בעיה קטנה, ג'נטלמנים ושחקנים, מבוקש, אוספי הצדפות

בעיה קטנה/ מארק האדון
איך ממליצים על ספר שאת כל כך אוהבת? אני יכולה לסכם את הביקורת הזו ברוצו קנו את הספר, וקראו אותו, וקראו אותו שוב. כי הוא מקסים, רגיש ומרגש. וכשאני עצובה ומדוכאת, אני מוציאה את אותו לקריאה נוספת, והוא עושה לי טוב.
לבוב יש בעיה קטנה, פריחה על הירך שהוא חושד שהיא גידול. בנוסף, הוא הולך ומאבד את שפיות דעתו ומנסה להאחז בחוזקה במה שנשאר. גם לאשתו, ג'יין, יש בעייה קטנה: בעלה הולך ומשתגע, והיא מנהלת רומן. והבת שלה מתחתנת והבן שלה הומוסקסואל.
לקייט יש בעיה קטנה- היא לא בטוחה שהיא באמת רוצה להתחתן עם ריי, וקשה לה עם הילד. וג'יימי, הדמות האהובה עלי בספר, רב עם בן זוגו כי הוא לא באמת רוצה להציג אותו לפני כל המשפחה המורחבת. אז לכאורה, זה סיפור רגיל על אנשים רגילים. הרגעים הקטנים שמרכיבים מהם חיים. וזה מה שאני אוהבת בספר. שאין בן דרמות חובקות כל וטראומות וזוועות יוצאות דופן, רק אנשים, רגילים, טובים קצת וכועסים קצת ואוהבים, חיים את החיים שלהם. והמבט של הסופר, כל כך אנושי, כל כך אוהב אדם, כל כך מבין וחומל. וזה נדיר, בעולמנו הציני הקר. הרי אין קל מלעשות צחוק מגבר מבוגר שחוטף התקפי חרדה, או מכל אחת מהדמויות האחרות. אבל למרות המבט המפוכח, החד,שלא מאבד פרטים, הסופר אוהב את הדמויות שלו. ואולי גם אותנו, רגילים ואנושיים שכמותנו.

ג'נטלמנים ושחקנים/ ג'ואן האריס
אוי, ג'ואן האריס, את מלכה.
אני מכירה את ג'ואן האריס מספרים על נשים בצרפת, נשים עם נטיה לקסם, כמעט כשף, ואהבות, ורומנטיקה, ומיבנים כמעט מטריארכליים. מה לה ולרומן בלשי, שעוד מתרחש בבית ספר יוקרתי לנערים בצפון אנגליה. אבל מסתבר שהאריס עצמה היא קוסמת. ובכל מה שהיא עושה היא טובה, היא כל כך טובה. הכתיבה טובה, והעלילה טובה, מרתקת, והדמויות טובות. מצאתי עצמי מזדהה איתן כל כך. והטוויסט, שמגיע בכל ספר בלשי, גרם לי הפעם לאמר בקול, 'לא, לא נכון!'
הספר מספר על בית הספר הפרטי היוקרתי סנט אוסוולד, בית ספר וותיק וחשוב, שבו נפתחת עוד שנת לימודים. אבל דברים מטרידים מתחילים לקרות בבית הספר השנה: גניבות, מקרי אלימות, ועד מהרה אפילו רצח. אז מי הוא האיש שמסתובב בבית הספר, מתחזה לאיש צוות, וכל רצונו הוא לנקום בבית הספר ולפורר אותו, ולמה? ומה הקשר לעבר, העבר שאי אפשר להסתיר וצף ועולה ומבעבע מכל סדק בקיר?
הספר מסופר משתי נקודות ראות, של המורה הוותיק בצוות שמנסה בכל הכח לעצור את התפוררות בית הספר, ושל הפושע, הרוצח, שחוזר לבית הספר אחרי שנים ומטרתו היחידה היא להרוס אותו עד היסוד. והיא טובה, הסופרת, כך שמצאתי את עצמי מזדהה עם שניהם. הכאב שעולה, כל כך אמיתי, ואת באמת מצטערת על מה שהיה פעם. והאריס גם מיטיבה להכיר את שכבת הגיל עליה היא מדברת, ולא פוטרת אותה כילדים קטנים. היא רואה את הבלבול, את תחילת ההתבגרות, את החמדנות והגדילה ותחילת טעימת העולם, ואיך ארועים שקורים אז נחתמים אצלינו לנצח, ולא סתם. וגם הסיפור הבלשי, העטיפה שמחבקת את הספר, בנוי לעילא. ספר מקסים, מכאיב, ומומלץ בחום.

מבוקש/ לי צ'יילד

ג'ק ריצ'ר, כהרגלו,מסתבך בצרות. הוא אפילו לא עושה שום דבר בשביל זה: הצרות באות אליו. הפעם הוא עולה על טרמפ עם שני גברים, בלי לדעת ששני גברים בדיוק נמלטו מזירת רצח. הנוסעת הנוספת ברכב היא אשה מבוהלת ואומללה, שנראה שממש לא רוצה להיות שם. מיד מתחיל ריצ'ר לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב- לעזור לטובים, להכניס מכות לכולם ולהתערב לאף בי איי בחקירות.
אני אוהבת את ריצ'ר, גיבור שמפוצץ לכולם את הצורה, מנצח בכל קטטה והורג בלי לעשות חשבון. זה כיף לדעת שיש מישהו כזה בצד שלך, כלומר בצד של הטובים.
בעיה קלה אחת יש בספר, והיא, שרוב המשיכה שלנו לספר נובעת מהדאגה לאשה החטופה, כי יש לה ילדה וזה עצוב וכאלה אנחנו, רגישים. אבל כשמתגלה שהיא בסדר, אין לנו שום סיבה להמשיך ולקרוא. מה שנשאר הוא רק תיאור לא ממש מעניין של מזימות טרוריסטיות עם נפט ואפ בי איי וסוכנים חשאיים, אבל מה אכפת לי מהם, שימותו כולם.
מה שעוד שונה בספר מהספרים האחרים בסדרה, היא העובדה שבדרך כלל ריצ'ר פוגש אשה יפהפיה ועושה איתה סקס נהדר, והפעם הוא פוגש שתי נשים יפהפיות אבל לא שוכב עם אף אחת מהן. וזה בסדר גמור: דמויות נשיות לא נועדו דווקא כדי לשכב עם הגיבור- עניין שבו כנראה אני חלוקה עם לי צ'יילד- וחוץ מזה, לא לכולנו יש סקס נהדר כל היום ולפעמים אנחנו קצת מקנאים. העיקר הוא שריצ'ר יוצא לחקירה נחמדה, שוב, ומציל את כולם, שוב, ועכשיו הוא פנוי להרפתקה הבאה שלו. אני לא יודעת מה היא תהיה, אבל יודעת שאני ממש אשמח לקרוא אותה.

אוספי הצדפות/ רוזמונד פילצ'ר
סאגה משפחתית רומנטית, מסוג הספרים שכבר לא כותבים היום. קורותיה של אשה אחת ומשפחתה, מהימים שלפני מלחמת העולם השניה ועד שנות השבעים. כשהתחלתי את הספר, בסיפורה של הבת, הוא נראה לי נמרח, ומשעמם. אבל אני שמחה שהמשכתי, כי עד מהרה נשביתי בקסמו הרגיש. הגיבורה, אם המשפחה, היא אשה יוצאת דופן, מקסימה ומלאת שמחת חיים. הספר מספר על חייה, על נעורים בצל המלחמה, על התבגרות, על נישואין, ואת כולו מאגדת תמונה שצייר אביה הצייר, תמונה בשם אוספי הצדפות. שוויה הרב של התמונה מחזיר אל הגיבורה את שלושת ילדיה- שניים מהם חמדניים, ערמומיים ומסונוורים מתאוות בצע- וחבורה של אנשים זרים, והעבר נחשף לפנינו יחד עם ההווה, הווה של אשה מבוגרת, מלאת אופטימיות, פעילות וזכרונות. ספר עדין ומקסים. אני לא יודעת אם בכלל אפשר למצוא אותו היום מחוץ לספריות ישנות, אבל אם כן, הוא שווה בהחלט כמה שעות מזמנכן.

תושבי חוץ, מלכודת מאוחרת, אותיות הכשף, משפחת פאנג

תושבי חוץ/ כריס פאבונה
רומן מתח עם נגיעות חיים אישיים. אמור להיות מרגש, כנראה.
קייט, סוכנת סי איי איי, עוזבת את הסוכנות כדי לעבור עם בעלה לאירופה, בעקבות הצעת עבודה חדשה. אבל דווקא בעיר קטנה בלוקסמבורג השקטה, שם קייט מנסה להשאיר את העבר האלים מאחוריה ולהפוך לאשת משפחה רגועה, היא הולכת ומרגישה מאוימת ולא רגועה. ונראה לה שהאנשים שסביבה, אפילו בעלה, הם לא בדיוק מה שהם נראים, ואולי השקרים מסרבים לעזוב.
בסופו של יום קייט חוקרת למה עוקבים אחריה ומה מסתירים האנשים שסביבה, ומגלה אמת סבירה למדי ואפילו סוד אפל מהעבר, ככה שזה ספר מתח לא רע. הוא מלא מידי בפרטי יום-יום- מה הבן של קייט אכל לארוחת בוקר, איך היא הרגישה כשקנו את הבית הראשון לפני שלושת אלפים שנה ומה לבשה באותו יום- אבל זה לא באמת נורא, אולי אפילו מוסיף נופך של אמינות לדמות. ספר מתח בהחלט סביר, חסר כל מסר ולא מצליח לרגש בכלל, אפילו שהוא נורא מתיימר.

מלכודת מאוחרת/ הרלן קובן
עוד לא עברו שלושה ימים מאז שקראתי את הספר ואני אפילו לא זוכרת את כל העלילה. מיירון בוליטר מסתבך שוב, כהרגלו. אה, ויש איזו אשה יפה בצרות. ויש את המזכירה הסקסית שלו, שהיא כמובן האשה הכי מדהימה עלי אדמות והכי דו מינית והכי מושכת גברים, ויש איזה רוצח סדרתי … הרבה דמויות מוגזמות, קריקטוריות כמעט, שקובן בטוח שהן נורא מרגשות. ומיירון בוליטר מאד מיוסר וצדקני, כרגיל. הוא מנסה למצוא ילד שנעלם ואיכשהו החקירה נכנסת לחייו הפרטיים והוא לא בטוח בזוגיות שלו, גם כרגיל. קצת נמאס, אבל לפחות הפעם לא מלא אלימות מינית חולנית, רק אלימות מוטרפת רגילה. סתם עוד מלכודת תיירים מבית הרלן קובן, סבירה בהחלט לצהריים של חג משעמם. אבל לא שתזכרו ממנו משהו אחר כך.

אותיות הכשף/ ג'ואן האריס
ג'ואן האריס סופרת כל כך מוכשרת, אהבתי כל ספר שלה שקראתי. ואני קוראת אותם לאט, מפחדת שייגמרו לי, כאילו אני אכלת שוקולד משובח, מתוק ומריר גם יחד. אז איך זה שדווקא היא כתבה ספר משעמם כל כך?
מביך משהו, אני לא יודעת מה לומר. הייתי בטוחה שאני הולכת לשעתיים של עונג, ויצא שוויתרתי על הספר באמצע. הספר הוא ספר פנטזיה לילדים, על ילדה קטנה בכפר בארץ פנטזיה, שבו הכשף אסור וכל מה שמזכיר קוסמים נחשב מוקצה והכנסייה שולטת בכולם ביד רמה. כמובן, בילדה מתגלים סימני כישוף, בכפר חושבים שהיא מוזרה, ויום אחד היא פוגשת זקן מוזר שמגלה לה כל מה שהיא לא ידעה. בהדרכתו,  היא יורדת אל מתחת לאדמה כדי להעיר את האלים הנורדיים הישנים, ומתחילה מסע הרפתקאות ממש ממש משעמם וארוך שלא נגמר לאורך כל הספר.
היא הולכת והולכת והולכת. כולם משתתפים בקרבות ואז הולכים בשלג. משתתפים בעוד קרב ושוב הולכים בשלג. ושוב נלחמים, ושוב שלג, באיזשהו שלב זה נהיה כל כך משעמם שוויתרתי ודי. רק הצצתי בסוף  וגיליתי שהטובים מנצחים ואני לא ממש מופתעת. אולי ילדים כן יגלו בזה עניין, אבל אפשר היה לחתוך את ענייני ההליכה בשלג בחצי.

משפחת פאנג/ קווין ווילסון
איזה ספר מוזר. בתמציתו, לאנני ובאסטר יש זוג הורים חולי נפש, וכל החיים הם מנסים להתנתק מצילם. ארועים שונים מחזירים אותם לבית ההורים, והם עוברים את המשוכה האחרונה בדרך להבנה שההורים שלהם אכן זוג פסיכים והם חייבם לבנות חיים עצמאיים. הסוף.
העלילה עצמה קצת שונה, כמובן: כיילב וקאמיל פאנג, ההורים, הם אמני מיצב נחשבים, שמעצבים סיטואציות שונות במקומות הומי אדם ובוחנים את תגובות העוברים ושבים. הם משלבים את הילדים במיצגים מאז ילדותם, גם כשזה גובה מהילדים מחירים נםשיים שהולכים וגוברים, עד שהילדים מחליטים להפסיק ודי. לכאורה, זה אמור לבדוק את החיים על פני האמנות או השפעת האמנות על החיים של אנשים נורמליים או כל מיני כאלו, אבל זוג האמנים ההורים הם כל כך מטורפים ולא אנושיים שקשה להתייחס לזה ברצינות. בסוף הספר באה ההוכחה הסופית לזה שמדובר פה פשוט באנשים פסיכים ותו לא. זה נכון שספר שלם על אנשים מטורללים יכול להיות מצחיק, אבל הוא לא, הוא סתם עצוב. והקטעים שאמורים להיות קומיים עצובים עוד יותר, כשהם מציגים את הילדים כאנשים בוגרים שלא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם ונסחפים אומללים בזרם. אז זה לא ספר מצחיק, וגם לא ספר על אמנות, ולמעשה, זה סתם ספר מיותר למדי על איך זה לחיות עם זוג הורים פסיכים לגמרי ומנתוקים רגשית.