רומנטיקה להמונים: לילה אחד בגן עדן, מפרץ האנחות, הלב של גברת קליין, אחיות לסוד

כן, נעלמתי, אני יודעת. עם החגים הצטברו לי יותר מעשרים ספרים להעביר עליהם ביקורת, בטח יקח לי עד שנה הבאה. לבינתיים קבלו את רביעיית הרומן הרומנטי שלי מהחגים:

לילה אחד בגן עדן/ מייסי ייטס
קלרה היא בחורה חששנית בת שלושים, שמקדישה את כל חייה לעבודתה. הבוס שלה זאק הוא הגבר הסקסי ביותר שפגשה, וכבר שבע שנים יש לה פנטזיות לא ממומשות עליו. כשהוא מציע לה לה לבוא איתו לנסיעת עסקים בתאילנד שם היא אמורה להעמיד פנים שהיא ארוסתו, העניינים יוצאים משליטה.
זה ספר ממש חמוד. נהניתי ממנו. קלרה וזאק שניהם בוחנים את מערכת היחסים בינהם, מתמודדים עם העבר, עושים המון סקס ומתחתנים . כמובן, יש לספר קצת חסרונות: אפשר היה להוסיף עוד עלילה (נניח רוצח סדרתי מוטרף, זה תמיד עובד), או דמויות משנה.
וגם הסקס לא מושלם, אם כי שניהם מרגישים ככה כי לשניהם אין הרבה נסיון. לאברי המין שלהם אין שמות, וקלרה גומרת תמיד מחדירה אחת. זה לא ממש ריאלי, וגם לא זה שהיא גומרת תוך שניה על הפעם הראשונה שלה. אבל זה ספר שנכתב בשנות השמונים-
אופס לא, מוסרים לי באוזניה שהוא נכתב ב2012. אם כך זה באמת לא נסלח. בימינו לא מספיק רק להגיד דגדגן. ומה עם כל מה שמסביבו?
עוד משהו שחסר בספר זה יותר דגש על הבגדים, הנופים המדהימים של תאילנד וכל שאר מה שמקשט ספר בריחה נחמד, אבל הוא חמוד ביותר גם ככה, וקלרה גיבורה שעומדת על שלה וזה מאד נחמד.
בהצלחה לכן להשיג אותו, הוא נמכר בשופרסל ב39 שקלים ולדעתי הודפס בעותק יחיד.
ארבעה כוכבים.

מפרץ האנחות/ נורה רוברטס
(או: כשהמלכה מאכזבת).
שם הספר ממש מדויק. רוב מה שהגיבור ההורס ובת הים המדהימה עושים זה סקס בלילה במי המפרץ. ובכל זאת לא נהניתי מהספר. הוא די משעמם.
אניקה היא בתולת ים יפהפיה (אבל לא בתולה חה חה חה) , שעלתה מהמעקים כדי להילחם עם חבריה החדשים במלכת האופל. כמו תמיד זו חבורה של שלושה גברים הורסים ושלוש נשים מדהימות, כולם יפים חכמים ועם כוחות על. אין פה שום דבר שלא קראנו כבר, ושום דבר שלא הופך את הדמויות לפלקטים. זה מרגיש כאילו קיבלנו מרוברטס את התבנית, בלי הרבה עבודה עליה.
החבורה מבלה את רוב ימיה בווילה יפהפיה מעל המפרץ, קונה בגדים ומבשלת והודפת התקפות אופל מרושעות. זה לא מעניין. אפילו טקסי ההתחדשות או מה שלא יהיה שלהם מוכרים. הכל חוזר על עצמו ונמרח מאד. הפתיחות המינית מעט יותר גדולה- אניקה היא לא בתולה חששנית כמו קלרה אלא אוהבת סקס מאד (מסתבר שאצל בני ים זה תחביב). אבל גם פה אין יותר נועז מהמילה זקפה. וזה שאניקה מסתובבת בעולם כמו מתבגרת מטופשת עם זעזוע מח, רק הופך גם את הסקס לילדותי. לרגעים את תוהה אם זה בכלל חוקי לשכב עם מישהי כזאת. בקיצור, נסיון לא מוצלח נורה. תתחילי להשקיע. את נחה על זרי הדפנה.
לא רואה שום סיבה לקרוא את שאר הטרילוגיה.
כוכב אחד בקושי

הלב של גברת קליין/ גייל פורמן
מריבת חיה חיים מאד לוחצים. יש לה עבודה תובענית, בעל שדורש המון השקעה, שני ילדים קטנים שמוציאים אותה מדעתה והבוסית שלה היא חברה טובה לשעבר שמתנהגת אליה די מגעיל. מריבת שנים מנסה מנסה לג'נגל בין פגישות עסקיות לחוג שחיה של התאומים, ולהיות מוצלחת בכל תחום כשבעלה ואמה לא עוזרים בכלל. התוצאה היא התקף לב קשה, אבל גם כשהיא מנסה להחלים כולם רק דורשים ודורשים ממנה.  ויום אחד היא פשוט אורזת מזוודה, עולה על הרכבת ונוסעת לעיר אחרת.
שם היא שוכרת דירה, מוצאת לאט לאט חברים ורופא טוב, מתחילה ללמוד לשחות ומחפשת את אמה הביולוגית. כל זה טוב ונחמד, והיה יפה לראות איך היא לא מוכנה להשלים יותר עם היחס הזה ופשוט הולכת. הזכיר לי קצת את אין לי מושג איך היא עושה את זה, המרגיז והמדויק, שגרם לי לבכות מתסכול.
באין לי מושג איך היא עושה את זה, הגיבורה נשארה לכודה ברשת, והפסידה במשחק לגברים. תהיתי מה יקרה כאן, אבל אחרי מנוחה והתאוששות, מריבת' פשוט חוזרת. בעלה מבין שהוא פוץ ולא היה בסדר, והחברה דואגת לה, והכל נמחק. יופי טופי. אבל לא נעשה מבחינת מריבת שום תהליך עמוק של בחינה. למה מערכת היחסים עם האם היא כזאת. למה היא תקעה את עצמה באותה משבצת מול בעלה והבוסית שלה. למה היא ארגנה לעצמה כאלו חיים שהיא לא יכולה לנשום בהם. ולמה כשהיא כבר פוגשת גבר נחמד, הכל נהרס כי הם דוחפים רומנטיות שלא במקום. אבל כלום. מריבת' נחה וחוזרת, ולמרות שנהניתי לקרוא על אשה שלא מוכנה לסבול יותר את היחס הזה ועוזבת, ציער אותי שהיא חוזרת בלי שום שינוי אמיתי.
שלושה כוכבים, כי הדמות הראשית באמת חביבה, וזה כי זה יפה לראות שלאשה יש צרכים משל עצמה.

אחיות לסוד/ ג'יין אן קרנץ
כשסבתה של דפני נהרגת ומתברר לה שזה היה רצח, היא נקלעת למערבולת מפחידה של התרחשויות. למזלה נמצא להגן עליה שומר הראש החתיך שלה ג'ק. לחבורה מצטרפת חברת הילדות של מדליין, דפני, ומה אתם יודעים, לג'ק יש אח סופר חתיך שמתאים לדפני בדיוק. הרביעיה חוקרת את מקרה הרצח באי קטן וקסום, מתאהבת ועושה הרבה סקס. מבחינת עלילה הספר לא משהו- הוא בונה מתח חמוד ואחר כך הורס הכל. לרשעים אין הרבה מניע חוץ מזה שהם משפחה של אנשים רשעים, והמניעים שלהם נהיים הזויים יותר ויותר. אבל מדליין ודפני חמודות להפליא וג'ק ואחיו ממש טובים במיטה, או לפחות סבירים. למרות שזה היה ספר חמוד מאד, אני לא ממש זוכרת ממנו הרבה. מניחה שזה מתאים לטיסה, או לערב שבו מטפסת בך מועקה פתאום ואת צריכה משהו חביב ומסיח את הדעת. אני בעד רומנים רומנטיים, והיה לי נחמד לקרוא אותו בחג. אבל לזכור ממנו משהו קונקרטי זה כבר מוגזם.
שלושה כוכבים, כי היה קריא ועבד לזמנו.

יארמה וקיילה, הנפילה ,כרוניקה של מוות ידוע מראש ,אהבה מטרידה, האגם, מר מ' היקר

השבוע קראתי את יארמה וקיילה של בשביס זינגר,  הנפילה של אלבר קאמי, כרוניקה של מוות ידוע מראש של גבריאל גרסיה מארקס, אהבה מטרידה של אלנה פרנטה, האגם של בננה יושימוטו, מר מ׳ היקר של הרמן קוך. ואני חייבת לאמר שחוץ מבהאגם והנפילה, שני ספרים מקסימים ויוצאי דופן כל אחד בדרכו, ממש לא אהבתי את הגברים שהופיעו בספרים האלה. תכננתי לכתוב ביקורת על כל ספר בנפרד, אבל  עכשיו מעורבבות לי בראש  הדמויות הגבריות בספרים, במין הד חוזר. האחים, ההורים, הגברים, בני הזוג והאבות-  אבות למחצה, אבות נעדרים ואבות מתעללים. בכלל כל ההצגה של הדמויות הגבריות לא ממחמיאה למגדר החזק. גברים  שיכורים, אלימים, מוזנחים, שמנים, לא מתפקדים ובעיקר  דוחים. חוזר על עצמו תיאור ספציפי ומאד גרפי שמתעסק בגברים מזיעים, אבל אני אחסוך אותו מכן.

מעבר לזה, הדמויות הגבריות לא רק שלא מקדמות כהוא זה את הדמויות הנשיות שבאות איתן במגע, הם מעכבים אותן מאחור. כמו האח והאב השתלטנים של לינה, החברה הגאונה, ואחר כך בעלה, שמעכבים אותה בכל תחום בחייה, וגברים מהסוג הזה חוזרים גם באהבה מטרידה. דוגמא קיצונית הם יירמה ומקס, ואחר כך בונם, שמדרדרים את קיילה חזרה אל הזנות ממנה היא נאבקת להשתחרר. והסופר ממר מ׳ היקר, עם אשתו הצעירה שהמניע שלה לא ברור, מתמזג במין דואליות מוזרה אל עליבותו של המורה המטריד שעליו הוא כותב. והעיסוק החוזר של כולם באלימות על שלל סוגיה. אז לא, לא תמונה יפה של המין הגברי השתקפה לי השבוע. זה מוזר, כי רוב הסופרים היו גברים, וגם לא גברים  במקומות שרחוקים מאד מהמחברים אלא מעולם הבית שלהם. והם  שונים, הגברים האלה, מגברי הרומנים וספרי המתח, החסונים והעשויים ללא חת. אבל  למה זה חייב להיות ככה, לנוע בין דמות כמעט לא מציאותית ולא ראלית, לדמות אמינה אבל אלימה ולא נעימה בכלל? אני לא  מוצאת תשובה. מה הצורך של הסופרים, ושל הקוראים, בגבריות כזאת. אולי זו סוג של הרמת ידיים, של יאוש. זה היה יותר הגיוני אם היו סופרות נשים. אני באמת לא יודעת.  

החברה הגאונה, הביתה, המסע של הליצן

החברה הגאונה/ אלנה פרנטה
על פרנטה שמעתי מזמן, כי היא הדיבור החם בקהילת האנשים התרבותיים. זו תרבות שיש משהו מאד ספציפי שמאחד אותה, ומכיוון שאני אוהבת לחשוב שאני יותר טובה מהם, לא חשבתי שאתחבר אליו. אחר כך אמרתי לעצמי להפסיק להיות כזאת.
אומר שני דברים לזכותה:  בניגוד לסלמן רשדי בקוסמת מפירנצה, ולאומברטו אקו בבית העלמין של פראג, היא אמנם מפרטת על הרקע של הדמויות, אבל עדיין אפשר לעקוב. אני מחבבת אנשים שיודעים לעשות את זה. בשיחת חולין זה באמת פחות חשוב ואפשר להתגלגל מנושא לנושא, אבל בספר, כל פרק בנוי על זה שבא לפניו.
עוד משהו שהיא עושה, זה לתת כבוד לדמויות. למרות שהעלילה מתרחשת בשנות החמישים של המאה הקודמת, ולמרות שמדובר בתושבי שכונת עוני, ובילדים, היא לא  נופלת לטעות של סופרים רבים והופכת אותם לעילגים, או לטיפשים מעט, או סתם  לקריקטורות. אצל פרנטה אלו פשוט אנשים, עם תפאורה שונה.
היא יודעת לכתוב, ויודעת להשתמש בשפה ולנסח משפט. מהבחינה הזאת, כיף לקרוא את הספר שלה. הוא  כתוב טוב, ואני מבינה למה כולם מדברים עליו. הוא מספר סיפור התבגרות של שתי ילדות בנאפולי בשנות החמישים, ומצליח  להיות נאמן לקול הפנימי של הילדות ועדיין להישאר בוגר. אני מניחה שכל מי שהיתה לו ילדות לא קלה יתחבר אליה. אבל זה העניין: ילדות לא קלה היא מנת חלקם של רבים. לא קל לגדול בשכונת עוני ופשע, אבל משהו פה חסר . זה סיפור התבגרות די חלק ודי קלאסי, ונכון שפרנטה מצליחה להעביר את קשת הרגשות של ילדה שאבדה את בובבתה, זו עדיין ילדה שאיבדה בובה.  פרנטה סופרת שלא יודעת מה זה לגדול תחת טרור,  וחסרה לי פה איזושהי אמירה. אני מבינה  למה מי  שבא ממקום  טיפה פחות הישרדותי יכול להתחבר, ואני  מקווה שאני לא מאד מתנשאת, אבל הספר ֿ, עם כל הסכסוכים הפנימיים והאינטריגות בשכונה והדיבורים הבלתי נגמרים של כולם והעיסוק האובססיבי בנעליים, קצת משעמם. עדיין, נהניתי לקרוא אותו. זה כיף לקרוא ספר שכתוב טוב.

הביתה/ טוני מוריסון
האמת שאני מנסה לכתוב ביקורת הספר הזה כבר יותר מידי זמן, ומגיעה לו יותר מכמה מילים בפסקה קצרה. אבל אני מסתבכת והולכת, כי הספר הזה הוא אחד הטובים שקראתי, ומשאיר אותי קצת בלי מילים רק עם טיוטות שמסוסכסות בתוך עצמן. אז אני רק אומר בתמצות, שסופרת שיודעת מה זה לחיות עם הלם קרב זה דבר גדול ויוצא דופן. ומוריסון מיטיבה ללכוד את התמצית של הפוסט טראומה עצמה, וזה לא משהו שאני רואה הרבה. וזו גם הסיבה שהספר מרגש אותי.
ועוד אומר שזה ספר קשוח. ושאם אצל אלנה פרנטה חסר משהו, אצל טוני מוריסון את לפעמים רוצה לאמר די, מספיק. היא לא מרחמת על הקורא, ולא מתיפיפת. היא מכניסה אותך הישר אל תוך המלחמה והדיכוי והסבל, בועטת לך בפנים על הדף הראשון, והיא חסרת חמלה. היא ממשיכה לתקוף את הקורא לאורך כל הספר, וגם כשחשבת שאת מכירה את הדמויות ואת מוגנת, זה לא נפסק. ולמרות שטף המהלומות הזה שמוריסון מנחיתה על הקורא, ואולי דווקא בגללו, מזמן לא נהניתי מספר ככה.
נכון, מוריסון קשה, ולא עושה הנחות ולא בוחרת בשביל הקל, לא עבור הדמויות ולא עבור הקורא,  אבל אני לא זקוקה  להנחות האלה. המציאות קשה ומורכבת, ואני מסוגלת להתמודד איתה בלי להתיפיף. אני אוהבת את הפשטות והדיוק שבה היא מציגה דברים, בלי להיבהל. הקול הבהיר של מוריסון, שממשיך וממשיך למרות כל מה שכתוב, ולפעמים כשנקראה לך שהקריאה קשה מדי, מראה איך החיים וגם הספר נמשכים. והם נמשכים, בפשטות לא נתפסת. וכן, אני אוהבת לקרוא מישהי שיודעת איך נראים החיים במלחמה, ואחריה, בטירוף, כשכל מה שהיה מוכר כבר לא קיים יותר, כשכל מה שהיה נורמלי כבר נעלם מזמן, ומרגש אותי לקרוא מישהי שיודעת בדיוק למה אני מתכוונת.
ותראו, אני לא סלחנית בנוגע לעברות מין. אבל כמו שמוריסון מביאה אותן, היא בכלל לא מעוניינת לדעת מה דעתי, ואולי, זה בעצם בכלל לא חשוב. זו הפעם הראשונה שאני בסדר עם זה שמות שבצעה פשע לא נענשת, כי זה כל כך מגוחך ולא רלוונטי לספר הזה. כי במלחמה אין זמן להתמודד עם דברים, ואחרי שקורה דבר נורא, קורה הדבר הנורא הבא. וחייבים להמשיך. וכל הספר מתרחש במלחמה, במציאות של מלחמה, בפוסט טראומה,  בהלם קרב, ושם כל מה שקראנו לו נורמלי כבר לא משנה. ובתור מי שתמיד מתלוננת שחסרים לה ספרים על פוסט טראומה, ספר כזה הוא יוצא דופן.

המסע של הליצן/ רובין הוב
מה אני אגיד.
זה חלק שני בטרילוגיה הרביעית(!) בסדרת הרואים למרחק, טרילוגיה שמספרת, שוב, את ספורם של פיץ אביר והליצן. שוב בטירת הצבי, שוב במסדרונות הישנים של צ׳ייד. אבל בדיוק סיימתנו את הטרילוגיה השלישית שעסקה, כולה בפיץ אביר ובליצן ובטירת הצבי ובמסדרונות של צ׳ייד. טרילוגיה שגם הסתיימה בפרידה מהליצן לנצח, והנה, הפתעה, הוא חוזר, וכל הסיפור מתחיל מחדש. בטרילוגיה הקודמת עוד היתה סקרנות, כי חזרנו אל פיץ אחרי העדרות של עשרים שנה, אבל עכשיו אנחנו הרי יודעים בפירוט מה קרה. מאד בפירוט. טרילוגיה שלמה.
והספר החדש מתחיל, בצורה מאד מדויקת לזה, בתאור הזכרון הכי קשה של עיני לילה. זה זכרון נוראי, אבל כבר עברנו אותו בתשע הספרים האחרים שהם שלוש טרילוגיות, ועיני לילה בכלל מת חמישה ספרים אחורה. והיה זה עיני לילה עצמו, שאמר לפיץ, ששקע בזכרונות קשים, להפסיק להתפלש בזכרונות ישנים. ואמר שכשהוא, הזאב, מתפלש בנבלות, פיץ כועס עליו. וזה דבר חכם, כי עיני לילה הוא דמות חכמה, ואני מתכוונת להקשיב לו. אז אין לי שום כוונה להמשיך את הספר הזה.