ריבה מחר, אבקת סוכר

ובכן נגמרה הריבה.
כמו שסיפרתי בפוסט הקודם, הקפתי את עצמי בזמן האחרון בספרי נחמה, וחייתי לי בבועה ספרותית מעודדת, אולי דמוית סופגניה, בחברתם המענגת של ברידג'ט ג'ונס וג'יימס הריוט, ומעט אגתה כריסטי. הרי אם יש אוכל נחמה, יש גם ספרי נחמה, נקודה.
זה החזיק תקופה לא רעה בכלל, אבל סיימתי אותם. ועכשיו מי יצחיק אותי? מי יזכיר לי שיש מצב לסוף טוב, שאני לא לבד עם שעון ביולוגי שמתקתק כמו משוגע, מי יסחוף אותי אל הנופים הקסומים של יורקשייר באמצע המאה שעברה? מי יזכירני שאלוהים שלפעמים כן אוהב בני אדם, בנות אדם וחיות? אני כל כך כל כך לא רוצה לחזור מהנסיגה ולאסוף.
אבל זהו. קראתי את כל מעלליה של ברידג', ספריו של מר הריוט, וכל ספרי אגתה כריסטי באזור החיוג הנוכחי. איך אני יוצאת לי מבועתי המגוננת, שבה אפשר לקוות שאולי גם אותך ברא אלוהים?
אכן יש ערימת ספרים שאיכשהו צמחה לי בחדר, ערימה מהסוג שכשעוזבים אותה לבד היא מתרבה (היא די מגוונת, אז הלוואי ויצא מזה ילד ספר חמוד או תינוק פטרוזיליה), ויש כמה ספרים שכן קראתי לפני ששקעתי עמוק בבועה שלי ומחכים לתורם, אבל איך?
בשלל הרוע והגסויות שמסתובבות להם בעולם חופשי, זה מרגיש חיוני לקחת הפסקה לטובת טוב לב, תקוות שמתממשות, סיפורים על בעלי חיים והמון חוש הומור.
למה, הו למה, לא מתרגמים את כל הספרים של הריוט ודארל וכריסטי לעברית? למה תמיד אנחנו מקבלים רק חלקי סדרות ואפס הדפסות חוזרות של כל מה שחמוד, כמו שקרה לאן שרלי המסכנה, בית קטן בערבה או עולם הדיסק? ומי שכן מתרגמים את כל הספרים שלו, זה דווקא רוברט ג'ורדן, לכי תביני. היו לו כבר שלוש מאות עשרים ספרים כשאני הייתי בת שלוש עשרה, ובכל ספריה רק שלושה עד חמישה מהם, ולא בסדר הנכון. יכלת לשחק חבר את החלקים בספריות באזור חיוגך כשאני הייתי ילדה.
אבל לא, אנשים נחמדים וקלאסיקות קסומות לא שווים את הכסף, אלא הוד מעלת הלורד רנד וקילומטרים על קילומטרים של הבד הרקום של השרוולים שלו. (הי בעצם סיקרתי חומר רלוונטי ואקטואלי, כבוד)
אני מאד אשמח לדעת, ולהרחיב את המעגל, מה הן הספרים שמנחמים אתכן? ספרים שמצחיקים אתכן, שגורמים ללב שלכן קצת לזהור ולזכור שעוד נחמד פה ויש דברים חמודים, ספרים שסוחפים אותכן לכמה שעות לעולם נטול- כל דבר, באופן כללי? אני ממש אשמח לתגובות ורעיונות, ולהמלצותיכן אודה

גם מתוקים הם סוג של נחמה

האמת שלא תכננתי לחזור ככה. תיארתי לי בראש ערימת ספרים ענקית שקראתי בשבת האחרונה, ביקורת ומחשבות, ומכאן רצף.
אבל האדם מתכנן ואלוהים מחייכת- או עושה משהו מוזר עם הפנים- ואין לי סביבי ערימת ענק של ספרים. בתקופה כמו זו, שלמעשה היא תחילת חזרה לחיים, הקפתי את עצמי בספרי נחמה. אם יש כאלו באוכל ובסרטים אין שום סיבה שלא יהיו ספרים כאלו, אבל הרגשתי אשמה. האם זה בסדר לכתוב פוסט בבלוג שמקיף רק שניים שלושה ספרים חומלים ואהובים, שכולם בעצם מכירים? אפילו הלכתי לבדוק במגילת זכויות הקורא, ליתר ביטחון, שמותר לי לקרוא את אלו. על מה ועל שום מה? אני כנראה מנהלת חברה ביקורתית מאד.
בסופו של דבר חשתי בדידות, אני מניחה. וברידג'ט ג'ונס היא החברה הטובה המושלמת, מצחיקה ושנונה ועם חן לא ברור, שמנסה לצלוח את דרכה בחינניות של פיל רוקד בלט- יש משהו מושלם מפיל שרוקד בלט? ברידג'ט, מלאה תובנות לא רעות בכלל על החיים, נאמנה לעצמה, יש לה חברים שאוהבים אותה, והיא תמיד כנה. אני יודעת שאפשר לנתח את הספר מפה עד להודעה חדשה- מגאווה ודעה קדומה ועד עולם הדייטים של הניינטיז, וכל הרפרסנים התספרותיים והתאוריות- אבל בריגדט בשבילי היא חברה שתקבל אותי כמו שאני, כמו שהיא מקבלת את החיים כמו שהם, ובתוספות אלכוהול.
אבל פה מגיעים לבעיה במערכת שלי: אני קוראת מאד סובייקטאיבית, ולא הרבה ספרים בכלל צלחו דרכם לרשימת המנחמים. כיוון שכך סל המחזור פועל שעות נוספות, וכמעט על ריק. סיימתי לקרוא את שני הספרים הראשיים של ברידג'ט ג'ונס, ואני מניחה שיעברו כמה שנים עד שאקרא אותם שוב. אחר כך מגיע ג'ראלד דארל, אבל כמה אפשר לקרוא את משפחתי וחיות אחרות? כ אז כן, התגלגל לידי הפיקניק ומהומות אחרות שלא קראתי כבר איקס שנים, ועכשיו מה?
אותו הדבר כמובן עם אגתה כריסטי. אם עוד יש ספרים שלה בתרגום הישן, אני לא מכירה אותם. לדעתי סיימתי לקרוא את כולם, התרגום החדש עושה לי צרבת, ו….זהו בעצם. אולי בעוד חמש שנים אקרא אותם שוב? אין לדעת.
ואותו הדבר עם מר הריוט, ווטרינר כפרי ואיש מקסים לא פחות מברידג'ט, שבסיפורים שלו את מוצאת חוץ מהומור וחיות גם אנושיות מפוכחת אהבה חיים והומור. אצל הריוט, לפחות, האנקודוטות כל כך קצרות ומחולקות לארבעה ספרים, שאת שוכחת אותם וזה מאפשר מעט יותר מרחב קריאה.