בהילוך של סרטן, רצח בשבת בבוקר, ברנשים וחתיכות, סיפור על שתי אחיות

מכיוון שבשבת הקודמת (לא זו שהיתה עכשיו, זו שלפניה) קראתי רק ספר אחד, אבל בשבוע שעבר מאז כולל שבת קראתי שבעה, אני פשוט אהפוך את שמונת הספרים האלו לשני פוסטים, והנה חלק א'

בהילוך של סרטן/ גינטר גראס
אם רק ספר אחד, אז שיהיה כבר גינטר גראס, לא?
בכיפוף מאד גדול- העלילה מספרת על כותב בן חמישים, שנולד ב45' על אונייה מלאה פלטים גרמניים בלילה שבו הוטבעה על ידי צוללת רוסית. בעוד הוא מנסה לאחות את חייו ולחדש את הקשר עם בנו המתבגר, סיפור הטביעה הזנוח של האוניה זוכה פתאום לפופולריות רבה באינטרנט.
מי אני שאעביר ביקורת על גינטר גראס? זה ספר מעולה.
כן יש איזו פשטנות שמפריעה לי בפעולות שקורות, משהו בארועים כל כך קשים מצריך יותר הסברים והתערבות ועומק ופחות השלמה אפית כזו.
ומה שאני לא מצליחה להבין, זה מי יכול לקרוא את הספר הזה ולקרוא לגראס אנטישמי או לאסור על כניסתו לישראל.

רצח בשבת בבוקר/ בתיה גור
רב פקד מיכאל אוחיון מוצא את עצמו הפעם מעורב בחקירת רצח במכון לפסיכואנליזה בירושלים. ספר שקראתי לפני כמה שנים, והיה כיף לקרוא אותו שוב. זה ספר נהדר. לא אגיד שאני אוהבת את כל מה שהיא עושה- הספר על המכון למוזיקה, למשל, לא היה מוצלח בכלל בעיני- אבל פה יש ספר שכתוב ממש טוב, הכרות מאד עמוקה עם העולם שעליו היא מדברת, דמויות מרשימות ושלמות ועלילה מוצלחת ואמינה. גור נכנסת עמוק לתוך העולם של המכון שבנתה, ומקימה אותו לחיים. מעבר לזה שהוא מעוגן בצורה מרשימה בירושלים- המבנה אמיתי, למשל, ומכיוון שאני מאושפזת דקה וחצי ממנו, אני יכולה לאשר שהתיאור של הרחוב מדויק- התיאור של החברה הסגורה הזו, על כל המגרעות והיתרונות של חברה סגורה, והפוליטקה שלה, והאנשים שמרכיבים אותה, אמין, חי, מרתק. ועדיין- הספר עושה את העבודה בתור ספר בלשי, עם עלילה ברורה, מתח ותעלומה שנפתרת בעמודים האחרונים.

ברנשים וחתיכות- דיימון ראניון
בדיוק כשחשבתי לי איזה כיף להתפנק שוב בכיף גדול ומרענן שכזה, ותמהתי איך זה שהשוביניזם של ראניון לא מפריע לי בכלל, נתקלתי בסיפור האונס היחיד שראיתי אצל ראניון עד כה. ולמרות שהוא כתוב מרומז, וכמובן בלי אף תיאור גראפי- משהו שסופרים בני זמננו צריכים ללמוד ממנו- הוא די דיכא אותי. כי אני אוהבת את ראניון, והייתי רוצה שהוא יהיה לצידי. שהגיבור שלו יקום ויירה ויהיה משפט גדול וכולי וכולי וכולם יבינו כמה זה איום נורא-  מה שכמובן, ואולי קל לתלות את זה בשנות העשרים של המאה הקודמת, לא קורה. אז מצטערת, ראניון. תקראו את שאר הספרים שלו, לא יקרה כלום.

סיפור על שתי אחיות- אנה מקסטד
וואילוהים איזה ספר מעצבן.
ליזבת וקסי, שתי אחיות שאף פעם לא ממש הסתדרו, מספרות את הספר בתורנות. ליזבת המרושלת נכנסת להריון אבל מאבדת את התינוק, וקסי המסודרת והמטופטפת נורא רוצה להכנס להריון ולא מצליחה. בתוך הרבה מאד עלילות קצת לא אפשריות החיים של שתיהן מתתפרקים- קסי מגלה שהיא מאומצת, ליזבת לא מתמודדת עם ההפלה, מאבדת את העבודה, הזוגיות שלה קורסת- וזה עוד אמור להיות ספר משעשע.
בסופו של דבר ליזבת מבינה מה היא צריכה לעשות- היא צריכה להתנצל לפני בעלה על זה שהיה לה קשה כל כך להתמודד עם ההפלה והיא נפלה לדכאון קליני שמצריך טיפול הולם (מה שהיא כמובן לא מקבלת). במקום, כמובן, כמו שהיא היתה צריכה לעשות, לתת לבעל המון תשומת לב ולהכנס להריון נוסף מיד כמו שהוא רצה.  להכנס לדכאון כי איבדת הריון, חוצפה כזו. לא בסדר ליזבת, מה זה צריך להיות.
לא, ברצינות, מה זה צריך להיות?
זה מה שאת רוצה לאמר לי? שאם חלילה קורה טרגדיה כה קשה, להיות בדיכאון זה חרא כי לסביבה שלך זה רע? הסביבה שאמורה לתמוך בך במקרה כזה, הסביבה שכולנו עבדנו כל כך קשה עליה- הקשר עם המשפחה, עם בן הזוג- הסביבה הזו רוצה אותך תמיד מחייכת ואל תהרסי לה והיא עוד צודקת, את זו ש- בחיי, מזמן לא שמעתי את זה נאמר לנשים -מגזימה? ומה זה להיות בדכאון על תינוקת נו מה כבר קרה.
וזה ספר שמיועד לנשים. שמתמודדות עם הריון, עם הפלה, עם זוגיות, עם אחיות- יופי של מסר כנה, באמת.
כי אם אתן כן רוצות לקרוא ספר נשי, לכאורה קליל, אבל רגשי, שיבין אתכן, באמת, יש כל כך הרבה. מה עם רעידות אדמה קלות, של ג'ניפר ויינר? הספר מספר על ארבע נשים ושלוש הריונות וגם הוא מתמודד עם אובדן של ילד, בצורה הרבה יותר מוצלחת. והמדריך לאם הגרועה, של קייט לונג, מספר על אימהות, על הריון לא רצוי, על הקשר בין אם לבת ומה הופך אותנו לאמא. אין לי מושג איך היא עושה את זה, של אליסון פירסון– הספר כמובן, ולא הסרט האיום והמביך- מספר על החיים בעולם של גברים וגרם לי לבכות מתסכול. יש כל כך הרבה בעולמנו כנשים שמצריך כנות ולא את הקשקוש המזויף והלא מכיל הזה.
בקיצור, לא.
החל מדכאון כבעיה נפשית שאינה תלוית רצון טוב וכלה ביחס שאנחנו מקבלות ומחוברתות להעניק לעצמנו, תתביישי לך, סופרת, את עושה כל כך הרבה נזק.

עד פה לרשימה הזו, אני חושבת שאת ארבעת הספרים האחרים אשים בפוסט נפרד. שבוע מקסים