החווה, בריחה, שקרים של קיץ

מטעמי נוחות, אני מחלקת את ששת הספרים האחרונים שקראתי לשני פוסטים.

החווה/ טום רוב סמית
קראתי בחג ספרים טובים ממנו, וזהו רק מותחן רגיל בין עשרות אם לא מאות מותחנים דומים. ובכל זאת אני בוחרת לפתוח  איתו, כי למרות שמדובר ברומן בינוני ומטה, הוא אחד הספרים החשובים שיצא לי לקרוא.
לא בגלל העלילה, שהיא סבירה, ולא בגלל הכתיבה שהיא סבירה גם כן. אלא בגלל שהספר הזה מדבר על פוסט טראומה, שזה נושא שאין למצוא עליו כמעט חומר, בוודאי שלא בעברית, וכל מי ששופך מעט אור על החושך הזה ראוי וחשוב שייקרא.
פוסט טראומה הופכת את החיים של האדם, וראויה להרבה יותר ייצוג בספרות, בוודאי בספרות מקצועית. לכן כשבא ספר ומדבר עליה,אני מרגישה שחיוני לתת לו במה. ממש כמו הגיבור הראשי בספר שהוא הומוסקסואל, והייצוג של דמויות גאות בספרות לוקה בחסר וחשוב.
מבחינת עלילה, הספר מספר על דניאל, עיתונאי צעיר, שאמא שלו  פוגשת אותו במסע בריחה שלה ממזימה גדולה שנרקחת בשבדיה. מהצד השני ישנו האב, שמנסה לשכנע את דניאל שהאם לוקה בנפשה. בלי לדעת למי להאמין, דניאל מחליט לסוע לשבדיה בעצמו, ופתרון התעלומה הפתיע אפילו אותי.
והעציב, כי  פוסט טראומה היא דבר עצוב.
אז שוב, אל תצפו לרומן מסחרר וכתיבה סוחפת. אבל הייצוג והדיבור על נושא כל כך גדול ומושתק הוא חשוב מאין כמוהו, ואני מקווה שנראה עוד ועוד כותבים מתעסקים בנושא.

בריחה/ אליס מונרו
אני לא אוהבת סיפורים קצרים, ובכל זאת איכשהו יצא שלקחתי בטעות לא ספר סיפורים אחד אלא שניים.
הסיפורים של מונרו מתעסקים בנשים,בכל מיני מצבים בחיים. לפעמים יש קשר בין סיפור לסיפור, לפעמים לא. דבר אחד משותף לכולם, החמצה גדולה. הגיבורה תמיד מפספסת. מונרו מסתדרת טוב עם פורמט הסיפור הקצר, ובוראת עולם שלם בתוך כמה דפים, אבל כשסיפור אחרי סיפור הכל מתפשל, זה לא נעים לקריאה וגם כבר די צפוי. אני הייתי קוראת לספר החמצה במקום בריחה, וממליצה עליו למצבים שממש דחוף לך להרגיש עגמומית.

שקרים של קיץ/ ברנהרד שלינק
ספר הסיפורים השני שלקחתי. הסיפור הראשון מדבר על בני זוג מבוגרים שנפגשו והתאהבו בחופשה, ומנסים לגשר על הפערים ביניהם, ולבנות מערכת יחסים למרות המרחק הפיזי והבדלי הגישה, כך שחשבתי לתומי שזה ספר רומנטי מלא סיפורים חמודים.
הסיפור הבא הוא על גבר שכל כך אוהב את אישתו ובתו הקטנה, עד שהוא מנתק את  כל התקשורת לבית וחוסם את כביש הגישה. גם הסופר מבין שמדובר באלימות, שהולכת ומסלימה עד הסוף המר אך חסר הנפגעים. בסיפור הבא האלימות הגברית כבר ממש פיזית ובוטה, כמו גם שאלתו של המספר, האם נשים מוצאות קסם באונס וניצול. התשובה היא לא, וגם לא בא לי להמשיך ולקרוא את הספר שלך יותר.
(עד מתי סופרים גברים יעלוצו? די למיסטיפקציה של אונס)

 

בריג'ט ג'ונס החדש, הרוצח של הליצן, הארי פוטר,המסע אל קצה העולם

בריג'ט גונס- משוגעת על הבחור/ הלן פילדניג
בריג'ט ג'ונס חוזרת! כל כך התגעגעתי אליה. הייתי מלאת השתוקקות ממש לראות מה קורה איתה מאז הספר הקודם, אבל ציפתה לי הפתעה מרה: בריג'ט שוב רווקה, שוב יש לה בעיות בעבודה ושוב כלום לא מסתדר לה.
וכאילו, סופרת, באמת? למה את עושה לי את זה? כל מה שהיה כל כך נהדר בשני ספרי בריג'ט ג'ונס הקודמים זה שהיא הצליחה. האהבה ניצחה, דיסני ניצח! האגדה קרתה! וכל עוד לבריג'ט ג'ונס יש  סיכוי, גם לנו, הנשים הפשוטות שם בחוץ, יש סיכוי. ככה שמה שרציתי לקרוא היה ספר  שלם על בריג'ט ג'ונס הנשואה והמאושרת בביתה הגדול והיפה ובעבודתה המצליחה, ובמקום זה אכזבה וכשלון ובלבול ולהתחיל הכל  מחדש. התחלתי לבכות.
אם  זו לא היתה בריג'ט גו'נס, זה היה- ועודנו- ספר מצחיק ומשעשע על אימהות במאה העשרים ואחת. כיון שזו כן בריג'ט, שהיתה הנחמה שלי כל השנים האלו, זה מרגיש קצת לא הוגן. אפילו אחרי החתונה עם  מר דארסי וההצלחה של הספרים הקודמים הכל נשאר קשה ומבולבל? זה לא פיר.

הרוצח של הליצן/ רובין הוב
ומחוסר בתאורי חיים מושלמים, לתצוגה חסרת תכלית וארוכה של ביתיות.
מזמן לא קראתי ספר המשך בסדרה שאני מחבבת, והשבוע היו לי שניים כאלו: אחרי בריג'ט גונס חוזר אלינו פיץ אביר. פעם שולית הרוצח, והיום סוף סוך נשוי למולי, אהבת נעוריו. הוא חי באחוזה יפה חיים שקטים ונטולי הפרעות ומגדל עם מולי את ילדיהם.
והספר מאד מדגיש את הרוגע שפיץ השיג לבסוף, אחרי האלימות בספרים הקודמים. מתאר ומתאר ומתאר את חיי היום יום שלו. אוכל ושתיה ובגדים וסידורי חדרים ותיקון גגות דולפים כמעט לכל אורכו. העלילה מתחילה לזוז רק בשני הפרקים האחרונים, ואז כמובן הספר נגמר,  ממש באמצע המתח כמו שאומרים.
גם זה קצת לא הוגן, כי הספר השני רק יצא לאור באנגלית לפני ארבעה ימים, אז מתי אני אקבל אותו. וגם לא כל כך מתאים להוב, שבטרילוגיות הקודמות שלה היה סיום גם לכל ספר בפני עצמו.
אבל הי, זה פיץ אביר! רציתי לדעת מה קורה איתו, ובהחלט קיבלתי תשובה, גם אם ארוכה ממה שחשבתי. ומכיוון שהסיום הוא דרמטי מאד וגם הליצן אהובי חוזר ומופיע, אני מחכה מאד לספר הבא.

הארי פוטר שש ושבע/ ג'יי קיי רולינג
מה יש לאמר על הארי פוטר שלא נאמר?  אין. אני אסתפק רק בהערת שוליים על בית הספר הוגוורטס, שנכון שחטף ביקורת מכל הכיוונים אבל גם לי יש מה להוסיף.
שני הספרים האחרונים בסדרה מתמקדים כל אחד מהם בדמות אחרת, הספר השישי עוקב אחרי ילדותו של לורד וולדמורט ובספר השביעי אנחנו מתוודעים לחייו של פרופסור סנייפ. וברור ובולט שהוגוורטס לא יודע ולא יכול להתמודד עם תלמידים בסיכון ומבתי מצוקה. וולדמורט הצעיר מפגין  סימני הזנחה ואלימות, וסנייפ נופל קרבן לילדים מוצלחים מבתים טובים משלו. איך היה נראה הספר אם טום רידל היה זוכה לסיוע פסיכולוגי ופסיכיאטרי, ואם סנייפ היה מקבל תכנית רווחה שיקומית? אין לדעת.

המסע לקצה העולם/ אדית פאטו
סיפור עם שבדי, ארוך מאד.
רוז היא ילידת כיוון צפון, וכיוון שכך חייה צפויים להיות קיצוניים ויוצאי דופן. ואחד הדברים יוצאי הדופן הוא שדוב לבן גדול מלווה את ילדותה.
ואז חולה אחת מאחיותיה, והדב מגיע ובפיו בקשה מוזרה והבטחה…
פשוט  סיפור עם. אבל במקום לומר 'היה היה איכר ולו שבעה ילדים', מספרים לנו בדיוק מי הוא האיכר ומי הם הילדים ומה הם אוהבים לאכול, ואיך בדיוק נמשכה הדרך מהבית לארמון הקרח.
יש בספר כמה וכמה אלמנטים של אגדות- הדוב המדבר, אנשים שהוטל עליהם כישוף, מלכת הטרולים- ויכלתי להמליץ עליו כעל אגדה מתוקה ורכה, אבל אני לא. כי המספרת לקחה עוד אלמנט אגדי אחד והשתמשה בו לא נכון, וכך הרסה את כל הספר. צריך להיות זהירים גם כשמתעסקים באגדות, ואולי במיוחד.
כל לילה נכנס למיטתה של הילדה בארמון מישהו מיסתורי שהיא לא יכלה לראות, ונשאר שם עד הבוקר. אבל בניגוד לאגדות,  וזו הטעות הגדולה של הסופרת, היא לא נשואה לו. ככה שאין כאן אלמנט רומנטי מיסתורי, רק הצפה של פחד. ומוסיפה לזה ההפרדה המוחלטת בין יום ללילה, כיוון שביום איש לא מדבר על הביקורים המסתוריים ובלילה אין דיבורים כלל. ובבוקר שוב שיחות רגילות כאילו הכל בסדר, וזה נשמע כמו תאור מדויק של כל קרבן לגילוי עריות וניצול. סופר צריך לקחת אחריות על מה שיוצא לו מהמקלדת.
ואחרי הכל, זה רק סיפור. אבל לאגדות יש פירושים, אגדות הן כמו קלפים. אי אפשר להישאר איתן ברמה הסיפורית בלבד וזה לא נכון לכתוב ככה אגדה (למרות שהטעות הגסה הזו היא ממש ברמה  הטכנית. לא צריך רובד נסתר כדי שהיא תהיה אלימה).

כמה טוב להיות פרח קיר, מקורקף, צילום בשניים

כמה טוב להיות פרח קיר/ סטיבוצ'בוסקי
*אזהרת טריגר*
*הביקורת מכילה ספויילרים קשים,ראו הוזהרתן*
וואו איזה ספר.
הספר כתוב בגוף ראשון מנקודת מבטו של צ'ארלי, נער מתבגר שיש לו  הכל. יש לו משפחה טובה שאוהבת אותו, הוא מצליח בלימודים ויש לו חברים טובים. אבל משהו כל כך חסר בו: הוא נורא מנותק, פרח על הקיר. צופה מהצד, אדיש לכל מה שקורה איתו. בכלל, הוא ילד קצת מוזר: מרוחק, לא מבין ניואנסים, בוכה, חוטף התקפות רגשנות מוזרות. ולאורך כל הספר אני שואלת ושואלת את עצמי, מה הבעיה של הילד הזה?הכל כל כך בסדר בחיים שלו, מה יש לו? למה הוא לא…לא מרגיש? למה כלום לא נוגע בו?
הי, ילד, מה לא בסדר איתך?
ולכאורה בספר יש עלילה: צארלי פוגש שני חברים, עובר חווית חדשות, מתרגל לשתו האחרונה בתיכון. אבל כל זה טפל מול העולם הרגשי החיוור הזה, המבולבל והכמעט ילדותי. לפעמים נראה שצ'ארלי, כל כך חכם, הוא כמעט מפגר.
ואז, בדפים האחרונים של הספר ממש, צ'רלי נזכר שעבר התעללות מינית בתור ילד. ופתאום בבת אחת הכל  יורד למקום
גם לצארלי וגם לנו, הקוראים. פתאום אנחנו מבינים שזה לא רומן התבגרות, זה ספר על פוסט טראומה. והוא כל כך מדויק.
כל הזמן חשבנו משהו אחד, היינו מבולבלים, מנסים להמשיך, לא מבינים מה קורה פה. ופתאום גילינו את האמת. והספר מתאר בדיוק מפחיד כמעט את ההשלכות של טראומה ופוסט טראומה: דיסאסוציאציות, ניתוקים, קשיים בזכרון, קשיים בהבנה. המח המבולבל, הפגוע, של ילד, שעושה כל מה שהוא יכול כדי להגן על עצמו. ואת רגע הזכרון המצמרר, שבו פתאום נדלק אור והכל בהיר ומובן. ולא, החיים לא דפוקים סתם ככה, ולכל האורות האדומים, לכל ההתקלות ברהיטים בחושך, פתאום יש סיבה. פתאום את  מבינה מה עבר עלייך.
ובטריק הזה, של גילוי ברגע האחרון וכל הספר מקבל פרשנות שונה, הספר לא רק מתאר פוסט טראומה בצורה מדויקת, הוא גם גורם לנו לרגע להרגיש איך היא עובדת.
ונכון, בסוף צארלי מקבל טיפול ומרגיש טוב יותר, אבל זה כבר פחות חשוב. ההבנה הזו למה בעצם קורה איתי, מה קורה פה, היא זו שחשובה. פוסט טראומה היא קשה ומבלבלת, שמשפיעה על כל איך שהמח עובד. והיא תמיד חמקמקה ומשפיעה בדרכים מוזרות מאד. ואין עליה הרבה חומר- גם הרבה מטפלים לא מכירים אותה כמו שצריך-  וכל דיבור על הנושא, בוודאי בצורה כל כך מדויקת, הוא מבורך.
יש הרבה רומני התבגרות, והרבה ספרים שמדברים על טראומה, אבל אני לא מכירה הרבה ספרים שמתעסקים בחווית הפוסט-טראומה, בוודאי לא בדיוק בהיר שכזה. אפילו ספרות מקצועית אין הרבה בעברית בנושא, ולכן זה ספר חובה.

מקורקף/ איאן קולפר
מספר חכם וחשוב, לספר כל כך מטומטם. אין דברים כאלה.
הגיבור הוא מאבטח במועדון לילה, חייל קרבי לשעבר. הוא עובד עם חשפניות ומהמרים, ויום אחד כשהוא הולך לרופא שמטפל בהתקרחות שלו, הוא מגלה שהרופא נרצח, וגם החשפנית האהובה עליו, ומשפחת פשע גדולה רודפת אחריו, לא ברור בדיוק למה. ומכאן מתחיל מסע בריחה ורדיפה על פני כל העיר, עם קטעים די מטופשים באמצע. בכלל, הגיבור קצת טיפש בעצמו. זה קצת מפתיע שהוא יודע לקרוא.
הוא מצולק חויות קשות מהילדות ומהצבא, אין חיים ואין לו משפחה וגם אין לו עתיד, ויש לו רק יכולת להכניס אגרופים ולנצח בקטטות ברים. אבל הוא חמוד, ולפעמים גם קצת- ממש,ממש קצת- משעשע.
רגע, אתן אומרות, נכון שזה ספר מטופש עם גיבור טיפש, אבל לפעמים זה דווקא לא רע, נכון? אז אם במקרה נתקעתם כמוני, בחוסר ריכוז גדול שלא מאפשר לכן לקרוא שום דבר, אפילו לא גליון של פנאי פלוס, הספר הזה מושלם. מכל בחינה אחרת הוא כל כך מיותר, אבל גם פנאי פלוס, והם בכל זאת מוציאים גיליון כל שבוע.

צילום בשניים/ נורה רוברטס
נו מה, עד שמצאתי ספר שלה שלא קראתי.
מישל היא צלמת דיוקנאות מפורסמת וענוגה שמצלמת סלבס. דארק הוא צלם מלחמה מחוספס וקשוח עם פגיעה בעברו שעושה אותו מיוסר ונוגה. שניהם מקבלים משימה לצאת ביחד למסע צילום לאורך כל ארצות הברית בקיץ ולחזור עם תמונות שמתארות את החוויה האמריקנית. וזו כל העלילה: הם נוסעים ביחד על משאית לאורך כל ארצות הברית, סוף.
אבל זה לא שציפינו למשהו אחר, נכון? וישנן התמונות,הרגעים שהם לוכדים. קלישאתיים, הם מושלמים כל כך. לרגעים, כשרוברטס מתארת את הסצנות הנלכדות במצלמותיהם של השניים, הרגשתי כאילו אני מדפדפת בגיליון ישן מאד של נשיונל ג'יאוגרפיק וזה היה כל כך מקסים,שלו ומרגיע, כל כך קיצי.
אה, ובסוף הם מתאהבים ועושים  סקס. הידד.