בתוך אדם אחד, פרידה מברלין, ואז הגעת

בתוך אדם אחד/ג'ון אירווינג
ווילאם, ביסקסואל בן שישים, מביט לאחור על חייו כנער בעיירה קטנה בארצות הברית וכסטודנט בווינה. מעין סיפור היסטורי על ביסקסואליות, עם זכרונות מדומים מארועים כמו מהומות סטונוול, מגפת האיידס ואפילו רצח קנדי.
רצון טוב. ברור שלג'ון אירוונג היה רצון טוב כשהוא כתב את הספר הזה. ובכל זאת, מעבר לבעיה הספרותית עצמה- בילי מדבר הרבה, והוא מטיח את עצמו בפרצוף הקורא עוד בדף הראשון של הספר בזרם תודעה לא מסונן ומבלבל- הספר הוא, איך לאמר בעדינות, לא אמין.
חילונים כותבים על חרדים וסטרייטים כותבים על הומואים. כמה קרוב שאתה מסתכל, רואים שנעשה פה 'תחקיר'. מוצגים מוזיאונים להמונים, בבקשה. לא, זה לא נעים להיות מוצג שמישהו מקריא עליו טקסט מווקייפדיה.
לבילי, בעיירה הקטנה באוהיו, יש סבא קרוסדרסר, אבא שברח עם גבר אחר, שכנה טרנסית ושני חברים גאים לפחות. הוא אפילו לא יוצא מהארון רשמית פשוט כי הוא אף פעם לא היה בו, ונכון שיש קטע נחמד שבו הוא מרגיש מבולבל כי הוא 'מאוהב באנשים הלא נכונים', אבל אני מכירה אנשים בתל אביב 2013 שהיה להם יותר קשה עם המשפחה שלהם. לאורך שישים שנה, אף אחד לא מתנכל לבילי או פוגע בו: נוצר רושם שההתמודדות היחידה של ביסקסואלים היא עם עצמם, והיא לא. הספר הזה חי בבועה רצינית. ולאורך כל הספר חשבתי לעצמי, למה אנחנו צריכים זכרונות מדומיינים שמוחקים חלק רציני בלי לשים לב בכלל? מה עם תומאס מאן, או עם אישוורד, אפילו ז'נה? היומרנות מרגיזה אותי.
עוד ספר שחשבתי עליו במהלך הקריאה הוא 'מה יפית עמק נוי', כי שם לפחות יש ערך היסטורי לזכרונות שהמחבר מעלה.
תראו, זה ספר נחמד. באמת שהוא נחמד אם אוהבים את ספרי הקשקשת, ובילי הוא נער מצחיק ומלא ביטחון עצמי, עם ניחוח קל של טרנסופוביות שאני לא מצליחה לשים עליה את האצבע וברור שאירווינג לא מודע אליה בעליל. יש כל כך הרבה ספרות סטרייטית סבירה, אז גם גאה זה בסדר ומותר לה. אם הפוקוס של הספר לא היה על ביסקסואליות, זה היה יכול להיות סיפור התבגרות חמוד. ואולי השטחיות של הספר דווקא תמשוך מתבגרים ותשכנע אותם שיש להם סיכוי. אולי זה ספר למי שלא יוכל לזהות את הזיוף, שלא מכיר מספיק או שלא מאד אכפת לו, ואופטימיות היא דווקא לא דבר רע.

פרידה מברלין/ כריסטופר אישרווד
אישרווד מתאר את החודשים האחרונים שלו בברלין בשנות השלושים. תוך תיאור חי וקולח של האנשים שהוא פוגש ומאורעות היומיום כאנגלי בברלין, מצטיירת ברקע באופן לכאורה אגבי תמונה אלימה מאד של ימיו הראשונים של המשטר הנאצי. אישרווד מצליח להעביר בצורה מדויקת ארוע היסטורי דרך החיים הרגילים, ומעלה כמעט בלי משים שאלות הרות גורל על אדישות והסתגלות.
מעניין שעל ספר טוב אני לא שופכת הררי מילים כמו על הספר למעלה, אבל אני חושבת שחסרים לי הכלים לעשות זאת.
זה בהחלט ספר טוב, כתוב טוב וקולח. אישרווד הוא צופה מצוין ובעל חוש הומור אנושי, שכמעט ולא מערב את עצמו בצילום. ומעבר לסוגיות האנושיות שהוא מעלה הוא גם בעל חשיבות היסטורית כפולה- ימיו הראשונים של המשטר הנאצי ומצבם של ההומוסקסואלים בברלין רגע לפני המכה שכולנו יודעים שתבוא.

ואז הגעת/ג'ניפר ויינר
ארבע נשים נפגשות בצומת מאד משמעותית של חייהן. אחת מהן לא יכולה להביא ילדים, השניה היא האם הפונדקאית הנשכרת, השלישית היא תורמת הביצית והרביעית היא הבת החורגת של הראשונה, שחושדת שהיא רק מנסה לנצל את הונו של אביה.
מחציתו הראשונה של הספר פורשת בצורה נוגעת ללב את מצבן של ארבעת הנשים, את נסיונות ההתמודדות שלהן, הדרך לצאת מהמצב הקשה ואת החששות הגדולים מהדרך בה הן בחרו. בחלק השני של הספר לוויינר כנראה נמאס, וכל השאלות הגדולות שעולות מקבלות תשובה שטחית ולא אמיתית וסוף כמעט הוליוודי בחוסר האמינות שלו. אחרי שאנחנו מלווים כל אחת מהן עם חששותיה הבאמת גדולים- תורמת הביצית המבולבלת והמבוהלת, האם הפונדקאית החוששת מהלידה, האם לעתיד המנסה לשרוד בכח והבת החורגת החששנית- ויינר הורגת דמות וגורמת לכל הנשים להישאר בקשר עם התינוקת בלי להצטרך להיפרד.
מצד אחד, זה חבל. להודות באומץ שכל אחת מאיתנו, אולי, שואלת את עצמה אם תעשה את הבחירה הזו אי פעם. התמודדות עם נושאים כמו פונדקאות, תרומה והורות חשובה בימינו, מאחר וכבר לא מדובר בדברים לכאורה אזוטריים אלא במשהו נפוץ בנשיות המודרנית שדורש טיפול. מצד שני- באיזשהו מקום מצאתי את עצמי מודה לוויינר על הבחירה שלה. לקרוא באמת על הפרידה קורעת הלב מהילוד? להתמודד באמת עם ההלשכות על הזוגיות? לא חסר לי מספיק כאב לב ביומיום? גם אני רוצה קצת זוהר וטוב והאפי אנדינג מידי פעם. אולי הבחירה של ויינר לא היתה כל כך גרועה אחרי הכל.