משלכם שתוכלו לתאר.

אבל הספר טוב בתיאור הווי ישראלי. יש מין, משהו לא ברור, בדור ההורים הישראליים האמיתיים שלנו, משהו מעט מנותק רגשית. בצורה שבה הם גדלו. משהו שהיה כל כך מנותק רגשית, עד שהם קמו ועזבו הכל. והסופר מצליח להעביר את הניתוק הזה יופי. הגיבורים בסיפור הם זוג חיפאי לכאורה מצליח עם ילדה קטנה, ובלי שום קשר אנושי. אני לא מצליחה לחשוב על איך הם עברו את הפעולה האינטימית כל כך של להתעבר ולהרות וללדת ביחד ילד. לכאורה החיים שלהם טובים, אך האב, אדם, מחפש בכל כוחו איזשהו ריגוש, ניצוץ, משהו. בניגוד לאבא שלי הוא לא קם ועזב את הכל, אבל מנסה להכניס לחייו איזה תוכן. וכך הוא מכניס לביתו את המאהב של אשתו, וכשהוא נעלם, יוצא למסע חיפושים חובק ארץ למצוא אותו שוב. ויש משהו בחיפוש הזה שהוא די נוגע ללב. מנגד, אשתו, שעליה הסופר מטיל את רוב האשמה בדעיכה, בכמה היא לא משקיעה תשומת לב בבעלה והכי גרוע מתלבשת לא יפה, מסופקת למדי מחייה, וכל מה שאנחנו מקבלים ממנה אלו רק חלומות. האם האב מחפש את המאהב עבורו או עבורה? ואיך, אחרי תיאורים כל כך אפורים ודהים מחיפה האטומה, מגיע התיאור הכל כך מדויק הזה של נסיעה אל הכפר באור אחרון, אי שם בארץ האחרת שלי?
ונו מה חשבתם, שאני אדלג על האונס? כשהאב, המותש מחייו, שוכב עם חברתה הטובה של ביתו הקטנה בעוד היא, מבולבלת ומכמרת לב, מתחילה לבכות? מה אני אגיד לכם, פשוט אין לי כח יותר. את קוראת ספר, מזדהה עם הגיבור, חושבת שהוא סבבה, מבינה את מוזרויותיו, ואז הוא הולך ואונס מישהי, ואת כזה, די, אין לי כח, בחיי שאין לי כח, אפשר פשוט להמשיך לקרוא? 

ואולי ככה זה. ישראליות תלך וישראליות תבוא,  וגברים יאנסו,  ואנחנו,  עייפות,  נמשיך לקרוא 

5 מחשבות על “אני,  רובוט,  את מתה, המאהב

  1. בקשר לאני רובוט – כשלימדתי בחזותי הייתי מכורה לתוכנית רדיו בשם "מבט לכשרות". הייתי שומעת אותה בדרך הביתה לתל אביב. התלמידים חשבו שהשתגעתי או שאני מתחזקת (שטות גמורה, אין בי גרם של רליגיוזיות), רק משיכה עזה למערכות אוטונומיות עם כללים ברורים שאפשר להטיל לתוכן פיסות מציאות ולראות איך הן מתמודדות עם זה. לפני ששמעתי את התוכנית חשבתי לתומי שיש כשר ולא כשר, והתברר שיש כל כך הרבה דקויות. אנשים היו שולחים שאלות ואיזה רב היה עונה עליהן במין פירוט מקסים, כמעט מופשט ומתמטי. זה הזכיר לי את שיעורי הדקדוק בצרפתית, כל כך אהבתי את המוני הזמנים. ומן הזווית הזאת גם הערכתי את "אני רובוט". קליל או לא, יש בו גרעין מופשט גבישי שמזכה אותו בציון לשבח.
    זה מעניין מה שאת אומרת על המאהב. קראתי אותו אי אז בנעורי, ותאמיני או לא – הכול פרח מזכרוני (לא סימן טוב) כולל האונס. זכרתי רק את השם המוזר (אז הוא היה מוזר בעיני) אסיה, ותמונה של נער ערבי שפותח מקרר בבית אשכנזי ומתפלא שהוא ריק לגמרי, למעט חפיסת שוקולד. יש דברים כאלה בספר?

    • תודה
      אני ממש שמחה שאת פה, לא יצא לי לאמר לך
      אני פשוט מרגישה שחסר לי כל כך הרבה, אני מרגישה לפעמים כל כך מגושמת ושטחית
      היום קראתי ביקורת על אליס מונרו, ולא הבנתי אף מילה 😕

  2. כתיבה לא מובנת היא לא סימן לעומק למורכבות בדרך כלל. לפעמים היא נועדה לטשטש חוסר הבנה או לצעף במסתורין ולפעמים היא סתם מעידה על כושר ניסוח לקוי. אני דווקא בעד בהירות. ואת לא מגושמת ולא שטחית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s