נמסיס, אל תבכי עכשיו, לאחר מכן

נמסיס/  יו נסבו
יש הרבה רומני מתח-בילוש, אבל כמה מהם באמת אינטילגנטיים? כמה מהם את מסיימת בהרגשה שקראת ספר טוב, או אפילו סביר? יו נסבו מחולל מהפך של ממש בגזרת המותחנים ומספק ספר אינטילגנטי להפתיע.
נכון, הוא קצת תביניתי. הארי הולה הוא המפקח הבודד והמסוקס שעובד בניגוד לחוקי המשטרה אבל הוא הכי טוב שיש. אבל דווקא בתוך התבניות הלכאורה מקובעות האלה של הז'אנר, הוא מצליח להיות חכם. הדמויות כתובות טוב, העלילה מרתקת, המניעים של הדמויות הם אנושיים כל כך והספר מותח באמת, ולא סתם עייפות של נו, בואו נגלה מי זה. הוא אפילו מצליח קצת לרגש. לא הרבה, אבל קצת.
עדיין, הוא לא מושלם ויש על מה לעבוד: מפריע לי לאורך כל הספר היחס שלו לנשים. כל הנשים של נסבו נמדדות לפי היחס של אחרים אליהן ובאופן מיני. וגם המעט יחס שיש בספר לBDSM כאל סטיה ואפיון של דמויות רעות הוא בעייתי לי.
אבל בניכוי שני אלו, סוף סוף רומן בלשי על רמה, וברור שאני מיד לוקחת ספר אחר שלו לשבת הקרובה, כי כיף לקרוא אותו.

אל תבכי עכשיו/ פלדינג גור
התחיל כמו רומן רומנטי, ופתאום גופה. ושני מתבגרים פסיכוטיים, בעל שאי אפשר לסמוך עליו, תינוקת לא מוגנת אקדח שנעלם ונחש שמסתובב בבית באופן חופשי. אי אפשר להאשים אותי שנבהלתי.
בפעם האחרונה שזה קרה לי, לקחתי בטעות רומן מסדרת פרחים בעליית הגג. רגע אחד תיאור של מסיבת יומולדת וברגע הבא שני אחים שמתמזמזים באמבטיה-הצילו אותי, מה קורה פה?
אכן, תיאורים מפחידים. חשבתי שאולי הם בכוונה, להתחיל בנורמלי, ואז לגרור אותך לאווירת האימה של הספר, שבו אנשים נרצחים על ימין ועל שמאל והגיבורה חולה באופן מסתורי וכבר הזכרנו את הנחש. אבל לא, בסוף מתברר שזה רומן בלשי רגיל, שלא מפתח בכלל את פוטנציאל האימה שלו. ומצד אחד, אני מודה כי אני שונאת אימה, מצד שני קצת חבל. סתם רומן בלשי, מגלים מי הרוצח. נגמר.

לאחר מכן/ רוזמנד לאפטון
עוד רומן בלשי, הפעם עם נגיעות מרגשות. לא אותי, כמובן, ולא את הקורא הכבד. אבל למרות שהרומן הקודם שלאפטון הנפיקה- אחות– היה סתמי, הספר הזה בהחלט נועד להיות רב מכר.
בית הספר עולה באש, וגרייס רצה לתוכו כדי להציל את ילדתה. לאחר מכן- איזה שם חכם- היא מתעררת בבית החולים, אלא שהיא לא עצמה: היא בעצם בתרדמת, ורק רוחה היא זו שמשוטטת בבית החולים, ומנסה להבין מי הצית את בית הספר וניסה לרצוח את ילדתה. והיא לא לבד: גם הבת בתרדמת והפכה לרוח משוטטת, והאב המסור והנערץ יושב יום ולילה בבית החולים והוא עצוב וזה חבל.
בתוך כל העצב והמשפחה ההרוסה מכאב, האם והבת מנסות ביחד לפתור את התעלומה ולדבר על דברים כמו מתי נכון לשחרר יחסים, וכל זה כשברקע מרחף האיום במוות. ובקיצור, רגשני ועצוב ועם פוטנציאל למוות- כל המרכיבים לרב מכר. קצת מזכיר לי את ג'ודי פיקו, אבל יותר קליל מפיקו אם כי הרבה יותר מידי ארוך.

אגב, שני הרומנים האחרונים בחרו באותה דמות להיות הרוצחת, ולמרות שהייתי מאד רוצה לפתח את הנושא ולנסות להבין למה, אני נמנעת מחמת ספויילרים.

 

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי, הלילות הנוראים, הפירמידות, אומנות ההקשבה לפעימות הלב

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי/ רייצ'ל ג'ויס
להרולד פריי יש חיים מסודרים, עבודה טובה ואשה מסורה. הכל מסודר ומאורגן אצלו, בהתאם לאופיו הקפדני. אבל כשהוא מקבל מכתב שמודיע לו שמכרה וותיקה גוססת מסרטן, הוא מחליט שהוא חייב לעזוב הכל וללכת לראות אותה. וזה מה שהוא עושה: עוזב את כל מה שהוא עושה ויוצא מהבית, ומתחיל ללכת. אל בית החולים, ברגל. מרחק של שלוש מאות קילומטר, בלי תכנון, בלי ציוד, וכשהוא בעצמו אפילו לא יודע מה דוחף אותו. הרולד ממשיך את המסע הרגלי הארוך, ולאורך הדרך, בין האנשים שהוא פוגש, בין נעליו המתבלות והפליאה שלו עצמו על הצעד הנועז שלכאורה כל כך לא מתאים לו, הוא הולך ומוצא משהו שהיה חסר לו. ויחד איתו גם אנחנו מקבלים איזו הבנה, משהו אחר.
זה נשמע מאד קיטשי, אני יודעת. ובאמת, בהתחלה חשבתי שהספר שטחי מידי. מה זה, פשוט לקום וללכת והחיים שלך משתנים, איזה יופי, עוד אחד מספרי העידן החדש. אבל לא. יש בספר משהו פשוט, אבל בצורה טובה, לא מסובכת, נוגעת. משהו אוהב אדם, חומל ועדין. עובדה שאני עדיין חושבת על הספר, ועובדה שבהשראתו התחלתי הליכות ארוכות של שעתיים כל יום שגרמו לי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי. ולא שהמסר של הספר הוא לקום ולעשות צעדות ברגל: אבל יש משהו נוגע בחיבור העדין לעצמך וברצון לאיזשהו שיפור, תנועה, תזוזה. שזה אפשרי, שלא הכל חייב להיות מקובע ורע. אז נכון שיש בי צד שעדיין צוחק עלי שנפלתי ככה, אבל באמת שהספר מרגש.

הלילות הנוראים/ הארי ניקאנן

ארי (אריאל) הוא בלש יהודי במשטרת פינלנד, שנתקל בכמה רציחות משונות. החקירה שהולכת ומסתבכת מחזירה את ארי אל הקהילה היהודית בה גדל, ממש כמה ימים לפני יום כיפור.
בניגוד לרוב הבלשים בז'אנר, ארי לא גרוש, לא אומלל, לא שותה ולא מאוהב בפתולוגית. הוא רענן וקליל ונחמד ובעל גישה אופטימית לחיים. התיאור של הקהילה היהודית בחו"ל משעשע, ואפילו הטוויסטים בעלילה, שמכניסה סוכני מוסד להוטים מידי וערבים טרוריסטים, יגרמו חיוכים לכל מי שהיה יהודי אי פעם. אין בו פסיכופטים, אין בו אלימות קשה מידי, ויחסית לשאר ספרי המתח הבלשיים, זה ממש ספר חמוד.

הפירמידות/ הנינג מנקל
עוד רומן מתח בלשי במדינות סקנדינביה. קורט וולאנדר, בלש צעיר ולהוט, מקבל חקירת מוות משונה שנראית לכאורה כהתאבדות חסרת פשר.
חיבבתי את הספר בהתחלה. גם הבלש הזה היה נראה לי אופטימי, צעיר, מרענן. עוד זריקת צבע לעולם הספרות הבלשית הדי חוזר על עצמו, חשבתי, אבל אחרי כמה פרקים התברר שטעיתי. החקירה היא רק אחת מאוסף סיפורי חקירות, שמתארות גם את התבגרותו של וולאנדר לאורך השנים במשטרה, וכמו במטה קסמים, הוא הולך והופך לבלש בן ארבעים ממורמר ועצבני שלא מוצא טעם לחייו. הכל אפור לו, הוא בודד, הוא מתגרש, הוא נהיה ציני. ויחד איתו גם אוסף סיפורי החקירות הולך ומאבד טעם ונהיה טרחני, אפילו משעמם. לקראת הסוף הן לא מעניינות בכלל. לא חסרים בלשים חסרי טעם לחיים, ולא חסרים ספרים שאין באמת טעם לקרוא אותם.

אמנות ההקשבה לפעימות הלב/ יאן פיליפ סנדקר
הנה עוד ספר שאמור להיות מרגש. יוליה, אשה שאנחנו לא יודעים עליה כמעט כלום, מגיע לכפר נידח בבורמה בחיפוש אחר אביה הנעלם. מיד היא פוגשת זקן זר שמזהה אותה לפי הנשמה או משהו ומתחיל לספר לה סיפור מאד ארוך על חייו הבלתי ידועים של אביה. סיפור מאד, מאד, מאד ארוך. מסתבר שלאביה היו חיים סודיים אותם השכיל להחביא בצורה יוצאת דופן, ושאם את מגיעה לבורמה לבד בלי שיש לך מושג לאן את הולכת, מיד תזוהי על ידי זקנים מקומיים טובי לב שיספרו לך סיפורים מרגשים הכוללים אהבה נצחית ונשים יפהפיות. בו פאקינג הו.
מצטערת, לא אמין בגרוש, לא סביר בכלל, דביק ושבלוני ולא נוגע ללב. אמנות האמריקאים הכותבים רבי מכר על מקומות אקזוטיים, אולי.

אסיר השמיים, הבית האדום, היי שלום יפתי, צדק למראית עין, אלגנטיות

אסיר השמיים/קארלוס רואיס סאפון
כמו רבים לפניו, גם סאפון לא הצליח להתנגד לדף לכתוב המשכים לספרו המצליח 'צילה של הרוח'. וזה חבל, כי אהבתי את צילה של הרוח.
הספר ממשיך כמה שנים אחרי הקודם. דניאל נשוי לביאה אגילאר ואב לחוליאן הקטן. פראמין רומרו דה טורס, הסייד קיקס הקומי של הספר, נמצא כמה ימים לפני חתונתו. אבל אז נכנסת דמות מסתורית לחנות ומשאירה עבור פראמין הודעה… ועברו המאיים שב לרדוף אחריו.
עברו של פראמין הושאר מעין סוד בצילה של הרוח, וכשסאפון מחליט לפתוח אותו הוא בעצם הורס את רוב המסתורין, את רוב הבגרות בטקסט הקודם שלא האכיל את הוקרא בכפית ולא האיר כל רגע ורגע בפנס זרקורים רב עצמה. והבינוניות נמצאת בכל פינה בספר הזה- סיפור העלילה המופרך, השפה הדלה יחסית והפאנצ'ים שדניאל מתעקש לסיים בהם כל משפט.
עצם הרעיון להמשך לא עושה טוב גם לדמויות הראשיות, כי הספר הקודם הסתיים בחתונה רומנטית, ואילו בספר הזה דניאל מתגלה כבעל בורגני משעמם ושתלטן, והיחס שביאה האלגנטית והמסתורית מהספר הקודם מקבלת הוא רק בהקשרים פיזיים- כשדניאל מעניין ביחסי מין, כשהוא חושב על הגוף שלה וכשהוא מתוסכל מהמחשבה שאולי עוד מישהו יגע בגוף הזה. רק לקראת סוף הספר ביאה מקבלת טיפה יותר יחס- היא מארגנת מסיבה. 
הספר היה יכול אולי להיות לא רע ואפילו חביב, איכשהו, אם לא היה הורס את הספר שבא לפניו. מצד שני,  אולי בלי הייחוס לצילה של הרוח הוא לא היה זוכה לפרסום אפילו. חשבתי קצת על אורסון סקוט קארד, שעשה את אותו הדבר למשחק של אנדר בשתי סדרות בת, לא אחת, ואפילו על סרטי ההמשך האיומים של דיסני. 

הבית האדום/ מארק האדון
אני יודעת שזה ספר חדש, ומסקרן, ובטח רבות מחכות לביקורת כדי לדעת משהו על הספר, אבל אני מצטערת ואאלץ לאכזב, לא הצלחתי בכלל לקרוא אותו.
עבר המון זמן מאז שלא הצלחתי לסיים ספר. ולספר הזה חיכיתי במיוחד, כי 'בעיה קטנה' הוא אחד הספרים האהובים עלי ביותר. האנושיות, החמלה, המבט המפוכח אך מבין. וכמובן ש'המקרה המוזר של הכלב' הוא לא קוטל קנים. אבל את הספר הזה לא הצלחתי לעבור. 
הספר מלא דמויות והדמות המדברת מתחלפת מידי כמה פסקאות, לפעמים אפילו בכל פיסקה, לא בכל פרק, בלי שום הודעה, ככה שמאד קשה לדעת מי מדבר בכלל. והן מדברות כולן בזרם תודעה אסוציאטיבי, מבלבל ולא אחיד, שגם ככה קצת קשה לעקוב אחריו ובטח שקשה להבדיל מי הוא מי. מצטערת, נטשתי את הספר באמצע. ואני מאוכזבת. 

היי שלום, יפתי/ ריימונד צ'נדלר
רומן בלשי מקסים. הבלש הפרטי פיליפ מרלו נקלע שלא ברצונו לשתי חקירות פשע שונות, מסתבך עם המשטרה ומנסה לברוח מאנשים שמנסים משום מה להרוג אותו. למארלו יש חיבה לאלכוהול וחוסר כבוד מובהק אל דברים כמו החוק, דיבור תקין וסדר וניקיון, והוא מצחיק וחכם וציני והעלילה בהחלט מעניינת ואלימה במידה. אני כן מניחה שעריכה מחודשת היתה מנקה את שפתו של מארלו מהמילה 'כושים', ויש משהו משמח בלדעת שתרגום בימינו זה לא היה עובר. 

צדק למראית עין/ לינדה קני באדן ומייקל באדן
רוצח סדרתי קצת מוטרף מסתובב בניו יורק: מכל הגופות נלקח דם. הפתולוג החתיך, המסוקס, השרירי והגם חכם ג'ק רוזן, ועורכת הדין היפה, מדהימה, מהממת וגם חכמה, מאני מנפרדה, נשאבים לחקירה שהולכת ומסתבכת בגילויים חדשים ומזעזעים השופכים אור על פרשה אלימה מהעבר. הא! מה יכול להיות רע?
באופן מפתיע- כלום. זה רומן המתח המושלם מסוגו. הדמויות הטובות קלילות במידה, העלילה מותחת במידה, הספר לא ארוך מידי, הפשע מקורי, והעריכה ממש טובה. דמויות המשנה מספקות טאץ' קומי, והבעיה היחידה שלי עם הספר הוא כל הבגדים היפים של מאני שגמרו לי להבין שהמלתחה שלי חסרה ביותר.

אלגנטיות/ קטלין טסרו
אם הספר הקודם גרם לי לפקפק במלתחה שלי, בא הספר הזה והנחית מכה אחרונה. כשסיימתי אותו הדבר היחיד שחשתי הוא צורך עצום, כמעט פיזי, לצאת לקניות כדי לטפל בחוסר הארוני שלי ומהר.
לואיז היא בת שלושים, דהויה, אפורה וגמלונית, חסרת ביטחון עצמי או רצון משלה. היא לכודה בנישואים מוחקים עם בעל שלא מתייחס אליה, עובדת כבר שנים בעבודה זמנית, ואין לה שום מושג לאן החיים שלה מתקדמים או יכולת לשנות אותם.
ואז היא מוצאת ספר ישן שמרצה לנשים איך להיות אלגנטית: היא מחליפה בגדים והכל מסתדר.
במשך כל הפרקים הבאים היא מוצאת דירה חדשה, עבודה מהממת וחבר הומו, וככל שהזמן עובר וטעמה בבגדים משתפר החיים נהיים טובים יותר. בעזרת הספר היא נחלצת מהנישואים הכובלים, מהחיים שלא מתאימים לה ומהשמלות שמחווירות אותה והחיים שלה נהיים מושלמים. אמן על כולנו.