בריג'ט ג'ונס החדש, הרוצח של הליצן, הארי פוטר,המסע אל קצה העולם

בריג'ט גונס- משוגעת על הבחור/ הלן פילדניג
בריג'ט ג'ונס חוזרת! כל כך התגעגעתי אליה. הייתי מלאת השתוקקות ממש לראות מה קורה איתה מאז הספר הקודם, אבל ציפתה לי הפתעה מרה: בריג'ט שוב רווקה, שוב יש לה בעיות בעבודה ושוב כלום לא מסתדר לה.
וכאילו, סופרת, באמת? למה את עושה לי את זה? כל מה שהיה כל כך נהדר בשני ספרי בריג'ט ג'ונס הקודמים זה שהיא הצליחה. האהבה ניצחה, דיסני ניצח! האגדה קרתה! וכל עוד לבריג'ט ג'ונס יש  סיכוי, גם לנו, הנשים הפשוטות שם בחוץ, יש סיכוי. ככה שמה שרציתי לקרוא היה ספר  שלם על בריג'ט ג'ונס הנשואה והמאושרת בביתה הגדול והיפה ובעבודתה המצליחה, ובמקום זה אכזבה וכשלון ובלבול ולהתחיל הכל  מחדש. התחלתי לבכות.
אם  זו לא היתה בריג'ט גו'נס, זה היה- ועודנו- ספר מצחיק ומשעשע על אימהות במאה העשרים ואחת. כיון שזו כן בריג'ט, שהיתה הנחמה שלי כל השנים האלו, זה מרגיש קצת לא הוגן. אפילו אחרי החתונה עם  מר דארסי וההצלחה של הספרים הקודמים הכל נשאר קשה ומבולבל? זה לא פיר.

הרוצח של הליצן/ רובין הוב
ומחוסר בתאורי חיים מושלמים, לתצוגה חסרת תכלית וארוכה של ביתיות.
מזמן לא קראתי ספר המשך בסדרה שאני מחבבת, והשבוע היו לי שניים כאלו: אחרי בריג'ט גונס חוזר אלינו פיץ אביר. פעם שולית הרוצח, והיום סוף סוך נשוי למולי, אהבת נעוריו. הוא חי באחוזה יפה חיים שקטים ונטולי הפרעות ומגדל עם מולי את ילדיהם.
והספר מאד מדגיש את הרוגע שפיץ השיג לבסוף, אחרי האלימות בספרים הקודמים. מתאר ומתאר ומתאר את חיי היום יום שלו. אוכל ושתיה ובגדים וסידורי חדרים ותיקון גגות דולפים כמעט לכל אורכו. העלילה מתחילה לזוז רק בשני הפרקים האחרונים, ואז כמובן הספר נגמר,  ממש באמצע המתח כמו שאומרים.
גם זה קצת לא הוגן, כי הספר השני רק יצא לאור באנגלית לפני ארבעה ימים, אז מתי אני אקבל אותו. וגם לא כל כך מתאים להוב, שבטרילוגיות הקודמות שלה היה סיום גם לכל ספר בפני עצמו.
אבל הי, זה פיץ אביר! רציתי לדעת מה קורה איתו, ובהחלט קיבלתי תשובה, גם אם ארוכה ממה שחשבתי. ומכיוון שהסיום הוא דרמטי מאד וגם הליצן אהובי חוזר ומופיע, אני מחכה מאד לספר הבא.

הארי פוטר שש ושבע/ ג'יי קיי רולינג
מה יש לאמר על הארי פוטר שלא נאמר?  אין. אני אסתפק רק בהערת שוליים על בית הספר הוגוורטס, שנכון שחטף ביקורת מכל הכיוונים אבל גם לי יש מה להוסיף.
שני הספרים האחרונים בסדרה מתמקדים כל אחד מהם בדמות אחרת, הספר השישי עוקב אחרי ילדותו של לורד וולדמורט ובספר השביעי אנחנו מתוודעים לחייו של פרופסור סנייפ. וברור ובולט שהוגוורטס לא יודע ולא יכול להתמודד עם תלמידים בסיכון ומבתי מצוקה. וולדמורט הצעיר מפגין  סימני הזנחה ואלימות, וסנייפ נופל קרבן לילדים מוצלחים מבתים טובים משלו. איך היה נראה הספר אם טום רידל היה זוכה לסיוע פסיכולוגי ופסיכיאטרי, ואם סנייפ היה מקבל תכנית רווחה שיקומית? אין לדעת.

המסע לקצה העולם/ אדית פאטו
סיפור עם שבדי, ארוך מאד.
רוז היא ילידת כיוון צפון, וכיוון שכך חייה צפויים להיות קיצוניים ויוצאי דופן. ואחד הדברים יוצאי הדופן הוא שדוב לבן גדול מלווה את ילדותה.
ואז חולה אחת מאחיותיה, והדב מגיע ובפיו בקשה מוזרה והבטחה…
פשוט  סיפור עם. אבל במקום לומר 'היה היה איכר ולו שבעה ילדים', מספרים לנו בדיוק מי הוא האיכר ומי הם הילדים ומה הם אוהבים לאכול, ואיך בדיוק נמשכה הדרך מהבית לארמון הקרח.
יש בספר כמה וכמה אלמנטים של אגדות- הדוב המדבר, אנשים שהוטל עליהם כישוף, מלכת הטרולים- ויכלתי להמליץ עליו כעל אגדה מתוקה ורכה, אבל אני לא. כי המספרת לקחה עוד אלמנט אגדי אחד והשתמשה בו לא נכון, וכך הרסה את כל הספר. צריך להיות זהירים גם כשמתעסקים באגדות, ואולי במיוחד.
כל לילה נכנס למיטתה של הילדה בארמון מישהו מיסתורי שהיא לא יכלה לראות, ונשאר שם עד הבוקר. אבל בניגוד לאגדות,  וזו הטעות הגדולה של הסופרת, היא לא נשואה לו. ככה שאין כאן אלמנט רומנטי מיסתורי, רק הצפה של פחד. ומוסיפה לזה ההפרדה המוחלטת בין יום ללילה, כיוון שביום איש לא מדבר על הביקורים המסתוריים ובלילה אין דיבורים כלל. ובבוקר שוב שיחות רגילות כאילו הכל בסדר, וזה נשמע כמו תאור מדויק של כל קרבן לגילוי עריות וניצול. סופר צריך לקחת אחריות על מה שיוצא לו מהמקלדת.
ואחרי הכל, זה רק סיפור. אבל לאגדות יש פירושים, אגדות הן כמו קלפים. אי אפשר להישאר איתן ברמה הסיפורית בלבד וזה לא נכון לכתוב ככה אגדה (למרות שהטעות הגסה הזו היא ממש ברמה  הטכנית. לא צריך רובד נסתר כדי שהיא תהיה אלימה).