אופת העוגות מקיגאלי, הקרבן המושלם, חשוב על מספר

אופת העוגות מקיגאלי/  גייל פארקין
זה ספר מאד מתוק. הוא מספר על פליטה מרואנדה שבנתה חיים חדשים בטנזניה ועוסקת, ובכן, במכירת עוגות. היא מתוקה וכל הספר מתוק, ומספר על חיים שלווים ורגועים והרבה תאורים של עוגות. ולמרות המתיקות, נושאים כמו מלחמת אזרחים, אונס ורצח עם ואפילו מגפת האיידס מקבלים מקום.
אז מה מפריע לי? שהדמויות הראשיות, האפריקאיות, מתוקות מידי. מתוקות עד כדי טיפשות, טיפה מפגרות, עם החיוך הדבילי הזה שמרוח להן תמיד על הפרצוף. ואיך שהן מקבלות כל מילה שהלבנים אומרים, ושולחות את הילדים שלהם להתחנך אצל הלבנים, ונתלות בחכמה הלבנה, אני בטוחה שאת הספר הזה כתבה אישה לבנה.
ועדיין, חיבבתי מאד את הדמות הראשית, את העלילה הרגועה ואת האזכורים הלא מתנצלים לזוועות שהיו.

הקרבן המושלם/ אנתוני היל
ספר שבכלל נקרא במקור המתאבדים הטובים. הספר מספר על מפקח משטרה מסוקס וקשוח, שנקרא  לחקור התאבדויות מיסתוריות באותו מקום עבודה. מראש ברור לנו שמקום העבודה מסתיר משהו, והשאלה היא רק מתי יתחשק לסופר לגלות לנו, ועדיין, זה מותחן משטרה סביר וקריא לגמרי. באמת. רק מיותרים להם תאורי הסקס המעוותים לאורך כל הספר, כמו מין תבלין לקישוט, ואני שונאת כשסופרים עושים את זה. הא! כתבנו על סקס עם קטינות ועל BDSM! תקראו אותנו, אנחנו כה מתוחכמים!
לא, אתם סתם צהובים, וזה מיותר.

חשוב על מספר/ גון ווידון
זה ספר זבל, רומן זבלוני לחלוטין, ככה שאין בו הרבה עידון.
רוצח סדרתי אלים מאד ומטורלל מצליח לכאורה לקרוא  את מחשבותיהם של קרבנותיו, וזירות הרצח כל כך מתוחכמות ואלימות (אפשרות נוספת: מטורללות לגמרי) שאין שום סיכוי לעלות על עיקבותיו. מה עושים? קוראים למפקח המשטרה המהורהר והנוגה דייב גרני, שהוא התגלמות השלמות עלי אדמות וכולם מעריצים אותו. והוא מצליח, בדרכו הגאונית והלא מתפשרת, לעלות על עקבות שאף אחד לא חשב עליהם. זבל.
לגמרי רומן זבל. לכן זבל מפוזר לכל אורכו- אלימות, חלקי גופות וקניבלים פשוט זרוקים להם בתוך כל הזבל של העלילה והפתרון, והוא מצליח בתוך כל היופי הזה גם להיות הומופוב ושמנופוב ולא נחמד. למה לקרוא זבל? אין לי סיבה טובה.

אשה בכלוב, כשהיינו יתומים, שובו של שרלוק הולמס

אישה בכלוב/ יוסי אדלר אולסן
עוד מותחן שבדי על מפקח משטרה גרוש עם שיטות משלו שירו לו בשותף.
למה תמיד יורים בשותף? תעלומה. מצד אחד זה מוציא את הבלש הלא ירוי טוב לב, כשהוא דואג לחברו הפצוע. מצד שני, יש עליו אחריות גדולה יותר, והוא גם לא מקבל את כל מלוא יכולת האהדה שלנו. יום אחד אני אבין את זה.
בכל אופן, השוטר הבודד מוצב בראש מחלקה משלו לפענוח מקרים אבודים, לא משהו שלא שמענו קודם, ומנסה להבין את היעלמותה המסתורית של חברת פרלמנט יפהפיה.
האם יצליח? האם ילכוד את הרוצח הפסיכופת? האם נקבל תיאורים שאמורים להיות מצמררים של האישה הכלואה?
כן, כן וכן!
רומן טיסה חביב ותו לא.

כשהיינו יתומים/ קאזואו אישיגורו
כריסטופר הוא צעיר אנגלי שגדל ביפן, שתמיד שאף להיות שרלוק הולמס. והספר כתוב כולו במין חיקוי מוצלח ביותר לסגנוננו של קונן דויל, אלא שבספריו של דויל, המספר הוא כמובן דר ווטסון, השוליה טוב הלב והמעט נחשל. כך יוצא שהקול הראשי בספר מוחלש עוד מההתחלה.
הספר זז בין חייו של כריסטופר בלונדון לבין זכרונותיו מיפן, שהייתם מצפים שיכילו רמזים לפתרון התעלומה, אבל הם לא. התעלומה היא  חידת העלמותם המיסתורית של הוריו של כריסטופר, כשמידי פעם מוזכרות תעלומות אחרות ומסופר לנו שכריסטופר הגמלוני פותר אותן בהצלחה. אבל את תעלומת ההעלמות של הוריו, הוא לא פותר, הוא מגלה: מישהו אחר מספר לו מה קרה. כישוריו האגדיים כמעט לא באים לידי ביטוי כל הספר, אפילו לא בתעלומה המרכזית. וזה מוזר בספר שכולו התמקדות בבלש. גם הפיתרון עצמו לא מתאים לספר שמבוסס על שרלוק הולמס – קונן דויל לעולם לא היה בוחר בפיתרון אלים ומגעיל כמו זה.

שובו של שרלוק הולמס/ סר ארתור קונן דויל
למה לקרוא חיקויים כשיש את המקור? שרלוק הולמס חד וציני ומבריק כתמיד, מוכן ומזומן בעזרת דוקטור ווטסון לפתור כל תעלומה שתתייצב לפתחו ברחוב בייקר. עדיין מהנה, מסקרן וכיף גדול

איש השלג, נאמנות כחולה, יומנה של ברידג'ט ג'ונס

איש השלג / יו נסבו
מפקח הארי הולה נקרא לפענח עוד סדרת מעשי רצח, שמתבררים כעבודה מדויקת של רוצח קר רוח  עם דפוס מאד ברור. אמהות לילדים נעלמות, ובכל זירה מופיעה בבת שלג.
יש משהו גאוני בלקחת פריט כמו בובת שלג ולהפוך אותה למשהו מסרט אימה. אני חושבת על בובות השלג מדוקטור הו, כמה אימה יכולה לבוא ממשהו כלכך ילדותי ותמים.
המפקח הולה, מלבד היותו עונה על כל  סטראוטיפ של בלש ספרותי – גבר לבן בן ארבעים, רווק,זאב בודד עם שיטות משלו – יסודי בעבודה שלו, וגם הספר יסודי. הוא לא מותיר חורים פתוחים, ובונה עלילה בשכבות על שכבות של מתח ורגש. זה מותחן מתוחכם שכתוב מעולה.
מושלם הוא לא. קודם כל, הסקס: זה נראה כאילו מישהו לקח את נסבו לשיחה ואמר לו, תוסיף סקס, סקס מוכר. אז תוסיף סקס. סקס, כן? אל תשכח. סקס. אז הספר מלא בסקס, והתיאורים ממש לא נעימים כי נסבו בכל זאת סופר ספרי מתח, לא סצנות ארוטיות. הספר אפילו מתחיל בתיאור של סקס, וזו פתיחה מאד בעייתית בעיני.
ויש את היחס לנשים, שהצבעתי עליו בספר הקודם ושוב חוזר. אבל הבעיות העיקריות של הספר קשורות לעצם היותו רומן מתח: קודם כל, הבנתי מיד מי הרוצח. בעיה בספר שבנוי כולו על בסיס חידה, אבל האמת שהוא היה מספיק מעניין כדי שאמשיך לקרוא. דבר שני, אני עדיין לא מצליחה להבין איך הולה גילה את הפושע- ואפילו חזרתי ועשיתי בדיקה. ואם דבר כל כך מהותי בעלילה לא ברור, זה חור גדול מאד.
נה מילא. אני מעדיפה את נסבו המעניין והמתוחכם על פני כל מותחן אחר כל יום שבוע.

נאמנות כחולה/ דיוויד בלדאצ'י
מייס, שוטרת לשעבר, משחררת מהכלא שם ישבה שלא באשמתה. מכיוון שאחותה היא מפקד המשטרה העירונית, יש לה גישה למקרי פשע, והיא נחושה בדעתה לפענח רצח של עורכת דין צעירה כדי לחזור לשורות המשטרה. היא מנהלת חקירה במקביל לאחותה, וסוחפת איתה עורך דין צעיר שבא איתה בלי שום שאלה כמעט. הייתם חושבים שתהיה תעלומה ואז ימצאו מי הרוצח, אבל באמצע מתערבים האפ בי איי או הסי איי איי וכל מיני אנשים מהפנטגון ומתחילים להסתיר דברים, ועד סוף הספר לא ברור לי מה בדיוק קרה שם. או שבלדאצ'י לא מצליח להסביר לקורא הממוצע את הבעיה הגאונית שלו, או, מה שיותר סביר,שבכלל אין פתרון, כי הכל כל כך סודי, מה שהופך את הספר לדי חצוף בעיני. הלו, קראתי אותו עד  הסוף, מגיע לי לדעת למה בכלל בנית את העלילה.
כמו כן, בזמנה הפנוי, מייס מצילה אנשים עניים משכונת העוני. זה קו עלילה מקביל ולא קשור שאין לו שום שייכות לספר, וחוץ מלהיות מתנשא בטירוף אין לו שום תפקיד. בקיצור, דעתי המלומדת היא שזה סתם ספר ממש ארוך. ושהוא מכיל את אחד הקטעים הכי מגעילים ומטרידים שקראתי אי פעם, שמוסיף להבחיל אותי כבר שבוע אחרי הקריאה.

יומנה של ברידג'ט גו'נס/ הלן פילדינג
מה אני יכולה לכתוב על בריד'גט ג'ונס? כולם מכירים כבר את הבחורה השלומיאלית וחבריה המטורללים. להצחיק הספר כבר לא מצחיק אותי, אבל רק כי קראתי אותו יותר מידי פעמים. הוא כן מנחם אותי ואני קוראת אותו כשאני עצובה, כי הנה עוד מישהי שנאבקת, שלא הולך לה, שמתפשל לה ומתפדח לה והיא מאוהבת ומסובכת והעבודה שלה זוועה. וזה מנחם באיזה מקום. הסופרת גם נשארת נאמנה לקולה הפנימי של ברידג'ט עם ההיגיון הייחודי שלה לאורך כל הספר, וגורם לי ממש לחבב אותה.
אפשר לדבר על הרפרנס לגאווה ודעה קדומה, ועל המבנה הקבוע שרק אהבה היא מה שאנחנו זקוקות לו ויושיע בסוף. אבל אין לי כוונה לעשות את זה בספר שאני כלכך מחבבת וכל כך טוב לב אלי.