על חתולים.  וגם: מרק עוף לנפש אוהבי בעלי החיים,  הר העצה הרעה, עץ המשי, עץ ועלה

​אני שבורת לב ובודדה,  באופן טבעי הלכתי לחפש ספר שינחם אותי. חיכיתי לספרים החדשים של ג'ניפר ווינר,  ההוא שכתב את הספר על הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם ולספר החדש של רובין הוב,  אבל הספרנית אמרה לי שאין להם תקציב.  אם קורא אותי מישהו שאחראי על תקצוב ספריות עירוניות,  תדע לך שזה לא הוגן.

אבל כשנתקלתי במרק עוף לנפש אוהבי בעלי החיים, הוא היה נראה לי מושלם.  לצערי,  יש בו גם סיפורים שוברי לב על אובדן של חיות מחמד אהובות.  והשוברים ביותר הם סיפורים של חיות המנסות להתמודד עם אובדן.  גור חתולים שנלקח ממנה חברה הכלב,  זוג ציפורים שמבכות את גוזלן. 

אין כאב גדול יותר משל חסרי המילים, הילדה שהייתי יודעת זאת היטב. 

ולכן אני גולשת, לראשונה,  לנושא שלכאורה לא קשור לבלוג. אתמול נתקלתי בתמונה הזו,  שהועלתה בקבוצת אוהבי חתולים:

 זוהי חתולה כבת שנתיים,  בוגרת,  שמשפחתה נטשה אותה.והיא בוכה. 

כאבם של חסרי המילים שובר את ליבי.  אין דבר נוראי יותר מפגיעה של ילד,  שלא יכול להסביר מה באמת קרה.  וזה מפתיע גם אותי העירוב הזה שאני עושה פה,  כי אני הראשונה להתנגד כשפמיניסטיות מחליטות שבשם הפמיניזם כולנו צריכות להזדהות עם פרות נקבות. אני לא אומרת שילד הוא גור חתולים,  אני רק אומרת שכאב כזה שובר אותי.  גורים מתוקים מוצאים בתים בקלות יחסית, ואני יכולה לספר לכם על האושר שגלאמי גורמת לי,  אבל האושר שלי,  ושלכם,  פחות חשוב בעיני כרגע.  רק שלא נגרום עוול שכזה לאלו שאינם יכולים לדבר. 

לנטוש לרחוב חיה בוגרת שנתנה לכם את ליבה זה מעשה אכזרי וכל כך רע. ואם אתם בוחרים לאמץ חיה,  אנא,  זכרו  שלב שלא יכול לדבר אלא רק לאהוב, זו זכות גדולה להיות ראויה לאהבתו  


הר העצה הרעה/עמוס עוז

זה סיפור על גבר ואשה וילד והאשה עוזבת.  אבל חוץ מזה הוא מלא תאורים ממש לא ברורים של ירושלים ושל שאר הדמויות ולא ברור לי למה. אפשר לנסות לקרוא שוב כדי להבין למה האשה עוזבת,  אבל היא לא קבלה יותר יחס משל שאר הדמויות,  ותכלס היו שם גם תיאורים די מגעילים, מהסוג שגרם לי עוד כילדה להתרחק מסיפורים ישראלים. למה ישראלים מגעילים כל כך? מיניות של ילדים היא לא הקטנה בזעיר אנפין של מיניות  מבוגרים.  אני לא זוכרת תאורים דוחים כל כך של ילדים בספרים אחרים,  ואין לי שום רצון להמשיך הלאה לשאר הסיפורים בקובץ ואני אפילו לא מתנצלת.

עץ המשי/ ג'אנג שיאנליאנג

שלקחתי כי אמא שלי קראה את הספר לפני שנים ואני זוכרת אותו בחורף בשלג בקראוון, וכי העטיפה  אכן מזכירה בהדפס האדמה החרבה צעיף משי. בעמודים הראשונים הקריאה לא שטפה לי,  וכשקראתי שזה תרגום מהתרגום האנגלי ולא מהמקור לא התפלאתי.  משהו שם לא זורם.  (כמובן,  יכול להיות שהיה לי יותר קל לקרוא אם גלאמי לא היתה מנסה לאכול את הספר) 

אבל התקיעות משתחררת. זה ספר עדין מאד על אדם שמשתחרר ממחנה  עבודה סיני ומתחיל חיים חדשים,  כשהוא חוקר בזהירות של אסיר את העולם שבחוץ.  הסביבה מתאימה יפה לרובד הפשטני של חייו,  כשאפילו לחמניה נחשבת אצלו לאושר גדול.  היא שטוחה ואפורה ומושלגת.  כמובן שגדלתי על ספרים של ניצולי שואה,  וגם פה חוזרת החששנות הזאת של לנסות מאד בעדינות לבנות משהו. אין כעס על השובים,  אין להט מאד גדול להקים מחדש את החיים,  רק חיי היומיום וגם זה מאד בזהירות.  זה ספר מקסים,  רק הסוף די קשוח,  וגם אותו הגיבור מקבל בהשלמה האין סופית שלמד במחנה.ואני גם חושבת על האדישות וההשלמה של הרוע עצמו, ונזכרת במוזיקת המקרה של פול אוסטר. 

  אני רק באמת לא מבינה למה לציין את הסוף על הכריכה

עץ ועלה /ג'. ר. ר טולקין

תראו,  אני אוהבת את טולקין מאד ומכירה את כל כתביו,  אבל לא הבנתי אף מילה.  אין לי מושג למה. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s