כולם נופלים, שר הטבעות, נעלמת

כולם נופלים/ ג'ניפר ויינר
אליסון, אשה נשואה, עיתונאית מצליחה ואם לילדה מתוקה, מתמכרת לתרופות מרשם. הסופרת מפליאה לתאר את הלחץ, העומס והקשיים שאליסון נמצאת בהם, מתחת למעטה הכמעט מושלם של חייה. את הקושי בזוגיות שכבר לא מתפקדת, את הקושי לגדל ילדה, הלחץ בעבודה ונטל הטיפול באב חולה. ויינר מפרקת את המציאות לחלקים הכי קטנים, עד לרמת מה הילדה לבשה בבוקר, עד לרמת התיאו רשל הפוסטים שאליסון כותבת. מה שרק עוזר להבין, כמה הכל מתפרק, ואיך הפרטים הכי קטנים בחיים של אליסון הם אלו שדוחפים אותה אל הרגשה של איבוד שיווי משקל.
מלאכת הפירוק מצוינת. מצאתי את עצמי מזדהה לחלוטין עם הגיבורה. הבעיה היא מלאכת ההרכבה מחדש, וכאן הסופרת כושלת. מהרגע שאליסון מבינה שהיא צריכה עזרה ומוכנה להכנס למרכז גמילה, פתאום יש פלאש-פורוורד של שנה, והיא הצליחה להתגבר על ההתמכרות. אה, וגם ספורט עוזר לה. וזה ממש לא מדויק לחציו הראשון של הספר, שהתפרק לפירורים הכי קטנים. ההרכבה היא גולמית, מעט מנותקת, ולא מסבירה ועוזרת. יש פה הרגשה של טיוטה, של שרטוט שלא עובד עד הסוף. וזה חבל, כי אני בטוחה שמי שמזדהה עם ההתפרקות הזו, היתה נעזרת גם בתהליך ההחלמה והבניה מחדש, ולא רק בהצהרה שהתחלתי לעשות ספורט ונהיה לי טוב יותר.
כי הקשיים של אליסון לא באמת השתנו, בעלה נותר דמות לא מתפקדת לאורך כל הספר, והילדה נותרה קשה והלחץ בעבודה נותר כפי שהוא.
בקיצור, זהו ספר יפה, מרגש ומרתק, אבל בעל שני חצאים בכלל לא שווים במשקל.

שר הטבעות/ ג'ון רונלד רעואל טולקין
אני לא באמת אעביר ביקורת על שר הטבעות. לזה נדרש מחקר שלם, לא פוסט בבלוג. אני כן אדבר על ייצוגים פמינסטיים ונשיים אצל טולקין, אם כי אני בטוחה שכבר נאמר רבות. ועדיין, גם למילים שלי יש מקום.
כי כל פעם שאני קוראת מחדש את הספר, חוסר הייצוג הנשי מפריע לי יותר ויותר. יש מספר חד ספרתי של נשים בספר. אבל יותר משמפריע לי חוסר הייצוג, דווקא ייצוג שכבר ישנו נראה לי מסוכן ובעייתי עוד יותר.
הנשים של טולקין זוהרות. כפשוטו: כוכבים זורחים בעיניהן ושערן. וכמעט ואין שם אשה אחת שהיא בת אנוש ולא עלפית אצילה. הן כולן יפות, אצילות ומרוחקות ולא נגישות, והיופי הוא התכונה כי חשובה שלהן.
בטור בוטה שכתבתי וזכה להרבה תגובות נאצה, כעסתי על דראג, שלוקח את הפרומנס הנשי לקצה ומציג אותנו כמין משהו מושלם וזוהר וחסר בעיות. באיזשהו מקום, טולקין עושה את אותו הדבר. המשך של מיתוס האשה כיצור קדוש, נאצל, זוהר- ולא אנושי. הנשים שלו כל כך יפות, כוכב הנשף לבני עמן, שערה של גלדריאל כה זוהר עד שגימלי מבקש קווצה ממנו. הן חכמות, הן חזקות, הן אמיצות לאין שיעור, שרות אדירות משכבר הימים. אפילו האשה האנושית  היחידה בספר, אאווין, היא כמובן נסיכה יפהפיה. ולמרות שהיא מבצעת מעשה גבורה גדול,  ואפילו מוחה על הגורל שכופה עליה להישאר בבית, בסופו של יום היא מוצגת כאאווין היפה. אל לה למות והיא כה יפה, כה נואשת!
וזה בעייתי. אנחנו לא זוהרות, אנחנו לא בנות נהר ועלפיות נעלות מנומנור שחרבה ואינה עוד. אנחנו גם לא מין יצור מסובך שקשה להבין אותו. אנחנו אנושיות, רגילות, מלאות קצת, עובדות קשה. אנחנו נשים ואמהות ובנות ורעיות, מדממות ומתלכלכות ולא פוסעות יחפות ביער אלא הולכות מהבית למכולת. הייצוג של טולקין לנשים כאל חפץ, זוהר ומרוחק ולא בן אדם רגיל עם רגשות וכאב, הוא בעייתי ואפילו מסוכן.
תוספת: על ייצוגים מיניים ומגדריים בשר הטבעות

נעלמת/ גיליאן פלין
או-גאד איזה ספר חולה.
ברצינות, משהו עבר על הסופרת.
הספר מספר על אמילי וניק דאן היפים, שחיים חיי נישואין מושלמים עד שאמילי בוקר אחד נעלמת. החשד נופל מיד על ניק, והשאלה היא עד כמה ניתן לסמוך על הדמויות. אבל זה לא נעצר פה. אחת הדמויות בספר פסיכופטית באופן רציני, וזו התשובה לכל השאלות והבעיות. היא פשוט מטורפת ומסוכנת, הדמות. וגם אין לזה הסבר. היתה לה ילדות קשה, אבל לא עד כדי כך, ואנחנו נוכחים שהדמות היתה פסיכופטית עוד בתור ילדה. גם אין סוף טוב: הדמות הרעה, הוי כמה רעה וחסרת מעצורים, מנצחת את הדמות החלשה יותר וכולאת אותה במלכודת ממנה אין בריחה.
וכאילו זה לא מספיק, יש בספר גם תלונות שווא על אונס, בהתעלמות מוחלטת מהמציאות שבה תלונות שווא הן פחות משתי אחוז ורוב  האנסים בכלל לא נכנסים לכלא, ודמות שפוצעת את עצמה כדי להיראות שנאנסה- פציעה עצמית איומה שמתקשרת לקורבנות פוסט טראומה עם שחזור כפוי של הטראומה, משהו שהסופרת אפילו לא טרחה לקרוא עליו.
בקיצור, זה ספר רע, מלא ברוע חולה שגם מנצח. בשביל מה לעשות את זה לעצמכן? מיותר להחריד.

אני חושב שאני אוהב אותך, העזרה, אם בתחילה לא תצליח, אחות

אני חושב שאני אוהב אותך/ אליסון פירסון
אליסון פירסון עושה ג'ניפר ויינר, וזה לא שילוב כל כך מוצלח.
כמובן שהייתי חייבת לקחת את הספר הזה. אליסון פירסון! 'אין לי מושג איך היא עושה את זה' הוא אחד הספרים הפמינסטיים שקראתי. במסווה של קומדיית מצבים הוא מציג תמונה מדויקת של מצב הנשים בחברה המערבית בת ימינו, ואני זוכרת בו חלקים שבכיתי מרוב תסכול וזעם. אבל כנראה שזה מקרה של ספר אחד, כי הספר הנוכחי שונה, סתמי, ולא ברור לי בעצם למה הוא נכתב. הוא נחמד, אני מניחה, אבל בהחלט חסר אג'נדה. או סתם רעיון.
החלק הראשון מספר על ילדותה של הגיבורה בעיירה קטנה ועל ההערצה שהיא רוחשת לזמר פופ עולה. דווקא חביב, התמודדות של ילדה מתבגרת עם העולם, והנסיון להיות מקובלת ולהתערות בחברה. החלק השני קורה עשרים שנה אחרי כן, והוא פשוט סיפור מאד ארוך של כל מה שקרה לגיבורה בחיים עד אז פלוס סגירת מעגל. אין פה מסר או משהו, זה סתם כל מה שאנשים עברו אי פעם במשך ארבעים שנה. לא הכי מעניין, לא הכי רע. יש אלף כאלו.

העזרה/ קתרין סטוקט. 
אני לא יודעת איך להגיב על הספר הזה, באמת. כלומר, ברור שהוא…
מה?
נחוץ? חכם? חשוב? לא יודעת. הוא מדבר על גזענות למען ה', אז הוא חייב להיות חשוב! וזה לא שהסופרת לא יודעת לכתוב. אבל משהו לא יושב לי במקום.
כמו שיודעת כל מי ששמעה עליו בגלל הסרט, כמוני, הספר מספר את סיפורן של עוזרות בית שחורות בעיירה קטנה במיסיסיפי בתחילת שנות השישים. הספר מדבר דרך שתיים מהעוזרות, אייבילין ומיני, ואחת ה'גברות' הלבנות שמבקשת מהן לעזור לה בפעולה חתרנית נגד הממסד הלבן. אבל זה מסוג הדברים שלעולם לא היו קורים, רעיון חמוד ותמים מידי, וכאילו היה מספיק לבוא ולומר לאנשים הי אתם גזענים והכל היה נגמר.
והפעולה הופכת לדבר הכי חשוב שנעשה אי פעם נגד גזענות- אבל לאט לאט לאורך הספר היא מתמססת והשאלה החשובה ביותר הוא איך תקבל אותה אחת הנשים המקומיות.
והדמויות, טוב, הן כתובות טוב, והן מעניינות: בתור ספר על חייהן של עוזרות בית הוא בהחלט מוצלח, וגם מרגש. אבל, שוב, משהו מציק לי. הדמויות קצת חד מימדיות: איביילין היא המאמא החכמה והרגישה והשקטה שיש לה הכי הרבה נסיון חיים, ממש כמו פלורידה מ'גוד טיימס'. מיני היא העוזרת המצחיקה עם הלשון החדה. אליזבת היא הנערה שחכמה יותר מכולם והיתה צריכה להיוולד מאה שנה קדימה. והשחורות שמנות, והלבנות רזות, השחורות מגדלות באהבה את ילדיהן והלבנות עסוקות כל היום במצבן החברתי. ואני מבינה שחשוב לדבר על גזענות, למרות שאנחנו כבר לא בשנות השישים והגזענות של היום הולכת ונהיית שקופה יותר ולפעמים קשה יותר לזיהוי. אבל מכל הספר הזה והדיבורים על דברים כל כך חשובים כמו גזענות והתנשאות ופריוולגיות, הדבר היחיד שנכנס לי ללב היא דמות משנית קטנה של ילדה בת שנתיים שאמא שלה לא אוהבת אותה. זה אומר שוב שהדמויות כתובות טוב- הילדונת פשוט שברה את ליבי- אבל שמשהו בנושא הראשי מתפספס. אולי זה היה צריך להיות פשוט סיפור, בלי להכניס רעיונות-על.
ואם כבר, אני מנצלת את ההזדמנות וממליצה לכולן לקרוא את עגבניות ירוקות מטוגנות של פאני פלאג, שמדבר גם הוא על גזענות והוא פשוט נהדר.

אם בתחילה לא תצליח/ רוג'ר זילזאני ורוברט שאקלי
כוחות הרוע וכוחות הטוב נערכים לתחרות אחת אחרונה… אה, כבר קראתן את זה שלוש או ארבע או מאה פעם? יופי, גם אני. אז מה. בכל אופן, שני המלאכים המייצגים את הכוחות מסכמים על תחרות שבה ייצג את האנושות לא אחר מאשר יוהן פאוסט, ומשם כל העניין מסתבך. ככה שזו מין קומדיית מצבים בכיכובם של הטוב והרע והלנה מטרויה והמלאך מיכאל, וזה נשמע מצחיק נורא, אבל זה לא באמת הצחיק אותי כמו שאני מאמינה שאמור היה להצחיק.  זה לא שהוא רע או משהו, להיפך, הוא  פשוט… לא הכי מצחיק. אבל זה ספר ממש נחמד, באמת, ולא תמיד יש בסביבה ספר ממש נחמד ועוד כזה שהוא גם פנטזיה, אז למה לא.

האחות/ רוזמונד לאפטון
אחותה של ביאטריס מתה. לכאורה מדובר בהתאבדות, אבל ביאטריס מאמינה שהיא נרצחה, ולמרות שאף אחד לא מאמין לה היא יוצאת לחקירה לבדה. תוך כדי החקירה ביאטריס נחשפת לעובדות מזעזעות… דברים שאמורים להיות נורא מחרידים וסודות קבורים… וסכנה מתחילה לאיים גם עליה עצמה.
בקטגוריית ספר פשע כאילו פסיכולוגי- אין בספר שום דבר פסיכולוגי- הספר בהחלט עושה את העבודה. הוא קריא ושכיח, הגיבורה יפה ואפילו עובדת על הקשר הרגשי שלה עם המשפחה, והקרבן כל כך מסכנה שחבל ועצוב שהיא מתה, אם היא אשכרה היתה נוגעת לליבי לשניה. יש תעלומה בלשית ואפילו סוג של טוויסט קטן ולא צפוי בסוף, וזה תמיד נחמד.
מה שכן יש בספר, ואני לא בטוחה שהסופרת יודעת על איזה קן צרעות היא נפלה, הוא התיאור הקצר שבו ביאטריס מבינה שהסיבה שאף אחד לא מאמין לאחות המתה, היא כי אחותה אובחנה כפסיכוטית. לכן היא לא מקבלת יחס רציני.
האם הסופרת יודעת בעצמה כמה זה נכון? האם הסופרת יודעת איך מתייחסת מערכת הבריאות לכל מי שמטופל בתחום בריאות הנפש? האם הסופרת יודעת איך מתייחסים אליך רופאים מהרגע שנודע להם כשאת בדכאון ומטופלת בתרופות?
אני חושבת שזו וואנדר סיסטר, שסיפרה פעם על חוויות של אשה שמנה במערכת הבריאות: איך היא יכולה לבוא עם רגל שבורה ויאמרו לה שזה קשור למשקל. ואיך ממי שנחשב חריג נלקח אוטומטית הכבוד הכי בסיסי של אדם.
כמובן,  הסופרת לא באמת נכנסת לכל זה. להיפך, מהר מהר היא רצה לשחרר את תווית חולת הנפש מהאחות המתה, שחס וחלילה לא נחשוב שהיא פגומה. אבל זה באמת לא הוגן לדרוש יותר מידי מהספר הזה שהוא פשוט רומן מתח ודי.

מהומה רבה על לא דוור, כמעט מושלם, הקמיע מסמקרנד, האביר הכי אמיץ

מהומה רבה על לא דוור- טרי פראצ'ט
החדש בסדרת עולם הדיסק של טרי פראצ'ט- חדש לפחות בארץ. באנגלית הוא יצא כבר ב2004, אבל בספריה הוא נמצא בערך חודש וחצי.
פראצ'ט מכיר לנו את שפריץ פון סתמבור, גנב ונוכל ונידון למוות. בשניה האחרונה לפני התליה שפריץ מקבל את חייו מתנה מידיו של השליט המהולל של אנק-מורפורק, זה שכולנו למדנו להוקיר, שמכריח אותו להקים מחדש את משרד הדואר המקומי. מתאור המאורעות ההגיוני הזה מתחיל רצף הרפתקאות מטורלל בסגנון עולם הדיסק, בנוסחה החוזרת על עצמה והמוכרת. גיבורים אנושיים ומקסימים, הסתבכויות טיפשיות, המון רצון טוב וקצת פילוסופיה בגרוש. בנוסף יש הבלחות של גיבורים מספרים קודמים כמו חייל המשמר גזר, וכמובן, בחורה יפה אחת. נורא פמיניסטי. בסך הכל, כבר קראנו את אלו.
אין פה איזה חידוש מרענן, וגם העלילה, שהיא חמודה, ארוכה מידי, ובאופן כללי הספר הרבה פחות טוב משאר הספרים האחרים. הוא ארוך מידי, רציני מידי וקצת שוכח את עצמו, והנאומים הארוכים של הגיבורים לא באמת מעניינים. מצד שני, ברור שאין בררה אלא לקרוא אותו, כי מי יכולה לוותר על החדש בסדרת עולם הדיסק. ואם היו מקצצים אותו קצת, זה ספר בהחלט חמוד עם גיבור מקסים ועם כמה מרגעי השנינות הכל כך גאוניים של פראצ'ט.
אבל פראצ'ט בהחלט מסוגל ליותר, וזקוק לעורכת קשוחה יותר.

כמעט מושלם- ג'ניפר וויינר
עוד ספר שלא באמת היינו מוותרות על הקריאה בו למרות שהוא לא כל כך מוצלח. כי מה יכול להיות יותר אביבי, פרחוני ומתאים לליל הסדר מהחדש של ג'ניפר ווינר?
הפעם יש רק גיבורה אחת לאורך כל הספר,רות, תסריטאית בת עשרים ושמונה. לרות אין הורים אבל יש סבתא מסורה שגידלה אותה כל חייה, כשרון כתיבה גדול וצלקות על כל הפנים. כשסדרת הטלווזיה שלה 'כמעט מושלם' מתקבלת להפקה בהוליווד, רות עוברת לאל. איי ונאבקת על הפקת הסדרה בעולם הזוהר. וזהו. אין עוד עלילה. הספר הוא תיאור החיים של רות מאז ילדותה ותיאור מאד ארוך וריאלי של איך מפיקים סדרה.
בתור גיבורה של ג'ניפר ויינר, רות הרבה פחות נוחה להזדהות ממה שאפשר היה לחשוב. נכון, היא מצולקת ולא יפה, ולכן נמצאת לכאורה ברמת האנדרדוג, אבל בתכלס יש לה תקציב לא מוגבל ומשפחה מושלמת וחיים נוחים, משעממים ואפורים. אין בה ברק, אין בה שום קסם, והיא לא באמת מעניינת. ואין בה כלום מהנשיות המורכבת שהתרגלנו לקבל מוויינר. וגם העלילה, היא לא באמת עלילה.
תראו, אני אהבתי את תאורי החיים בהוליווד, המבט הפנימי הנראה די כנה על התעשייה והתאור של איך מפיקים סדרה מרמת הרעיון עד לבכורה. אבל זו לא עלילה לספר, אלא לסרט דוקומנטרי. ומי שמתעניינת פחות ממני בעולם השואו ביזנס, אולי תהנה פחות מתאורים על תאורים של שחקניות בחוטיני. ומה שיותר מוזר מהעלילה, זה שבספר שעוסק בתסריטאות ובכמה קל להפוך סדרה מרגישה ואמיתית להוליוודית, זולה ומזויפת, הטוויסטים בספר לא מאד אמינים. זה די מוזר. כשכותבים ספר על כתיבה, צריך להיזהר פי כמה.
אולי ויינר רצתה לומר משהו בזה. אולי היא חשבה, העולם האמיתי מספיק מעצבן גם ככה, זו גיבורה לא יפה וזה ספר לחג, וברמת הספרות מותר לי לעשות מה שאני רוצה ואני רוצה שהקוראות שלי ישמחו.
אני מעריכה את הנסיון לשמח את הקוראות, אבל התוצאה לא אמינה בספר כל כך אפור ומלא פרטים טכניים כמו זה. הספרים האחרים שלה היו הרבה יותר טובים.

הקמע מסמרקנד- ג'ונתן סטראוד.
כן, מוזר שעוד לא קראתי את הספר עד עכשיו. מזל שיש חברות כמו נחמה, שדאגה שזה יתוקן מייד.
ספר פנטזיה, הראשון בטרילוגיית ברטימאוס. בעולם המתואר בספר, לקוסמים אין באמת כח קסם. מי שמחזיק בכוחות הם שדים וג'ינים, והקוסמים יכולים לשלוט בהם באמצעות לחשי זימון. נתנאל, חניך קוסם מתלמד, מזמן את ברטימאוס, שד רב עוצמה שנאלץ לציית לפקודותיו אבל מנסה למצוא כל דרך אפשרית להתחמק. שניהם מסתבכים ביחד בעלילת מזימות וקסמים רבת תהפוכות, מכות והימלטויות נועזות, ותכלס, זה מותק של ספר. נתנאל, הילד היתום והלא אהוב, השאפתן והמתנסה, הוא מתוק ונוגע ללב. ברטימואס, השד בן אלפי השנים הנתון לחסדו, הוא אימפולסיבי, שנון ומצחיק, ומלא זכרונות מטיולים במצריים ומביקורים אצל שלמה המלך. ביחד הם צוות לא רע.
זה לא מושלם להציג את עולם הקוסמים כחסר כל כח קסם משל עצמו, וגם לא את הג'ינים כנתונים למרות בת אלפי שנים שמעולם לא הצליחו להשתחרר ממנה. היית חושבת שמתישהו זה ייגמר. כמו כן הסופר נופל במלכודת הטוב, וברטימאוס הלכאורה רשע וחסר נאמנות לא הורג או מזיק או פוגע באף אחד, בכל מיני תירוצים מוזרים. ובכלל, ובתור שד כל כך חזק, ברטימאוס לא מצליח להשתחרר אפילו מילד בן שתים עשרה. אבל זה לא באמת חשוב, ובהתחשב בהצע סיפרי הפנזטיה על המדף, זה ספר חמוד ומרענן וכתוב טוב, עם גיבורים מצחיקים ואפילו הערות שוליים. הכי שבת בצהריים.

האביר הכי אמיץ – מרסר מאייר
מה. מה. מה.
מה חשב מאייר כשהוא כתב את הספר הזה? בא לי לתקוע את הראש בקיר
ספר לילדים קטנים, שהוא בעצם בדיחה חולנית ומעוותת שלא מתאימה בכלל לילדים. היישר מבית מדרשו של מישהו שאמור להבין משהו בספרי ילדים, אפילו משהו קטן, הרי פחדרון בארון נחשב ליצירת מופת. אולי יש מבוגרים שהבדיחה הזו תצחיק אותם, אבל לילדים לא הייתי נותנת את הספר לעולם.