החברה הגאונה, הביתה, המסע של הליצן

החברה הגאונה/ אלנה פרנטה
על פרנטה שמעתי מזמן, כי היא הדיבור החם בקהילת האנשים התרבותיים. זו תרבות שיש משהו מאד ספציפי שמאחד אותה, ומכיוון שאני אוהבת לחשוב שאני יותר טובה מהם, לא חשבתי שאתחבר אליו. אחר כך אמרתי לעצמי להפסיק להיות כזאת.
אומר שני דברים לזכותה:  בניגוד לסלמן רשדי בקוסמת מפירנצה, ולאומברטו אקו בבית העלמין של פראג, היא אמנם מפרטת על הרקע של הדמויות, אבל עדיין אפשר לעקוב. אני מחבבת אנשים שיודעים לעשות את זה. בשיחת חולין זה באמת פחות חשוב ואפשר להתגלגל מנושא לנושא, אבל בספר, כל פרק בנוי על זה שבא לפניו.
עוד משהו שהיא עושה, זה לתת כבוד לדמויות. למרות שהעלילה מתרחשת בשנות החמישים של המאה הקודמת, ולמרות שמדובר בתושבי שכונת עוני, ובילדים, היא לא  נופלת לטעות של סופרים רבים והופכת אותם לעילגים, או לטיפשים מעט, או סתם  לקריקטורות. אצל פרנטה אלו פשוט אנשים, עם תפאורה שונה.
היא יודעת לכתוב, ויודעת להשתמש בשפה ולנסח משפט. מהבחינה הזאת, כיף לקרוא את הספר שלה. הוא  כתוב טוב, ואני מבינה למה כולם מדברים עליו. הוא מספר סיפור התבגרות של שתי ילדות בנאפולי בשנות החמישים, ומצליח  להיות נאמן לקול הפנימי של הילדות ועדיין להישאר בוגר. אני מניחה שכל מי שהיתה לו ילדות לא קלה יתחבר אליה. אבל זה העניין: ילדות לא קלה היא מנת חלקם של רבים. לא קל לגדול בשכונת עוני ופשע, אבל משהו פה חסר . זה סיפור התבגרות די חלק ודי קלאסי, ונכון שפרנטה מצליחה להעביר את קשת הרגשות של ילדה שאבדה את בובבתה, זו עדיין ילדה שאיבדה בובה.  פרנטה סופרת שלא יודעת מה זה לגדול תחת טרור,  וחסרה לי פה איזושהי אמירה. אני מבינה  למה מי  שבא ממקום  טיפה פחות הישרדותי יכול להתחבר, ואני  מקווה שאני לא מאד מתנשאת, אבל הספר ֿ, עם כל הסכסוכים הפנימיים והאינטריגות בשכונה והדיבורים הבלתי נגמרים של כולם והעיסוק האובססיבי בנעליים, קצת משעמם. עדיין, נהניתי לקרוא אותו. זה כיף לקרוא ספר שכתוב טוב.

הביתה/ טוני מוריסון
האמת שאני מנסה לכתוב ביקורת הספר הזה כבר יותר מידי זמן, ומגיעה לו יותר מכמה מילים בפסקה קצרה. אבל אני מסתבכת והולכת, כי הספר הזה הוא אחד הטובים שקראתי, ומשאיר אותי קצת בלי מילים רק עם טיוטות שמסוסכסות בתוך עצמן. אז אני רק אומר בתמצות, שסופרת שיודעת מה זה לחיות עם הלם קרב זה דבר גדול ויוצא דופן. ומוריסון מיטיבה ללכוד את התמצית של הפוסט טראומה עצמה, וזה לא משהו שאני רואה הרבה. וזו גם הסיבה שהספר מרגש אותי.
ועוד אומר שזה ספר קשוח. ושאם אצל אלנה פרנטה חסר משהו, אצל טוני מוריסון את לפעמים רוצה לאמר די, מספיק. היא לא מרחמת על הקורא, ולא מתיפיפת. היא מכניסה אותך הישר אל תוך המלחמה והדיכוי והסבל, בועטת לך בפנים על הדף הראשון, והיא חסרת חמלה. היא ממשיכה לתקוף את הקורא לאורך כל הספר, וגם כשחשבת שאת מכירה את הדמויות ואת מוגנת, זה לא נפסק. ולמרות שטף המהלומות הזה שמוריסון מנחיתה על הקורא, ואולי דווקא בגללו, מזמן לא נהניתי מספר ככה.
נכון, מוריסון קשה, ולא עושה הנחות ולא בוחרת בשביל הקל, לא עבור הדמויות ולא עבור הקורא,  אבל אני לא זקוקה  להנחות האלה. המציאות קשה ומורכבת, ואני מסוגלת להתמודד איתה בלי להתיפיף. אני אוהבת את הפשטות והדיוק שבה היא מציגה דברים, בלי להיבהל. הקול הבהיר של מוריסון, שממשיך וממשיך למרות כל מה שכתוב, ולפעמים כשנקראה לך שהקריאה קשה מדי, מראה איך החיים וגם הספר נמשכים. והם נמשכים, בפשטות לא נתפסת. וכן, אני אוהבת לקרוא מישהי שיודעת איך נראים החיים במלחמה, ואחריה, בטירוף, כשכל מה שהיה מוכר כבר לא קיים יותר, כשכל מה שהיה נורמלי כבר נעלם מזמן, ומרגש אותי לקרוא מישהי שיודעת בדיוק למה אני מתכוונת.
ותראו, אני לא סלחנית בנוגע לעברות מין. אבל כמו שמוריסון מביאה אותן, היא בכלל לא מעוניינת לדעת מה דעתי, ואולי, זה בעצם בכלל לא חשוב. זו הפעם הראשונה שאני בסדר עם זה שמות שבצעה פשע לא נענשת, כי זה כל כך מגוחך ולא רלוונטי לספר הזה. כי במלחמה אין זמן להתמודד עם דברים, ואחרי שקורה דבר נורא, קורה הדבר הנורא הבא. וחייבים להמשיך. וכל הספר מתרחש במלחמה, במציאות של מלחמה, בפוסט טראומה,  בהלם קרב, ושם כל מה שקראנו לו נורמלי כבר לא משנה. ובתור מי שתמיד מתלוננת שחסרים לה ספרים על פוסט טראומה, ספר כזה הוא יוצא דופן.

המסע של הליצן/ רובין הוב
מה אני אגיד.
זה חלק שני בטרילוגיה הרביעית(!) בסדרת הרואים למרחק, טרילוגיה שמספרת, שוב, את ספורם של פיץ אביר והליצן. שוב בטירת הצבי, שוב במסדרונות הישנים של צ׳ייד. אבל בדיוק סיימתנו את הטרילוגיה השלישית שעסקה, כולה בפיץ אביר ובליצן ובטירת הצבי ובמסדרונות של צ׳ייד. טרילוגיה שגם הסתיימה בפרידה מהליצן לנצח, והנה, הפתעה, הוא חוזר, וכל הסיפור מתחיל מחדש. בטרילוגיה הקודמת עוד היתה סקרנות, כי חזרנו אל פיץ אחרי העדרות של עשרים שנה, אבל עכשיו אנחנו הרי יודעים בפירוט מה קרה. מאד בפירוט. טרילוגיה שלמה.
והספר החדש מתחיל, בצורה מאד מדויקת לזה, בתאור הזכרון הכי קשה של עיני לילה. זה זכרון נוראי, אבל כבר עברנו אותו בתשע הספרים האחרים שהם שלוש טרילוגיות, ועיני לילה בכלל מת חמישה ספרים אחורה. והיה זה עיני לילה עצמו, שאמר לפיץ, ששקע בזכרונות קשים, להפסיק להתפלש בזכרונות ישנים. ואמר שכשהוא, הזאב, מתפלש בנבלות, פיץ כועס עליו. וזה דבר חכם, כי עיני לילה הוא דמות חכמה, ואני מתכוונת להקשיב לו. אז אין לי שום כוונה להמשיך את הספר הזה.

 ניר ברקת תחזיר את הספרים לספריות

יש ספרים שאני רוצה לקרוא כבר חודשים, אבל מחיר של עותק הוא תשעים שקלים ובספריות העירוניות בירושלים לא מביאים ספרים חדשים כבר חודשים, כי אין תקציב. וזה מרתיח אותי.

זה לא מפתיע אותי, כי זו ירושלים. זו עיר קשה מבחינת תרבות. חרדים ותקציבים מביאים לזה שחוץ מתרבות צעירה וחתרנית, אין  הרבה תרבות נגישה במימון העירייה, חוץ מכמה מופעי ראווה פה ושם. אבל ספריה עירונית שאין בה ספרים, זה כבר ממש פשע בעיני. לא יכול להיות שדווקא האנשים שהולכים כל שבוע לספריה הציבורית, הם אלו שישארו בלי מה לקרוא. כי לאנשים האלה, למשל תושבי ירושלים המופרעת, בטח אלו שמצבם הכלכלי לא מזהיר, אין שום יכולת לנהל מאבק על התרבות שמגיעה להם. העיר מוכת טרור, התחבורה הציבורית איומה, החרדים מגיעים לשכונות פרוור ומשנים מרקמי חיים של שנים ונאבקים ככל יכולתם לחבל במהלך חיים תקין, החילונים מנסים להאיבק בכמה חזיתות ואם אתה תושב ערבי בכלל הלך עליך. ופשוט לא יכול להיות שתרבות תהיה רק של אלו שיכולים להרשות לעצמם מותרות. יש לנו ראש עיר שהבטיח להחזיר את התרבות לבירה, ושרת תרבות צעקנית. אבל אם אנשים הולכים לספריה וחוזרים בידיים ריקות, זו שוב תרבות שאני לא חלק ממנה, בגלל מצבי הכלכלי ובגלל המקום בו אני גרה, וזה דיכוי תרבותי מהסוג הגרוע ביותר.

הקוסמת מפירנצה,  היד שמאכילה אותך, יום מושלם לדגי הבננה

החיים מפילים עלינו קשיים לא צפויים, ולא יכלתי להרשות לעצמי לשלם את החוב בספריה. הייתן חושבות שזה יגרום לי לקרוא את כל הספרים בספריה שלי שעוד לא נגעתי בהם, אבל לא.  חשקה נפשי במשהו חדש. אין דבר יותר מעצבן מזה שאין לך כסף למשהו ואת צריכה לגלות מחדש את מה שיש בבית. גישות השלמה מעין אלו גורמות לי לרצות לזרוק משהו.
בכל מקרה, קראתי את

הקוסמת מפירנצה /סלמן רשדי

כי מתחילים באיכות. 

תראו, הוא כתוב מצוין. אתן יודעות את זה. העניין הוא שרשדי בעיני הוא סופר בוטה מאד, ולפעמים חשבתי שאולי אפשר למתן קצת. למשל בשלימר הליצן, או באנחה האחרונה של המורי. אבל בקוסמת מפירנצה שום אין זכר לבוטות הזו, ופתאום זה חסר לי.

הספר הספר מספר על שליח מסתורי שמנסה להגיע לקיסר בדחיפות, ונכון שזה סיפורו של השליח, אבל זה גם סיפורו של סבא שלו, ושל הזונה של סבא שלו, ועל איך סבתא שלה התגלגלה בדרכים, ובלי שום בוטות, הכל טוב שם. הכל רך בהרמונות המלכותיים, מפירנצה ועד לארצות ערב, יותר מידי. והאמת המרה, שגם קצת משעמם. אני מצטערת, מסתבר שאני אוהבת את הרשדי שלי בוטה וגס.

 ואולי זו גם  סוג של בוטות, ליצור עולם מושלם בתוך ספר ולדחוף לנו אותו לפנים בעולמינו הבוער ולהגיד תראו, פה זה עובד.

עוד מה שיש בספר הזה זו איזו מין גישה פמיניסטית כמעט, מהקיסר בעל ההרמון ועד הזונות שנראות מאושרות ביותר בעבודתן, וזה לא הרגיש לי כמו רומנטיזציה של הזנות, אלא פשוט עולם שבו גם לנשים החיים בסדר. זה די יוצא דופן. 

היד שמאכילה אותך/ א׳ ג׳ ריץ'

זה אמור להיות מותחן פסיכולוגי. מורגן חוזרת יום אחד לדירתה הניו יורקית ומוצאת שארוסה נאכל בידי שני הכלבים שלה (כן). היא מנסה ליצור קשר עם משפחתו, אבל מתברר שאין אחת כזו, ואם זה לאמספיק, היו לו ארוסות נוספות והן הולכות ונרצחות אחת אחת. זה היה יכול להיות מעניין, אבל הסופרות לא טרחו להתמקד בעלילה, אלא בהעברת ביקורת חברתית חריפה לכאורה על דור הפייסבוק.  זאת דרך הגחכת הדמויות, הפיכתן למיינסטרימיות קיטשיות היפסטר וואנאבי, שכשרוצח סדרתי רודף אחריהן הן מעלות סלפי לאינסטגרם. הן גם משתמשות בטינדר,  הן מכירות את כל הטרנדים הנכונים והן בעלות אידאולוגיה פמינסטית טבעונית די מגוחכת. זה היה אולי עובד בתור פוסט בפייסבוק, אבל אי אפשר לקרוא ספר שלם מרוח ככה. אה, וזה פשוט לא מצחיק. 

יום מושלם לדגי הבננה/ ג'יי די סלינג'ר 

שוב אני מפספסת. אמרו לי שזה מבריק, אמרו לי שזה חתרני. אני אפילו את הכתיבה לא אהבתי. זה הזכיר לי את הסיפורים שהו נותנים לנו בכיתה ח׳, לנתח עם המורה יהודית שורש. זה בונה דמויות וטוויסטי באותה המידה, וכמובן מעלה שאלות אתיות שמתאימות בדיוק לילדים בני ארבע עשרה. 

ומה נסגר עם הדמות הראשית? קראתי ביקורת שאומרת שאשתו לא מבינה אותו, אבל זה הוא שלא מקבל אותה. שאלים אל הוריה שמלגלג עליה, שמביא לה ספרים בשפה שהיא אפילו לא קוראת כדי שתכיר את העולם שלו כי שלה לא מתאים. קוראים לזה דוש, וגם, למה הוא נוגע ככה בילדה כל הזמן? זה די מחריד. ידעתי שזה יקרה עוד בתיאור הראשון של הילדה, שהיה מתאים גם לנערה מתבגרת ואירוטי מעט שלא במקום. גם אם הגיבור היקר אינו פדופיל- ואני מציעה את זה רק כי לצעוק פדופיל נראה לי קל מידי- יש  פה בעיית גבולות חמורה.