רשימת המשאלות, מעורב ירושלמי, המועדון, ירח חסר, בראשית

רשימת המשאלות/ לורי נלסון ספילמן
אני חושבת שזה אמור להיות ספר מרגש.
כשאמא של ברט מתה מסרטן, ברט ההרוסה נדהמת לגלות שהאם לא הורישה לה כסף בצוואה. במקום, האם משאירה לה רשימת משאלות שברט עצמה כתבה כשהיתה בת 14, והיא תקבל את הירושה שלה רק אם תגשים את כל הרשימה תוך שנה.
ברט היא אשה כבויה, חששנית ופחדנית שעושה כל מה שאומרים לה, עובדת בעבודה שהיא לא אוהבת וחיה עם גבר שלא אוהב אותה. כשהיא מתחילה למלא את משאלת הרצונות שלה מפעם, היא מתחברת לאושר הפנימי שלה וכל החיים שלה משתנים.
וזה מה-זה לא פיר. מי משלם למישהו כסף כדי ששנה שלמה יעשה רק מה שבא לו? ומילא זה, אם האמא כל כך מושלמת ויודעת מה הבת שלה צריכה, למה היא לא חינכה אותה לכל זה כשהיא היתה בחיים? ואם למישהי יש נטיה חמורה לעשות כל מה שאומרים לה, האם להכריח אותה לציית לכל פקודה של האם הוא רעיון טוב בדרך לעצמאות (כן, כי האמא כזאת מושלמת)?
מפה לשם, ברט היא גיבורה מלאת כסף שמנסה להשיג עוד כסף. נכון, בדרך היא צריכה לציית לכל גחמה של האמא המתה שלה, במקום נניח לצאת לעבוד, אבל זה לא ממש גורם לי להזדהות. בהמשך, הדרך למילוי המשאלות נהיית קצת קשה, במיוחד כשהן כוללות דברים כמו לעזור לחלשים, למצוא את האבא האמיתי שלך וללדת תינוק. אבל בדיוק כשהכל נראה אבוד, ברט מגלה אוצר אמיתי לכל מי שמבקש לשפר את חייו: שחורים.
אנשים שחורים, מסתבר, הם מתת האלוקים ממש לשיפור עצמי. הם עניים, המשפחות שלהם דפוקות, והם חיים במין קבריני-גרין משופר שיש לגלות אומץ ואצילות נפש של ממש כדי להכנס אליו.
כמו שכועסת ג'ודי באבא ארך רגליים, העניים קיימים כדי שלעשירים יהיה איפה לתרום. הם קיימים כדי שנבין כמה ברט מקסימה, והם נותנים לה מקום לעבוד בו, מקום להתנדב בו, מקום לגור בו, ואחר כך, לקראת סוף הספר, הם אפילו מתים ומשאירים לברט תינוק. זה פשוט מדהים. הייתי יכולה להסתדר עם איזה קבריני-גרין משלי פה, אני גם רוצה להיות אדם טוב יותר ואני רוצה ילד.
ואם נמאס לנו מהשחורים, יש בספר לסבית אחת וילדה עם תסמונת דאון, וגם הן קיימות רק כדי שנבין שברט נהדרת ולכן מגיע לה כל הטוב בחיים.
אז כמו שאתן מבינות, אני מעוצבנת. ולא בגלל שהספר לא אמין: סיפורי אגדות לרווקות אמורים להיות לא אמינים ולמכור לנו עולם טוב יותר. אבל טוב יותר כי קורים דברים, לא סתם בגלל שאת נחמדה. הלו, גם אני נחמדה! וזה שאני מכורה לניחום עצמי לא אומר שאפשר למכור לי זבל. ואם אני מסיימת את הספר מתוסכלת, מרירה וכועסת, הוא לא עשה את העבודה שלו בשום צורה שהיא.

*הערה: טוב עשתה המתרגמת שלא תרגמה את שם הספר מהמקור ל'רשימת החיים', שהיה גורם לאסוציאציות שואה מידיות. ולא טוב עשתה ההוצאה, ששמה עטיפה שמתאימה לספר ניו-אייג'י עמוק ואינטימי ולא לספר בנות.

מעורב ירושלמי/ ליאת רוטנר

אני פשוט שונאת רומני התבגרות ישראלים. זו קטגוריה שאני נמנעת ממנה כמו מאש. ובכל זאת, אולי כי בת ארבע עשרה הביאה אותו עד אלי וגם נהנתה נורא, אולי כי הגיע הזמן להרחיב את האופקים, אולי כי בתוכי אני בעצם סקרנית.
הנה העלילה: מתבגר ומתבגרת חילוניים נאלצים לחוות שבוע בחברת מתבגר ומתבגרת דתיים. הידד! בנים חתיכים לכולם! שלא לדבר על צו פיוס ישראלי וכאלה.
שפת הכתיבה עצמה כמעט בלתי נסבלת, והעלילה כוללת בעיקר ייסורי נפש של בנות מתבגרות, אבל היא מפצה על זה בהצע כמעט בלתי נתפס של בחורים חתיכים לכולן.
בת הארבע עשרה שהביאה לי את הספר, אמרה לי שהיא אוהבת אותו כי הוא מספר על דברים מהחיים, כלשונה, ולא על דברים לא אמיתיים כמו בהארי פוטר. אבל מצד שני, אני מכירה אותה, ואלו לא דברים אמיתיים בחיים שלה. אין לה שום סיכוי לפגוש בחור חילוני חתיך בארבעת השנים הקרובות, אלו רק פנטזיות. ואני חושבת על הנערה שאני הייתי בגילה, מלאת חלומות רומנטיים אבל נעולה בקצה הר קרח, ואני חושבת שהייתי גם אני מתעלמת מדלות הכתיבה ונשבית בעולם החלופי שיש לו להציע. 

המועדון/ ג'יין הלר
אני אוהבת את ג'יין הלר, והיא מתאימה לפה כי עד עכשיו הרשומה הזו מלאה רק בספרי בנות. רק בניגוד לאחרות, שכותבות על צעירות יפהפיות מלוטשות, ג'יין הלר מתמקדת בספרים שלה בבנות ארבעים ממוצעות באמצע החיים. גם להן מגיע יחס, וחוץ מזה אצל הלר הן גם נחמדות נורא.
הגיבורה היא ג'ודי, עורכת ספרי בישול שבדיוק פוטרה מעבודתה, הנישואים שלה קורסים והבת החורגת שלה לא אוהבת אותה. ג'ודי לא מצליחה למצוא עבודה חדשה, ומרוב שיעמום היא מצטרפת לבעלה האנט שמבלה את רוב ימיו בקאנטרי קלאב האלונים. ואז, לפתע, קורה שם רצח! וג'ודי נחושה בדעתה לפתור אותו.
ג'ודי חמודה, מצחיקה ולא זוהרת בעליל, ואנחנו אוהבים אותה. גו ג'ודי!

ומספרי בנות לספר שיש בו בנות: ירח חסר/ אליס סיבולד
זו בעיה. יש לי הרבה מחשבות על הספר הזה, ואני לא מצליחה להוציא אותן. אולי כי אני סובלת כרגע מזעזוע מח, אולי כי אני לא באמת מבקרת ספרות. בכל מקרה, אני נשארת עם יותר הרגשות מאשר עם ביקורת קונטקרטית.
הספרנית אמרה שזה ספר קשה, אבל אני לא חושבת שהוא ספר קשה. לא במובן שהוא מותיר אותך המומה, או עם מסקנה כואבת על החברה האנושית, או שהוא מתאר סצנות קשות לעיכול. הוא מתיש, אומנם, ומעיק. והגיבורה שלו כל כך עייפה מהחיים, נגררת בתוכם כל כך חסרת סיבה ורצון, שזה משפיע גם עלייך איכשהו.
הלן רוצחת את אמא שלה. זה לא ספויילר, זו השורה הראשונה של הספר. מכאן והלאה, אנחנו למדות עד כמה קשה היתה מערכת היחסים בין השתיים, וכמה הלן הקדישה את כל החיים שלה לריצוי האם הקשה, האקסנצנטרית, החולה ואנוכית, עד שלא נותר בה מקום לעצמה.
אין שום דבר זוהר, או חי, בחיים של הלן. אפילו העבודה שלה, דוגמנית עירום, שלכאורה נשמעת נוצצת, מעלה על דעתי דוגמניות על וסקס, היא פשוט אשה באמצע החיים, קצת מדולדלת, שעומדת בשקט לפני כיתה של סטודנטים לאמנות. אולי קצת כמו שלרצוח את אמא נשמע משהו קיצוני ומטורף אבל אצל הגיבורה הוא פשוט קורה, באותה כבדות שבה היא משתרכת, שבה כל הספר קורה.
וזה קצת מוזר, הבנאליות הזו של המוות. למרות השקיעה החדגונית של הלן והנסיון להפוך הכל לאפרורי, דהוי, ולא באמת משנה, זה עדיין לא מצליח לכסות פעולה כמו רצח. וגם הצורה שבה האנשים שסובבים אותה מקבלים את סיפור הרצח הזה מתמיהה אותי.
אבל אפילו הפעולה הקיצונית הזו לא מצליחה להוציא את הלן, או את הספר, מהחנק של החיים, והוא באמת לא יוצא משם עד לסופו. אין גאולה, או התרה, או התעוררות. זה לא ספר כבד, אבל זה ספר מכביד. חונק אפילו.

כמו כן קראתי השבת גם את ספר בראשית, אבל אני לא יהירה עד כדי להעביר עליו ביקורת ספרותית. מה שכן קפץ לי מיד זה השובניזם והסקסיזם המזעזע, ואני לא מבינה איך זה חומר לימוד לילדים. אני שמחה שאני חיה כאשה היום ולא אז.
ובאופן הפוך, עוד דבר שעלה לי מספר בראשית, במיוחד מתיאור הבריאה, זה הגעגוע. הכמיהה. לעולם ראשוני, נקי. עולם של צמחיה ומים, אור של שמש חדשה וגשם, רק אדם וחווה ודינוזאורים ויבשות שלמות ריקות מאדם.
ומכל הדברים בעולם, עלה לי שר הטבעות דווקא, שכולו בעצם געגוע לעידן הראשון שבו הכל היה חדש ורענן וריק ורק יצורים אגדיים עברו לפעמים במרחב פה ושם.
עוד דבר שהזכיר לי את שר הטבעות הוא האזכור של מלך אלסר, וגם תיאור הפיכת סדום ועמורה שדומה באופן חשוד לתיאור הריסת עמק הקוסם. האם אלוקים העתיק קטעים מטולקין? הנה משפט זכויות יוצרים שלא הייתי רוצה לקחת בו חלק.

בנות ריאד, מחבואים, מעבר לספק סביר, נגמר העוף

אני חייבת לאמר שהמיילים הדמיוניים שלכן שקוראים לי לחזור מאד מחמיאות לי. עכשיו חגים אתן אומרות, יש לנו זמן אבל אנחנו לא יודעות מה לקרוא! תעזרי לנו!
נעלמתי כי בחודש האחרון הלכה לי יכולת הריכוז, והספרים שקראתי היו כאלו שלא דורשים ריכוז- מסוג הליידי והנוכלת, אהבה בוערת במלון וכאלו. יש משהו קצת לא הוגן בלקחת ספרים גרועים כדי להתבכיין אחר כך שהם גרועים, לכן לא עשיתי את זה. אבל עכשיו זה השתפר, ואני מקווה שהספרים שקראתי ביום כיפור מוכיחים שיכולת הקריאה שלי חוזרת. אז הנה הם:

בנות ריאד/ רג'אא א-סאנע
סיפורן של ארבע נשים שהן, ובכן, בנות ריאד. הן עובדות, הן לומדות, הן חושבות על בנים ובעיקר הן מחכות לאהבה האחת הבוערת. זו מעין טלנובלה נשית-רגשית-מצחיקה-נעלי עקב תוצרת סעודיה.
טוב, לא ממש מצחיקה.
הספר לא כתוב טוב, השפה דלה ולסיפור עצמו אין חשיבות גדולה מידי: הבנות נופלות ברומנים כוזבים, או אמיתיים, מוצאות אהבה במקומות לא צפויים ולובשות הרבה בגדים יפים. החשיבות האמיתית של הספר הוא בחוויה שהוא מנגיש, של חיי היומיום של נשים מריאד, ולא מקרי הזוועה והקיצון שמתפרסמים בכל העולם. דווקא יומיום נורמטיבי של חברה שאנחנו צריכות להכיר לפני שאנחנו ממהרות להכתיר כמפלצות או סתם מוזרות לגמרי. ככה שגם אם זה לא ספר טוב, הוא חשוב. יוצא שהשלם עולה על סך חלקיו, וזה לגמרי בסדר: מותר שיהיה ספר כזה שהוא לא לגמרי מרתק ומושלם. שווה את זה.

מחבואים/ ג'יימס פטרסון
למה אנשים כותבים את הדברים האלה, למה.
זה ספר מתח, והעלילה שלו היא כזו: מגי ברדפורד, נשמה טובה, מואשמת ברצח של בעלה. שוב. אחד אחר. השאלה היא כמובן האם היא רצחה את שני הבעלים, ואנחנו יודעים מראש את התשובה, כי היא כזאת מתוקה וטובה ותלותית ואמא מושלמת, וחוץ מזה, היא הגיבורה הראשית של הספר.
חוץ ממנה יש בספר גם את הרוצח הפסיכופת המטורף התורן, עם קטעי אלימות מינית שמשולבים להם כמו קישוטים לאורך כל הספר. לא רואה סיבה מיוחדת לקרוא אותו, באמת.

מעבר לספק סביר/ סקוט טורו
עוד ספר שאני לא רואה סיבה מיוחדת לקרוא. זה אמור להיות מתח, אבל יש עלוני בישול יותר מותחים מזה.
השופט המכובד ראסטי  סאביץ נעצר על רצח אישתו (משהו שמזמן לא היה לנו). הספר נע בין ראסטי עצמו למאהבת שלו ולבנו חלוש האופי, ועל פני עמודים שלמים של ההליך המשפטי של בעיה שממילא לא היתה מי יודע מה מרתקת מלכתחילה (האשה נמצאה מתה במיטה, אחרי עבר עשיר של מחלות). מידי פעם מוזכר שהשופט נאשם פעם ברצח קודם, אבל עד סוף הספר לא טורחים לספר לנו מה בעצם קרה שם. הדבר הכי קריא שיש בספר הוא סוד שהשופט והמאהבת מסתירים מהבן התלותי, והמתח היחיד הוא מתי הם יספרו לו, או אם, אבל זו לא טובה סיבה לספר שלם.

סדרת נגמר הדג אבל גם העוף טעים /  זיו כהן (סדרה עם ארבעה ספרים)
בגב הספר (ובוויקיפדיה) כתוב שהספר 'רומן נועז, מפתיע ומרתק" ועוד ועוד, אבל אני חושבת שדיילים הומואים מזדיינים היה תקציר טוב יותר.
בכל אופן, דיילים הומואים. מזדיינים. ויוצאים להמון מסעדות, ישנים בהמון מלונות ומזדיינים גם שם. וזה יופי. זו לא יצירת מופת, להיפך, זה ספר די גרוע, אבל זה בדיוק מה שהייתי צריכה.
העלילות מופרכות, הטלנובלות מוגזמות והגיבורים מתהדרים בשמות כמו תדהר יוגב וקסטיאלה. הם יפים, הם מזדיינים, הם לא נרגשים מי יודע ממוות ובגידות אבל זוכרים שנתיים את ההוא שלא החזיר צלצול. משהו לקרוא בחג, להנות בלי יותר מידי דרישות ולהעביר הלאה.זה קצת כמו פנאי פלוס, אבל יותר הומואי ובלי הלכאורה כתבות עומק. אני הייתי שולחת את זיו כהן לחופשה ארוכה ביעד האהוב עליו ומכריחה אותו להוציא ספר כל חודש. עם תמונות אולי, של בחורים לוהטים בפוזות סקסיות על רקע הדגל של המדינה התורנית.
(מה שכן, הם אוכלים הרבה, ומתארים כל מנה. הספר עשה אותי ממש רעבה, ובבית לא היה לי מנות יוקרה לאכול. לא יפה).

רצח בדרך בית לחם, רצח בחוג לספרות, הצד השלישי של הסיפור, מחסה

אכן, נעדרתי מסיבות של התמוטטות עצבים קלה עד מתונה, אך לאחר אשפוז בית ארוך וממושך (סתם, די קצר), הנני כאן כציפורים חגות.
כשאני קוראת ספר מוצלח, אני מיד הולכת ומחפשת ספר נוסף של הסופרת. לכן אחרי רצח בשבת בבוקר המעולה, לקחתי שני ספרים נוספים של בתיה גור, והאמת שהתאכזבתי מעט.

רצח בדרך בית לחם/ בתיה גור 
גופת צעירה מרוטשת פנים מתגלה על גג בבית בבקעה, ירושלים, ורב פקד מיכאל אוחיון נקרא לחקור.
גור יודעת לבנות דמויות, הכתיבה מעולה. העלילה אמנם מעניינת, אבל די סבירה, וגם המניע לא ממש מספק.
ואולי זה לא הוגן, כי יחסית לרוב ספרי המתח היום בשוק זה ספר טוב: רק פחות טוב מרצח בשבת בבוקר.
תראו, המניע, בלי לעשות ספויילרים, הוא מניע שאני לא כל כך אוהבת- אישיות דפוקה ואלימה. אמנם יש לרצח גם מניע אישי, אבל זה קרוב מידי לגבול של פסיכופת מצוי, שתמיד גורם לי להרגיש שעבדו עלי.
קצת כמו להרוג את כולם ברעידת אדמה, לאמר שהדמות היא פשוט פסיכופתית וזהו זה מוצא קל ומאכזב.  אז נכון שזה לא בדיוק בדיוק מה שקורה, ועדיין. גם הפריע לי תיאור מאד ארוך-עמודים של נתיחת הגופה, שהיה די מיותר, ולא שירת איזושהי מטרה. והבעיה המוכרת- טראומה שהופכת את הקרבן למשהו אחר, יפה וטוב יותר. מין צומת נחוצה כדי להפוך את הילדה האיטית והאטומה והשמנה למישהי מוצלחת יותר. למה? די להפוך טראומה למשהו קסום, כבר אמרתי? אמרתי.
מה שכן יש לאמר לטובת הספר, זה העיסוק בנושא של חטיפת ילדי תימן. אני תמיד מופתעת להיווכח כמה הרבה אנשים לא שמעו על זה מעולם. קל לבוא ולאמר אין פערים בחברה הישראלית היום, אבל זה כל כך לא נכון, וספר שעוסק בזה תוך כדי סיפור מתח זה אחד הדברים היותר חשובים שיש פה.

רצח בחוג לספרות/ בתיה גור
זה ספר חלש, אולי כי רוב הדמויות שנבנות נזנחות אחר כך בצד, ואולי כי העלילה חלשה יחסית ודי קיצונית בשרטוט ככה שניחשתי מה קרה עוד הרבה לפני שזה התגלה. ועדיין, היא כותבת טובה. היא יודעת לכתוב,והיא תמיד הופכת את הנושא שהיא מתעסקת בו- הפעם, ניתוח שירה- למרתק. וגם לקרוא על האוניברסיטה מענייין אותי. השוטרים מטיילים בירושלים המוכרת וברחבי הקמפוס וזה מקסים.
התקציר- דוקטורנט צעיר מהחוג לספרות נהרג בתאונת צלילה באילת. כמה ימים אחר כך גם הפרופסור שלו, משורר נערץ, נמצא מת בחדרו. האם יש קשר? (כן).

הצד השלישי של הסיפור/ מריאן קיז
ספר נשים קליל ודווקא לא רע, במיוחד בהתחשב בקטסטרופה הקודמת שקיז הנפיקה (איזה גבר מקסים– ספר גרוע, שמומלץ להתרחק ממנו).
הספר מדבר על שלוש נשים אשר, בהעזה גדולה מצד הסופרת, כולן מתעסקות בכתיבת ספרי נשים קלילים. שתיים כותבות מתחילות והשלישית היא העורכת הספרותית הנוסקת, והספר עובר בינהן בתורנות ובעלילות חייהן הטלנובליות מעט אבל בהחלט מצחיקות. ג'מה, שהחיים שלה מתפרקים מאז שחברתה הטובה לשעבר התחתנה עם החבר הקודם שלה ואבא שלה עזב את אמא שלה, ולילי, שמאז שהתחתנה עם החבר הקודם של ג'מה וילדה את ביתם חיה בחרדה מתמדת שתחטוף איזה עונש שמימי על זה, מנסות שתיהן לכתוב ספרים וגם להוציא אותן לאור ולהצליח. ג'וג'ו, הסוכנת הספרותית שמגלה אותן, מנסה לשמור על הקריירה יחד עם הרומן עם הבוס. נחמד, קליל, מצחיק, לא מדבר על שום נושא שהוא לא מכיר לעומק ולכן גם לא עושה שגיאות גסות. מותק של ספר.
אמנם הסוף כבר ארוך ונמרח מידי ומצאתי את עצמי הופכת עוד דף ועוד דף ומגלה שזה עדיין לא הסתיים, אבל ספרים רבים נופלים בזה, אין מה לעשות.

מחסה/ הרלן קובן לנוער
לקחתי את הספר הזה מתוך סקרנות: מה יעשה הסופר כשמגבלת הגיל לא מאפשרת לא לכתוב פשעים חולניים מידי ובעיקר לא פשעים מיניים ותיאורים מרגשים של זונות?
אבא של מיקי מת ואמא שלו מכורה לסמים. הוא גר אצל הדוד שלו, מיירון בוליטר הבלש מהסדרה למבוגרים, ומתמודד עם סוכנים שעוקבים אחריו, ילדה שנעלמת, חשפניות קטינות מחנה ילדים באפריקה סחר בבני אדם וזומבים נאציים.
כשהרלן קובן פונה לנוער, הוא מתנהג כמו המבוגר שמיקי שונא: הוא מתחנף. הוא כותב נער מגניב וציני וקול שיודע שכל המבוגרים משקרים לו. הוא חתיך, הוא חכם, כל הבנות מתות עליו וכל הבנים מקנאים בו. התרגיל הנער יודע הכל הזה, שנועד לקנות את חיבתו של הקהל הקטין, גם מאפשר לו לשחק עם מגבלת הגיל בצורה לכאורה חיונית, כי לא מסתירים מגיבורינו מידע, נכון? כתוצאה מכך יש ביקורים במועדוני חשפנות וחשפניות קטינות, הרי לא באמת אפשר לצפות מקובן להתאפק. אין שום אלימות מינית, ועדיין יש אווירה של איום כמעט מפורש. אז זה ספר עם עלילה לא אמינה, הזויה, ומאד לא חינוכית, ועדיין הוא קצבי, מהיר מאד ומאד פשוט שפה ונגמר לי עוד לפני ששמתי לב- מה שאומר שהוא לא מתיש בכלל למרות העלילה המתפתלת וזה לא מובן מאליו. ואין לי ספק שהוא מתאים בהחלט לקהל היעד שלו, כי קובן אולי כותב זבל, אבל הוא מאד חכם.