על היופי, אש וקרח, קרח, נשים נשואות לא מדברות על אהבה

כמו שאפשר לראות, הספרים ברשימה לא אחידים ברמתם. אבל דווקא ממייצגי נקודות הקיצון, על היופי וקרח, נהניתי במיוחד.

על היופי/ זיידי סמית
יש לי בעיה. אני לא אינטלקטואלית, וזה לא רק מחוסר ידע. ככה שבאופן כמעט מובן מאליו, אני מפספסת די הרבה. ובוודאי כשאני עוד באה לדבר החוצה על מה שקראתי, שגם את זה חסרים לי כלים לעשות. אני לא רוצה לכתוב משהו שיתייחס רק לחצי מהעומק, אבל זה מן הסתם מה שאני אעשה. מצד שני,גם אנשים כמוני, רגילים, קוראים ספרים. ואולי יש משהו בחוויה שלי מהספר שדווקא תהיה שונה משל מי שבאמת מבין לעומק,ובכל מקרה בוודאי שיש לה מקום.
ברמת הסיפור, הסיפור מכיל את פרופסור הווארד בלזי, אנגלי שנשוי לאשה שחורה, את אשתו ואת שלושת ילדיהם המעורבים, ואת החרדות של הווארד מול פרופסור ימני שמרני שמגיע אליו לקמפוס, ומייצג בדיוק את כל מה שהוא מתנגד אליו. אבל זה לא סיפור עלילה: זה ספר על זהויות ופירוק הזהות ובחינת הזהות, והוא משתמש במשפחה כמו תמונה שמציגה רגע, או מידע. דרכן אנחנו לא באים ללמוד סיפור, אלא לבחון זהויות, כשבני המשפחה מתלבטים ומתחבטים בהן. ליברלים ושמרנים, אקדמאיים וחסרי השכלה, זהות חיצונית, זהות נשית, זהות שחורה, זהות זוגית. מקום אישי, תאוריות מול שינויים, חיים מול זעזועים, זהות אנושית. זהות אנושית, הכי פשוטה והכי מורכבת, שכל הזמן מעורבבת, מתערבתת, נוזלת ומשתנה. ממש כמו ציור של דמות, שמלמד הרבה יותר מעל האשה המצוירת עצמה, בני המשפחה מול ההתנסויות שלהם בוחנים, מנסים ולומדים, לובשים זהות ופושטים אחרת, ובעיקר בוחנים, זהות, מה היא. מה המילה הזו, מה היא מייצגת, ואת הפירוק והלימוד הזה הספר מעביר מצוין.

אש וקרח/ ג'ולי גארווד
סופי היא עיתונאית יפהפיה ומתוקה, בת של פושע נמלט מפורסם. ג'ק הוא סוכן אפ.בי.איי מסוקס וקשוח, שרודף אחרי האב. כשסופי עולה במקרה על תעלומת רצח וחייה נמצאים בסכנה, ג'ק הוא זה שמתגייס לשמור עליה. המשיכה בין השניים מתגברת במהלך החקירה… עד לסוף הלא ממש מפתיע.
זה רומן רומנטי חמוד, והגיבורה חמודה. היא עובדת בעיתון קטן ומרוצה מחייה, וזה נחמד שהיא לא שואפת ליותר אלא שטוב לה בנישה שלה שהיא בנתה בעצמה. אבל.
אבל כמו שקורה יותר מידי במה שנחשב סיפור אהבה, דרכו של ג'ק לכבוש את הגיבורה היא לכבוש אותה כפשוטו. הוא נכנס לבית שלה בלי רשות ולא מוכן לעזוב, מחרים לה רכוש, מודיע לה שהוא זה שמחליט לאן היא הלכת ואם. ואם היא מתעקשת בכל זאת על נסיעה, הוא בכח מבטל את כרטיס הטיסה שלה ורוכש אחרים כי הוא נוסע איתה. וזה לא רומנטי. זה אלים. זו אלימות על גבול הפיזית ממש. בתחילת הרומן היה לי לא נח, בהמשך כבר היה לי ממש קשה לקרוא. זו התנהגות מתעללת ואף אחת לא אמורה להשלים איתה. כבר אמרתי שהצגת אלימות כרומנטית היא מסוכנת, והגיע הזמן להשתחרר מהמוטיב הזה.

קרח/ לינדה הווארד
אל ביתה של הבחורה הכי יפה בעיירה פרצו שני נרקומנים פסיכוטיים וחטפו אותה. למזלה, סגן השריף הכי חתיך בעיירה בדיוק היה בדרכו אליה להזהיר אותה מפני הסופה המתקרבת.
הוא מצליח לחלץ אותה, ושניהם בורחים מזוג המטורללים הרצחני במשך רוב הספר, שקורה במשך פחות או יותר שתים עשרה שעות. ואני לא יודעת למה, הוא ממש מספק. תיאורים על תיאורים של הליכות ביער הקפוא והחשוך אמורים להיות ממש משעממים, אבל נהניתי. וכמובן, כשהם סוף סוף מגיעים למקום יבש ומנצחים, הם עושים כזה סקס מהמם במקלחת. באמת אחת הסצנות הטובות.

נשים נשואות לא מדברות על אהבה/ מלאני גידאון
ספר שמקור בכלל נקרא wife 22, ואני לא מבינה את בחירת התרגום, כי זה דיבור ברור על מלכוד 22, שגם חוזר ומוזכר לאורך כל הספר.
אליס, מורה לאמנות, מרגישה שהנישואים שלה דורכים במקום. היא מרגישה שהם עייפים, אפורים ולא מתקדמים. כשחוקר זוגיות מציע לה להשתתף במחקר אינטרנטי, היא מהססת אך מחליטה להשתתף. דרך השאלות היא בוחנת את עצמה ואת חייה, אבל עד מהרה מתחיל להיווצר קשר עמוק יותר בינה לבין החוקר האנונימי, שמטלטל אותה ואת נישואיה.
זו לא מסה על אהבה, זה רומן קשקשת מודרני חביב שבו הגיבורה מתארת כל מה שקורה לה ביום יום ויש צילומי מסך מהפייסבוק. יש לה חברות, יש לה צרות של ילדים, הם יוצאים, הם חוזרים, הכל נחמד וטוב. אני חושדת שהחיים שלה משעממים פשוט כי היא אשה די משעממת, אבל הסופרת סבורה אחרת וההימשכות לחוקר גורמת לה להיפתח לחיים וכאלה.
הספר נגמר בסוף טוויסטי (אך צפוי) שהוא לדעתי מכעיס ומגעיל, אבל משום מה נחשב מאד מרגש. לא אהבתי את הרעיון גם בספרים אחרים. (בלי לעשות ספוילר, מניפולטיביות רגשיות הן ממש ממש לא בסדר).
מה שכן נחמד, זה שהילדים שלה הם ילדים מתבגרים, בניגוד לרוב רומני הקשקשת שבדרך כלל מתארים אמהות צעירות ואז כל הספר מוצף בתיאורים של נוזלים ויציאות. למרות שבכל זאת היא הכניסה כלב עם בעיית סוגרים, למה בכל ספר כזה מישהו חייב לעשות פיפי על השטיח?

רשימת המשאלות, מעורב ירושלמי, המועדון, ירח חסר, בראשית

רשימת המשאלות/ לורי נלסון ספילמן
אני חושבת שזה אמור להיות ספר מרגש.
כשאמא של ברט מתה מסרטן, ברט ההרוסה נדהמת לגלות שהאם לא הורישה לה כסף בצוואה. במקום, האם משאירה לה רשימת משאלות שברט עצמה כתבה כשהיתה בת 14, והיא תקבל את הירושה שלה רק אם תגשים את כל הרשימה תוך שנה.
ברט היא אשה כבויה, חששנית ופחדנית שעושה כל מה שאומרים לה, עובדת בעבודה שהיא לא אוהבת וחיה עם גבר שלא אוהב אותה. כשהיא מתחילה למלא את משאלת הרצונות שלה מפעם, היא מתחברת לאושר הפנימי שלה וכל החיים שלה משתנים.
וזה מה-זה לא פיר. מי משלם למישהו כסף כדי ששנה שלמה יעשה רק מה שבא לו? ומילא זה, אם האמא כל כך מושלמת ויודעת מה הבת שלה צריכה, למה היא לא חינכה אותה לכל זה כשהיא היתה בחיים? ואם למישהי יש נטיה חמורה לעשות כל מה שאומרים לה, האם להכריח אותה לציית לכל פקודה של האם הוא רעיון טוב בדרך לעצמאות (כן, כי האמא כזאת מושלמת)?
מפה לשם, ברט היא גיבורה מלאת כסף שמנסה להשיג עוד כסף. נכון, בדרך היא צריכה לציית לכל גחמה של האמא המתה שלה, במקום נניח לצאת לעבוד, אבל זה לא ממש גורם לי להזדהות. בהמשך, הדרך למילוי המשאלות נהיית קצת קשה, במיוחד כשהן כוללות דברים כמו לעזור לחלשים, למצוא את האבא האמיתי שלך וללדת תינוק. אבל בדיוק כשהכל נראה אבוד, ברט מגלה אוצר אמיתי לכל מי שמבקש לשפר את חייו: שחורים.
אנשים שחורים, מסתבר, הם מתת האלוקים ממש לשיפור עצמי. הם עניים, המשפחות שלהם דפוקות, והם חיים במין קבריני-גרין משופר שיש לגלות אומץ ואצילות נפש של ממש כדי להכנס אליו.
כמו שכועסת ג'ודי באבא ארך רגליים, העניים קיימים כדי שלעשירים יהיה איפה לתרום. הם קיימים כדי שנבין כמה ברט מקסימה, והם נותנים לה מקום לעבוד בו, מקום להתנדב בו, מקום לגור בו, ואחר כך, לקראת סוף הספר, הם אפילו מתים ומשאירים לברט תינוק. זה פשוט מדהים. הייתי יכולה להסתדר עם איזה קבריני-גרין משלי פה, אני גם רוצה להיות אדם טוב יותר ואני רוצה ילד.
ואם נמאס לנו מהשחורים, יש בספר לסבית אחת וילדה עם תסמונת דאון, וגם הן קיימות רק כדי שנבין שברט נהדרת ולכן מגיע לה כל הטוב בחיים.
אז כמו שאתן מבינות, אני מעוצבנת. ולא בגלל שהספר לא אמין: סיפורי אגדות לרווקות אמורים להיות לא אמינים ולמכור לנו עולם טוב יותר. אבל טוב יותר כי קורים דברים, לא סתם בגלל שאת נחמדה. הלו, גם אני נחמדה! וזה שאני מכורה לניחום עצמי לא אומר שאפשר למכור לי זבל. ואם אני מסיימת את הספר מתוסכלת, מרירה וכועסת, הוא לא עשה את העבודה שלו בשום צורה שהיא.

*הערה: טוב עשתה המתרגמת שלא תרגמה את שם הספר מהמקור ל'רשימת החיים', שהיה גורם לאסוציאציות שואה מידיות. ולא טוב עשתה ההוצאה, ששמה עטיפה שמתאימה לספר ניו-אייג'י עמוק ואינטימי ולא לספר בנות.

מעורב ירושלמי/ ליאת רוטנר

אני פשוט שונאת רומני התבגרות ישראלים. זו קטגוריה שאני נמנעת ממנה כמו מאש. ובכל זאת, אולי כי בת ארבע עשרה הביאה אותו עד אלי וגם נהנתה נורא, אולי כי הגיע הזמן להרחיב את האופקים, אולי כי בתוכי אני בעצם סקרנית.
הנה העלילה: מתבגר ומתבגרת חילוניים נאלצים לחוות שבוע בחברת מתבגר ומתבגרת דתיים. הידד! בנים חתיכים לכולם! שלא לדבר על צו פיוס ישראלי וכאלה.
שפת הכתיבה עצמה כמעט בלתי נסבלת, והעלילה כוללת בעיקר ייסורי נפש של בנות מתבגרות, אבל היא מפצה על זה בהצע כמעט בלתי נתפס של בחורים חתיכים לכולן.
בת הארבע עשרה שהביאה לי את הספר, אמרה לי שהיא אוהבת אותו כי הוא מספר על דברים מהחיים, כלשונה, ולא על דברים לא אמיתיים כמו בהארי פוטר. אבל מצד שני, אני מכירה אותה, ואלו לא דברים אמיתיים בחיים שלה. אין לה שום סיכוי לפגוש בחור חילוני חתיך בארבעת השנים הקרובות, אלו רק פנטזיות. ואני חושבת על הנערה שאני הייתי בגילה, מלאת חלומות רומנטיים אבל נעולה בקצה הר קרח, ואני חושבת שהייתי גם אני מתעלמת מדלות הכתיבה ונשבית בעולם החלופי שיש לו להציע. 

המועדון/ ג'יין הלר
אני אוהבת את ג'יין הלר, והיא מתאימה לפה כי עד עכשיו הרשומה הזו מלאה רק בספרי בנות. רק בניגוד לאחרות, שכותבות על צעירות יפהפיות מלוטשות, ג'יין הלר מתמקדת בספרים שלה בבנות ארבעים ממוצעות באמצע החיים. גם להן מגיע יחס, וחוץ מזה אצל הלר הן גם נחמדות נורא.
הגיבורה היא ג'ודי, עורכת ספרי בישול שבדיוק פוטרה מעבודתה, הנישואים שלה קורסים והבת החורגת שלה לא אוהבת אותה. ג'ודי לא מצליחה למצוא עבודה חדשה, ומרוב שיעמום היא מצטרפת לבעלה האנט שמבלה את רוב ימיו בקאנטרי קלאב האלונים. ואז, לפתע, קורה שם רצח! וג'ודי נחושה בדעתה לפתור אותו.
ג'ודי חמודה, מצחיקה ולא זוהרת בעליל, ואנחנו אוהבים אותה. גו ג'ודי!

ומספרי בנות לספר שיש בו בנות: ירח חסר/ אליס סיבולד
זו בעיה. יש לי הרבה מחשבות על הספר הזה, ואני לא מצליחה להוציא אותן. אולי כי אני סובלת כרגע מזעזוע מח, אולי כי אני לא באמת מבקרת ספרות. בכל מקרה, אני נשארת עם יותר הרגשות מאשר עם ביקורת קונטקרטית.
הספרנית אמרה שזה ספר קשה, אבל אני לא חושבת שהוא ספר קשה. לא במובן שהוא מותיר אותך המומה, או עם מסקנה כואבת על החברה האנושית, או שהוא מתאר סצנות קשות לעיכול. הוא מתיש, אומנם, ומעיק. והגיבורה שלו כל כך עייפה מהחיים, נגררת בתוכם כל כך חסרת סיבה ורצון, שזה משפיע גם עלייך איכשהו.
הלן רוצחת את אמא שלה. זה לא ספויילר, זו השורה הראשונה של הספר. מכאן והלאה, אנחנו למדות עד כמה קשה היתה מערכת היחסים בין השתיים, וכמה הלן הקדישה את כל החיים שלה לריצוי האם הקשה, האקסנצנטרית, החולה ואנוכית, עד שלא נותר בה מקום לעצמה.
אין שום דבר זוהר, או חי, בחיים של הלן. אפילו העבודה שלה, דוגמנית עירום, שלכאורה נשמעת נוצצת, מעלה על דעתי דוגמניות על וסקס, היא פשוט אשה באמצע החיים, קצת מדולדלת, שעומדת בשקט לפני כיתה של סטודנטים לאמנות. אולי קצת כמו שלרצוח את אמא נשמע משהו קיצוני ומטורף אבל אצל הגיבורה הוא פשוט קורה, באותה כבדות שבה היא משתרכת, שבה כל הספר קורה.
וזה קצת מוזר, הבנאליות הזו של המוות. למרות השקיעה החדגונית של הלן והנסיון להפוך הכל לאפרורי, דהוי, ולא באמת משנה, זה עדיין לא מצליח לכסות פעולה כמו רצח. וגם הצורה שבה האנשים שסובבים אותה מקבלים את סיפור הרצח הזה מתמיהה אותי.
אבל אפילו הפעולה הקיצונית הזו לא מצליחה להוציא את הלן, או את הספר, מהחנק של החיים, והוא באמת לא יוצא משם עד לסופו. אין גאולה, או התרה, או התעוררות. זה לא ספר כבד, אבל זה ספר מכביד. חונק אפילו.

כמו כן קראתי השבת גם את ספר בראשית, אבל אני לא יהירה עד כדי להעביר עליו ביקורת ספרותית. מה שכן קפץ לי מיד זה השובניזם והסקסיזם המזעזע, ואני לא מבינה איך זה חומר לימוד לילדים. אני שמחה שאני חיה כאשה היום ולא אז.
ובאופן הפוך, עוד דבר שעלה לי מספר בראשית, במיוחד מתיאור הבריאה, זה הגעגוע. הכמיהה. לעולם ראשוני, נקי. עולם של צמחיה ומים, אור של שמש חדשה וגשם, רק אדם וחווה ודינוזאורים ויבשות שלמות ריקות מאדם.
ומכל הדברים בעולם, עלה לי שר הטבעות דווקא, שכולו בעצם געגוע לעידן הראשון שבו הכל היה חדש ורענן וריק ורק יצורים אגדיים עברו לפעמים במרחב פה ושם.
עוד דבר שהזכיר לי את שר הטבעות הוא האזכור של מלך אלסר, וגם תיאור הפיכת סדום ועמורה שדומה באופן חשוד לתיאור הריסת עמק הקוסם. האם אלוקים העתיק קטעים מטולקין? הנה משפט זכויות יוצרים שלא הייתי רוצה לקחת בו חלק.

אסיר השמיים, הבית האדום, היי שלום יפתי, צדק למראית עין, אלגנטיות

אסיר השמיים/קארלוס רואיס סאפון
כמו רבים לפניו, גם סאפון לא הצליח להתנגד לדף לכתוב המשכים לספרו המצליח 'צילה של הרוח'. וזה חבל, כי אהבתי את צילה של הרוח.
הספר ממשיך כמה שנים אחרי הקודם. דניאל נשוי לביאה אגילאר ואב לחוליאן הקטן. פראמין רומרו דה טורס, הסייד קיקס הקומי של הספר, נמצא כמה ימים לפני חתונתו. אבל אז נכנסת דמות מסתורית לחנות ומשאירה עבור פראמין הודעה… ועברו המאיים שב לרדוף אחריו.
עברו של פראמין הושאר מעין סוד בצילה של הרוח, וכשסאפון מחליט לפתוח אותו הוא בעצם הורס את רוב המסתורין, את רוב הבגרות בטקסט הקודם שלא האכיל את הוקרא בכפית ולא האיר כל רגע ורגע בפנס זרקורים רב עצמה. והבינוניות נמצאת בכל פינה בספר הזה- סיפור העלילה המופרך, השפה הדלה יחסית והפאנצ'ים שדניאל מתעקש לסיים בהם כל משפט.
עצם הרעיון להמשך לא עושה טוב גם לדמויות הראשיות, כי הספר הקודם הסתיים בחתונה רומנטית, ואילו בספר הזה דניאל מתגלה כבעל בורגני משעמם ושתלטן, והיחס שביאה האלגנטית והמסתורית מהספר הקודם מקבלת הוא רק בהקשרים פיזיים- כשדניאל מעניין ביחסי מין, כשהוא חושב על הגוף שלה וכשהוא מתוסכל מהמחשבה שאולי עוד מישהו יגע בגוף הזה. רק לקראת סוף הספר ביאה מקבלת טיפה יותר יחס- היא מארגנת מסיבה. 
הספר היה יכול אולי להיות לא רע ואפילו חביב, איכשהו, אם לא היה הורס את הספר שבא לפניו. מצד שני,  אולי בלי הייחוס לצילה של הרוח הוא לא היה זוכה לפרסום אפילו. חשבתי קצת על אורסון סקוט קארד, שעשה את אותו הדבר למשחק של אנדר בשתי סדרות בת, לא אחת, ואפילו על סרטי ההמשך האיומים של דיסני. 

הבית האדום/ מארק האדון
אני יודעת שזה ספר חדש, ומסקרן, ובטח רבות מחכות לביקורת כדי לדעת משהו על הספר, אבל אני מצטערת ואאלץ לאכזב, לא הצלחתי בכלל לקרוא אותו.
עבר המון זמן מאז שלא הצלחתי לסיים ספר. ולספר הזה חיכיתי במיוחד, כי 'בעיה קטנה' הוא אחד הספרים האהובים עלי ביותר. האנושיות, החמלה, המבט המפוכח אך מבין. וכמובן ש'המקרה המוזר של הכלב' הוא לא קוטל קנים. אבל את הספר הזה לא הצלחתי לעבור. 
הספר מלא דמויות והדמות המדברת מתחלפת מידי כמה פסקאות, לפעמים אפילו בכל פיסקה, לא בכל פרק, בלי שום הודעה, ככה שמאד קשה לדעת מי מדבר בכלל. והן מדברות כולן בזרם תודעה אסוציאטיבי, מבלבל ולא אחיד, שגם ככה קצת קשה לעקוב אחריו ובטח שקשה להבדיל מי הוא מי. מצטערת, נטשתי את הספר באמצע. ואני מאוכזבת. 

היי שלום, יפתי/ ריימונד צ'נדלר
רומן בלשי מקסים. הבלש הפרטי פיליפ מרלו נקלע שלא ברצונו לשתי חקירות פשע שונות, מסתבך עם המשטרה ומנסה לברוח מאנשים שמנסים משום מה להרוג אותו. למארלו יש חיבה לאלכוהול וחוסר כבוד מובהק אל דברים כמו החוק, דיבור תקין וסדר וניקיון, והוא מצחיק וחכם וציני והעלילה בהחלט מעניינת ואלימה במידה. אני כן מניחה שעריכה מחודשת היתה מנקה את שפתו של מארלו מהמילה 'כושים', ויש משהו משמח בלדעת שתרגום בימינו זה לא היה עובר. 

צדק למראית עין/ לינדה קני באדן ומייקל באדן
רוצח סדרתי קצת מוטרף מסתובב בניו יורק: מכל הגופות נלקח דם. הפתולוג החתיך, המסוקס, השרירי והגם חכם ג'ק רוזן, ועורכת הדין היפה, מדהימה, מהממת וגם חכמה, מאני מנפרדה, נשאבים לחקירה שהולכת ומסתבכת בגילויים חדשים ומזעזעים השופכים אור על פרשה אלימה מהעבר. הא! מה יכול להיות רע?
באופן מפתיע- כלום. זה רומן המתח המושלם מסוגו. הדמויות הטובות קלילות במידה, העלילה מותחת במידה, הספר לא ארוך מידי, הפשע מקורי, והעריכה ממש טובה. דמויות המשנה מספקות טאץ' קומי, והבעיה היחידה שלי עם הספר הוא כל הבגדים היפים של מאני שגמרו לי להבין שהמלתחה שלי חסרה ביותר.

אלגנטיות/ קטלין טסרו
אם הספר הקודם גרם לי לפקפק במלתחה שלי, בא הספר הזה והנחית מכה אחרונה. כשסיימתי אותו הדבר היחיד שחשתי הוא צורך עצום, כמעט פיזי, לצאת לקניות כדי לטפל בחוסר הארוני שלי ומהר.
לואיז היא בת שלושים, דהויה, אפורה וגמלונית, חסרת ביטחון עצמי או רצון משלה. היא לכודה בנישואים מוחקים עם בעל שלא מתייחס אליה, עובדת כבר שנים בעבודה זמנית, ואין לה שום מושג לאן החיים שלה מתקדמים או יכולת לשנות אותם.
ואז היא מוצאת ספר ישן שמרצה לנשים איך להיות אלגנטית: היא מחליפה בגדים והכל מסתדר.
במשך כל הפרקים הבאים היא מוצאת דירה חדשה, עבודה מהממת וחבר הומו, וככל שהזמן עובר וטעמה בבגדים משתפר החיים נהיים טובים יותר. בעזרת הספר היא נחלצת מהנישואים הכובלים, מהחיים שלא מתאימים לה ומהשמלות שמחווירות אותה והחיים שלה נהיים מושלמים. אמן על כולנו.