חזרנו אל בורות המים!

(…וניתן למצוא אותנו גם בשוק ובכיכר).
במשך ארבע השנים האחרונות הבלוג לא היה פעיל, מסיבות אישיות קשות מאד, ואני מקווה שהחזרה אל העולם אל קריאה כתיבה ואל הבלוג שלי שאני ככ אוהבת, מביאה איתה גם חזרה קטנה לחיים שלי, שככ אהבתי. אל העולם.
דברים קורים בארבע שנים, ובבלוג חל שינוי ענק ומבורך- כותב שותף! קבלו את יהודה, אחי המקסים, שכבר אורח פה בעבר, שמצטרף אל הבלוג. מעתה יהודה ואני מנהלים את הבלוג ביחד, ויהודה כותב ביקורות גם הוא, למעשה כרגע יותר ממני. בבלוג יהיו שינויים לאט לאט, ואנחנו נשמח לקבל פידבקים מכם על חווית המשתמש, מה נחוץ לכן בבלוג ועוד.

יוו איזו התרגשות!!


ערימה של ספרי ילדים (ונוער, לא מפלה): נשיקה לדבי דב, כלבם של בני בסקרוויל, אן מאינגלסייד

כמו שכבר ציינתי, אחת הסיבות שנעלמתי היא בגלל החגים. כיוון שחגים הם קשים, בין הספרים שקראתי לקחתי גם ספרי ילדים שנועדו לשמח את לבבי. וזה בהחלט היה רעיון טוב.

נשיקה לדבי דב/ אלזה הולמלונד מינריק/ איורים: מוריס סנדק
דבי הדוב שולח ציור לסבתא שלו, והיא שולחת נשיקה בחזרה. השליחה היא התרנגולת, שמעבירה אותה לצפרדע, שמעביר לחתול וכן הלאה עד שהגיעה ליעדה המקורי. ובאמצע נוצר אפילו סיפור אהבה מתוק. הספר שייך לסדרת אני יודע לקרוא של מודן, שאליה שייכים גם הגיבורים האהובים עלי צפרדי וקרפד. והאיורים של מוריס סנדק פשוט מקסימים- החיות כולן חמודות ונעימות לעין, והקשר בניהם נראה מלא חיבה, אבל הן עדיין ראליסטיות מאד מהמקובל בספרי ילדים, במיוחד הגברת תרנגולת. זה ספר מקסים ומשמח לב.

כלבם של בני בסקרוויל/ ארתור קונן דויל
בקריאה המאה ועשרים, הספר כבר לא מפחיד כל כך. אבל גם כשאני כבר יודעת בדיוק מי הפושע ומה הולך לקרות, עדיין הוא מעניין ויש בו את הגוון של אימה. ויש לו דרך נחמדה לבנות דמויות, ומעניין לקרוא עליהן. אני מחבבת את שרלוק הולמס ודוקטור ווטסון, ואת הרופא הטוב ואת סר הנרי מור, ונחמד להכיר אותם יותר. לראות איך הם פועלים, מגיבים. גם  דמויות המשנה משורטטות טוב, אמנם בשטחיות, כמו עלילת המשנה, אבל הן מעניינות. אני רק לא מבינה את ההחלטה של כתר לשים את המשט הכי מפחיד בספר על הכריכה. כל העניין הוא להגיע אליו לבד ושתעבור בך צמרמורת.

'דוקטור מורטימר הביט בנו רגע במבט מוזר ואמר בלחישה, "מר הולמס, אלו היו עקבות של כלב ענק".
(למה עקבות של ולא עקבותיו של? אני לא מתה על עריכות חדשות)

אן מאינגלסייד/ לוסי מוד מונטגומרי
לקחתי את אן כי נזקקתי למנת סוכר בחגים. והתברר לי שלפעמים גם לסוכר לבן יכולות להיות בעיות. אן עדיין חמודה, מעופפת ורומנטית והספר מלא תאורי נוף מקסימים. אבל אן גם מתנשאת ויהירה בנוגע לשכניה העניים (האנשים האלה מהצד השני של המפרץ), ומשהו בחינוך שלה קצת בעייתי. רוב הבעיות של הילדים בספר נובעות מחוסר תקשורת בין הילדים להורים. וגם בלעמוד על הגבולות שלה עצמה אן לא משהו, ומה היא עושה כל היום, בעצם, חוץ מלהיות אשתו של הרופא.
ושאלה שהולכת איתי כבר הרבה מאד שנים: ההריונות של אן קשים. כולם חשבו שהיא לא תשרוד את הלידה של שרלי. למה היא המשיכה להביא כל כך הרבה ילדים? ועוד כל כך מהר אחרי שרלי? הרי גילברט היה רופא. ורופא טוב וגם מיילד. שיטוט קצר באינטרנט מגלה שכבר היו אמצעי מניעה בייצור המוני בשנות העשרים של המאה הקודמת, ולא מצאתי תשובה.
מה שכן יש בספר הוא עריכה חדשה, והפעם דווקא אהבתי אותה. יש בו משפטים שהושמטו לגמרי מהעריכה הקודמת המוכרת לנו. קראתי בזמנו גרסה ישנה מאד של אן וידעתי שהיא מצונזרת, אבל עד שקראתי את העריכה החדשה לא ידעתי שגם בקודמת, המוכרת, הושמטו פרטים. יש הרבה יותר התייחסות להריון של אן, ויש שורה אחת שהיתה לא מוכרת ועשתה לי ממש צמרמורת:  בסוף הספר, כשאן מסתכלת על וולטר הישן, היא רואה מעל המיטה צל בצורת צלב. בעריכה החדשה מובא גם המשך השורה- ששנים רבות אחר כך אן תזכר בסימן מבשר הרעות, ותתהה אם הוא נבא את מותו של וולטר במלחמת העולם הראשונה.
השורה הזאת חשובה בעיני, כי היא מורידה את אן אל העולם שלנו. גם לא יקום מושלם שהכל וורוד בו, אלא טרגדיה אמיתית. וגם לא ילדה פלאית בארץ פיות רחוקה, אלא מישהי מהעולם המוכר לנו היום ומהאירועים שעיצבו אותו. מלחמת העולם הראשונה השפיעה גם עליה.
לפי העורכת, השורה הושמטה יחד עם עוד אזכורים נוצריים מידי. זה חבל מאד. וגם חבל שכתר אמנם הוציאו עריכה חדשה לספרים הישנים, אבל לא תרגמו את ההמשכים. במיוחד כששורה כזאת, ממש עושה רצון לקרוא אותם.

רומנטיקה להמונים: לילה אחד בגן עדן, מפרץ האנחות, הלב של גברת קליין, אחיות לסוד

כן, נעלמתי, אני יודעת. עם החגים הצטברו לי יותר מעשרים ספרים להעביר עליהם ביקורת, בטח יקח לי עד שנה הבאה. לבינתיים קבלו את רביעיית הרומן הרומנטי שלי מהחגים:

לילה אחד בגן עדן/ מייסי ייטס
קלרה היא בחורה חששנית בת שלושים, שמקדישה את כל חייה לעבודתה. הבוס שלה זאק הוא הגבר הסקסי ביותר שפגשה, וכבר שבע שנים יש לה פנטזיות לא ממומשות עליו. כשהוא מציע לה לה לבוא איתו לנסיעת עסקים בתאילנד שם היא אמורה להעמיד פנים שהיא ארוסתו, העניינים יוצאים משליטה.
זה ספר ממש חמוד. נהניתי ממנו. קלרה וזאק שניהם בוחנים את מערכת היחסים בינהם, מתמודדים עם העבר, עושים המון סקס ומתחתנים . כמובן, יש לספר קצת חסרונות: אפשר היה להוסיף עוד עלילה (נניח רוצח סדרתי מוטרף, זה תמיד עובד), או דמויות משנה.
וגם הסקס לא מושלם, אם כי שניהם מרגישים ככה כי לשניהם אין הרבה נסיון. לאברי המין שלהם אין שמות, וקלרה גומרת תמיד מחדירה אחת. זה לא ממש ריאלי, וגם לא זה שהיא גומרת תוך שניה על הפעם הראשונה שלה. אבל זה ספר שנכתב בשנות השמונים-
אופס לא, מוסרים לי באוזניה שהוא נכתב ב2012. אם כך זה באמת לא נסלח. בימינו לא מספיק רק להגיד דגדגן. ומה עם כל מה שמסביבו?
עוד משהו שחסר בספר זה יותר דגש על הבגדים, הנופים המדהימים של תאילנד וכל שאר מה שמקשט ספר בריחה נחמד, אבל הוא חמוד ביותר גם ככה, וקלרה גיבורה שעומדת על שלה וזה מאד נחמד.
בהצלחה לכן להשיג אותו, הוא נמכר בשופרסל ב39 שקלים ולדעתי הודפס בעותק יחיד.
ארבעה כוכבים.

מפרץ האנחות/ נורה רוברטס
(או: כשהמלכה מאכזבת).
שם הספר ממש מדויק. רוב מה שהגיבור ההורס ובת הים המדהימה עושים זה סקס בלילה במי המפרץ. ובכל זאת לא נהניתי מהספר. הוא די משעמם.
אניקה היא בתולת ים יפהפיה (אבל לא בתולה חה חה חה) , שעלתה מהמעקים כדי להילחם עם חבריה החדשים במלכת האופל. כמו תמיד זו חבורה של שלושה גברים הורסים ושלוש נשים מדהימות, כולם יפים חכמים ועם כוחות על. אין פה שום דבר שלא קראנו כבר, ושום דבר שלא הופך את הדמויות לפלקטים. זה מרגיש כאילו קיבלנו מרוברטס את התבנית, בלי הרבה עבודה עליה.
החבורה מבלה את רוב ימיה בווילה יפהפיה מעל המפרץ, קונה בגדים ומבשלת והודפת התקפות אופל מרושעות. זה לא מעניין. אפילו טקסי ההתחדשות או מה שלא יהיה שלהם מוכרים. הכל חוזר על עצמו ונמרח מאד. הפתיחות המינית מעט יותר גדולה- אניקה היא לא בתולה חששנית כמו קלרה אלא אוהבת סקס מאד (מסתבר שאצל בני ים זה תחביב). אבל גם פה אין יותר נועז מהמילה זקפה. וזה שאניקה מסתובבת בעולם כמו מתבגרת מטופשת עם זעזוע מח, רק הופך גם את הסקס לילדותי. לרגעים את תוהה אם זה בכלל חוקי לשכב עם מישהי כזאת. בקיצור, נסיון לא מוצלח נורה. תתחילי להשקיע. את נחה על זרי הדפנה.
לא רואה שום סיבה לקרוא את שאר הטרילוגיה.
כוכב אחד בקושי

הלב של גברת קליין/ גייל פורמן
מריבת חיה חיים מאד לוחצים. יש לה עבודה תובענית, בעל שדורש המון השקעה, שני ילדים קטנים שמוציאים אותה מדעתה והבוסית שלה היא חברה טובה לשעבר שמתנהגת אליה די מגעיל. מריבת שנים מנסה מנסה לג'נגל בין פגישות עסקיות לחוג שחיה של התאומים, ולהיות מוצלחת בכל תחום כשבעלה ואמה לא עוזרים בכלל. התוצאה היא התקף לב קשה, אבל גם כשהיא מנסה להחלים כולם רק דורשים ודורשים ממנה.  ויום אחד היא פשוט אורזת מזוודה, עולה על הרכבת ונוסעת לעיר אחרת.
שם היא שוכרת דירה, מוצאת לאט לאט חברים ורופא טוב, מתחילה ללמוד לשחות ומחפשת את אמה הביולוגית. כל זה טוב ונחמד, והיה יפה לראות איך היא לא מוכנה להשלים יותר עם היחס הזה ופשוט הולכת. הזכיר לי קצת את אין לי מושג איך היא עושה את זה, המרגיז והמדויק, שגרם לי לבכות מתסכול.
באין לי מושג איך היא עושה את זה, הגיבורה נשארה לכודה ברשת, והפסידה במשחק לגברים. תהיתי מה יקרה כאן, אבל אחרי מנוחה והתאוששות, מריבת' פשוט חוזרת. בעלה מבין שהוא פוץ ולא היה בסדר, והחברה דואגת לה, והכל נמחק. יופי טופי. אבל לא נעשה מבחינת מריבת שום תהליך עמוק של בחינה. למה מערכת היחסים עם האם היא כזאת. למה היא תקעה את עצמה באותה משבצת מול בעלה והבוסית שלה. למה היא ארגנה לעצמה כאלו חיים שהיא לא יכולה לנשום בהם. ולמה כשהיא כבר פוגשת גבר נחמד, הכל נהרס כי הם דוחפים רומנטיות שלא במקום. אבל כלום. מריבת' נחה וחוזרת, ולמרות שנהניתי לקרוא על אשה שלא מוכנה לסבול יותר את היחס הזה ועוזבת, ציער אותי שהיא חוזרת בלי שום שינוי אמיתי.
שלושה כוכבים, כי הדמות הראשית באמת חביבה, וזה כי זה יפה לראות שלאשה יש צרכים משל עצמה.

אחיות לסוד/ ג'יין אן קרנץ
כשסבתה של דפני נהרגת ומתברר לה שזה היה רצח, היא נקלעת למערבולת מפחידה של התרחשויות. למזלה נמצא להגן עליה שומר הראש החתיך שלה ג'ק. לחבורה מצטרפת חברת הילדות של מדליין, דפני, ומה אתם יודעים, לג'ק יש אח סופר חתיך שמתאים לדפני בדיוק. הרביעיה חוקרת את מקרה הרצח באי קטן וקסום, מתאהבת ועושה הרבה סקס. מבחינת עלילה הספר לא משהו- הוא בונה מתח חמוד ואחר כך הורס הכל. לרשעים אין הרבה מניע חוץ מזה שהם משפחה של אנשים רשעים, והמניעים שלהם נהיים הזויים יותר ויותר. אבל מדליין ודפני חמודות להפליא וג'ק ואחיו ממש טובים במיטה, או לפחות סבירים. למרות שזה היה ספר חמוד מאד, אני לא ממש זוכרת ממנו הרבה. מניחה שזה מתאים לטיסה, או לערב שבו מטפסת בך מועקה פתאום ואת צריכה משהו חביב ומסיח את הדעת. אני בעד רומנים רומנטיים, והיה לי נחמד לקרוא אותו בחג. אבל לזכור ממנו משהו קונקרטי זה כבר מוגזם.
שלושה כוכבים, כי היה קריא ועבד לזמנו.