תושבי חוץ, מלכודת מאוחרת, אותיות הכשף, משפחת פאנג

תושבי חוץ/ כריס פאבונה
רומן מתח עם נגיעות חיים אישיים. אמור להיות מרגש, כנראה.
קייט, סוכנת סי איי איי, עוזבת את הסוכנות כדי לעבור עם בעלה לאירופה, בעקבות הצעת עבודה חדשה. אבל דווקא בעיר קטנה בלוקסמבורג השקטה, שם קייט מנסה להשאיר את העבר האלים מאחוריה ולהפוך לאשת משפחה רגועה, היא הולכת ומרגישה מאוימת ולא רגועה. ונראה לה שהאנשים שסביבה, אפילו בעלה, הם לא בדיוק מה שהם נראים, ואולי השקרים מסרבים לעזוב.
בסופו של יום קייט חוקרת למה עוקבים אחריה ומה מסתירים האנשים שסביבה, ומגלה אמת סבירה למדי ואפילו סוד אפל מהעבר, ככה שזה ספר מתח לא רע. הוא מלא מידי בפרטי יום-יום- מה הבן של קייט אכל לארוחת בוקר, איך היא הרגישה כשקנו את הבית הראשון לפני שלושת אלפים שנה ומה לבשה באותו יום- אבל זה לא באמת נורא, אולי אפילו מוסיף נופך של אמינות לדמות. ספר מתח בהחלט סביר, חסר כל מסר ולא מצליח לרגש בכלל, אפילו שהוא נורא מתיימר.

מלכודת מאוחרת/ הרלן קובן
עוד לא עברו שלושה ימים מאז שקראתי את הספר ואני אפילו לא זוכרת את כל העלילה. מיירון בוליטר מסתבך שוב, כהרגלו. אה, ויש איזו אשה יפה בצרות. ויש את המזכירה הסקסית שלו, שהיא כמובן האשה הכי מדהימה עלי אדמות והכי דו מינית והכי מושכת גברים, ויש איזה רוצח סדרתי … הרבה דמויות מוגזמות, קריקטוריות כמעט, שקובן בטוח שהן נורא מרגשות. ומיירון בוליטר מאד מיוסר וצדקני, כרגיל. הוא מנסה למצוא ילד שנעלם ואיכשהו החקירה נכנסת לחייו הפרטיים והוא לא בטוח בזוגיות שלו, גם כרגיל. קצת נמאס, אבל לפחות הפעם לא מלא אלימות מינית חולנית, רק אלימות מוטרפת רגילה. סתם עוד מלכודת תיירים מבית הרלן קובן, סבירה בהחלט לצהריים של חג משעמם. אבל לא שתזכרו ממנו משהו אחר כך.

אותיות הכשף/ ג'ואן האריס
ג'ואן האריס סופרת כל כך מוכשרת, אהבתי כל ספר שלה שקראתי. ואני קוראת אותם לאט, מפחדת שייגמרו לי, כאילו אני אכלת שוקולד משובח, מתוק ומריר גם יחד. אז איך זה שדווקא היא כתבה ספר משעמם כל כך?
מביך משהו, אני לא יודעת מה לומר. הייתי בטוחה שאני הולכת לשעתיים של עונג, ויצא שוויתרתי על הספר באמצע. הספר הוא ספר פנטזיה לילדים, על ילדה קטנה בכפר בארץ פנטזיה, שבו הכשף אסור וכל מה שמזכיר קוסמים נחשב מוקצה והכנסייה שולטת בכולם ביד רמה. כמובן, בילדה מתגלים סימני כישוף, בכפר חושבים שהיא מוזרה, ויום אחד היא פוגשת זקן מוזר שמגלה לה כל מה שהיא לא ידעה. בהדרכתו,  היא יורדת אל מתחת לאדמה כדי להעיר את האלים הנורדיים הישנים, ומתחילה מסע הרפתקאות ממש ממש משעמם וארוך שלא נגמר לאורך כל הספר.
היא הולכת והולכת והולכת. כולם משתתפים בקרבות ואז הולכים בשלג. משתתפים בעוד קרב ושוב הולכים בשלג. ושוב נלחמים, ושוב שלג, באיזשהו שלב זה נהיה כל כך משעמם שוויתרתי ודי. רק הצצתי בסוף  וגיליתי שהטובים מנצחים ואני לא ממש מופתעת. אולי ילדים כן יגלו בזה עניין, אבל אפשר היה לחתוך את ענייני ההליכה בשלג בחצי.

משפחת פאנג/ קווין ווילסון
איזה ספר מוזר. בתמציתו, לאנני ובאסטר יש זוג הורים חולי נפש, וכל החיים הם מנסים להתנתק מצילם. ארועים שונים מחזירים אותם לבית ההורים, והם עוברים את המשוכה האחרונה בדרך להבנה שההורים שלהם אכן זוג פסיכים והם חייבם לבנות חיים עצמאיים. הסוף.
העלילה עצמה קצת שונה, כמובן: כיילב וקאמיל פאנג, ההורים, הם אמני מיצב נחשבים, שמעצבים סיטואציות שונות במקומות הומי אדם ובוחנים את תגובות העוברים ושבים. הם משלבים את הילדים במיצגים מאז ילדותם, גם כשזה גובה מהילדים מחירים נםשיים שהולכים וגוברים, עד שהילדים מחליטים להפסיק ודי. לכאורה, זה אמור לבדוק את החיים על פני האמנות או השפעת האמנות על החיים של אנשים נורמליים או כל מיני כאלו, אבל זוג האמנים ההורים הם כל כך מטורפים ולא אנושיים שקשה להתייחס לזה ברצינות. בסוף הספר באה ההוכחה הסופית לזה שמדובר פה פשוט באנשים פסיכים ותו לא. זה נכון שספר שלם על אנשים מטורללים יכול להיות מצחיק, אבל הוא לא, הוא סתם עצוב. והקטעים שאמורים להיות קומיים עצובים עוד יותר, כשהם מציגים את הילדים כאנשים בוגרים שלא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם ונסחפים אומללים בזרם. אז זה לא ספר מצחיק, וגם לא ספר על אמנות, ולמעשה, זה סתם ספר מיותר למדי על איך זה לחיות עם זוג הורים פסיכים לגמרי ומנתוקים רגשית.

 

רצח בדרך בית לחם, רצח בחוג לספרות, הצד השלישי של הסיפור, מחסה

אכן, נעדרתי מסיבות של התמוטטות עצבים קלה עד מתונה, אך לאחר אשפוז בית ארוך וממושך (סתם, די קצר), הנני כאן כציפורים חגות.
כשאני קוראת ספר מוצלח, אני מיד הולכת ומחפשת ספר נוסף של הסופרת. לכן אחרי רצח בשבת בבוקר המעולה, לקחתי שני ספרים נוספים של בתיה גור, והאמת שהתאכזבתי מעט.

רצח בדרך בית לחם/ בתיה גור 
גופת צעירה מרוטשת פנים מתגלה על גג בבית בבקעה, ירושלים, ורב פקד מיכאל אוחיון נקרא לחקור.
גור יודעת לבנות דמויות, הכתיבה מעולה. העלילה אמנם מעניינת, אבל די סבירה, וגם המניע לא ממש מספק.
ואולי זה לא הוגן, כי יחסית לרוב ספרי המתח היום בשוק זה ספר טוב: רק פחות טוב מרצח בשבת בבוקר.
תראו, המניע, בלי לעשות ספויילרים, הוא מניע שאני לא כל כך אוהבת- אישיות דפוקה ואלימה. אמנם יש לרצח גם מניע אישי, אבל זה קרוב מידי לגבול של פסיכופת מצוי, שתמיד גורם לי להרגיש שעבדו עלי.
קצת כמו להרוג את כולם ברעידת אדמה, לאמר שהדמות היא פשוט פסיכופתית וזהו זה מוצא קל ומאכזב.  אז נכון שזה לא בדיוק בדיוק מה שקורה, ועדיין. גם הפריע לי תיאור מאד ארוך-עמודים של נתיחת הגופה, שהיה די מיותר, ולא שירת איזושהי מטרה. והבעיה המוכרת- טראומה שהופכת את הקרבן למשהו אחר, יפה וטוב יותר. מין צומת נחוצה כדי להפוך את הילדה האיטית והאטומה והשמנה למישהי מוצלחת יותר. למה? די להפוך טראומה למשהו קסום, כבר אמרתי? אמרתי.
מה שכן יש לאמר לטובת הספר, זה העיסוק בנושא של חטיפת ילדי תימן. אני תמיד מופתעת להיווכח כמה הרבה אנשים לא שמעו על זה מעולם. קל לבוא ולאמר אין פערים בחברה הישראלית היום, אבל זה כל כך לא נכון, וספר שעוסק בזה תוך כדי סיפור מתח זה אחד הדברים היותר חשובים שיש פה.

רצח בחוג לספרות/ בתיה גור
זה ספר חלש, אולי כי רוב הדמויות שנבנות נזנחות אחר כך בצד, ואולי כי העלילה חלשה יחסית ודי קיצונית בשרטוט ככה שניחשתי מה קרה עוד הרבה לפני שזה התגלה. ועדיין, היא כותבת טובה. היא יודעת לכתוב,והיא תמיד הופכת את הנושא שהיא מתעסקת בו- הפעם, ניתוח שירה- למרתק. וגם לקרוא על האוניברסיטה מענייין אותי. השוטרים מטיילים בירושלים המוכרת וברחבי הקמפוס וזה מקסים.
התקציר- דוקטורנט צעיר מהחוג לספרות נהרג בתאונת צלילה באילת. כמה ימים אחר כך גם הפרופסור שלו, משורר נערץ, נמצא מת בחדרו. האם יש קשר? (כן).

הצד השלישי של הסיפור/ מריאן קיז
ספר נשים קליל ודווקא לא רע, במיוחד בהתחשב בקטסטרופה הקודמת שקיז הנפיקה (איזה גבר מקסים– ספר גרוע, שמומלץ להתרחק ממנו).
הספר מדבר על שלוש נשים אשר, בהעזה גדולה מצד הסופרת, כולן מתעסקות בכתיבת ספרי נשים קלילים. שתיים כותבות מתחילות והשלישית היא העורכת הספרותית הנוסקת, והספר עובר בינהן בתורנות ובעלילות חייהן הטלנובליות מעט אבל בהחלט מצחיקות. ג'מה, שהחיים שלה מתפרקים מאז שחברתה הטובה לשעבר התחתנה עם החבר הקודם שלה ואבא שלה עזב את אמא שלה, ולילי, שמאז שהתחתנה עם החבר הקודם של ג'מה וילדה את ביתם חיה בחרדה מתמדת שתחטוף איזה עונש שמימי על זה, מנסות שתיהן לכתוב ספרים וגם להוציא אותן לאור ולהצליח. ג'וג'ו, הסוכנת הספרותית שמגלה אותן, מנסה לשמור על הקריירה יחד עם הרומן עם הבוס. נחמד, קליל, מצחיק, לא מדבר על שום נושא שהוא לא מכיר לעומק ולכן גם לא עושה שגיאות גסות. מותק של ספר.
אמנם הסוף כבר ארוך ונמרח מידי ומצאתי את עצמי הופכת עוד דף ועוד דף ומגלה שזה עדיין לא הסתיים, אבל ספרים רבים נופלים בזה, אין מה לעשות.

מחסה/ הרלן קובן לנוער
לקחתי את הספר הזה מתוך סקרנות: מה יעשה הסופר כשמגבלת הגיל לא מאפשרת לא לכתוב פשעים חולניים מידי ובעיקר לא פשעים מיניים ותיאורים מרגשים של זונות?
אבא של מיקי מת ואמא שלו מכורה לסמים. הוא גר אצל הדוד שלו, מיירון בוליטר הבלש מהסדרה למבוגרים, ומתמודד עם סוכנים שעוקבים אחריו, ילדה שנעלמת, חשפניות קטינות מחנה ילדים באפריקה סחר בבני אדם וזומבים נאציים.
כשהרלן קובן פונה לנוער, הוא מתנהג כמו המבוגר שמיקי שונא: הוא מתחנף. הוא כותב נער מגניב וציני וקול שיודע שכל המבוגרים משקרים לו. הוא חתיך, הוא חכם, כל הבנות מתות עליו וכל הבנים מקנאים בו. התרגיל הנער יודע הכל הזה, שנועד לקנות את חיבתו של הקהל הקטין, גם מאפשר לו לשחק עם מגבלת הגיל בצורה לכאורה חיונית, כי לא מסתירים מגיבורינו מידע, נכון? כתוצאה מכך יש ביקורים במועדוני חשפנות וחשפניות קטינות, הרי לא באמת אפשר לצפות מקובן להתאפק. אין שום אלימות מינית, ועדיין יש אווירה של איום כמעט מפורש. אז זה ספר עם עלילה לא אמינה, הזויה, ומאד לא חינוכית, ועדיין הוא קצבי, מהיר מאד ומאד פשוט שפה ונגמר לי עוד לפני ששמתי לב- מה שאומר שהוא לא מתיש בכלל למרות העלילה המתפתלת וזה לא מובן מאליו. ואין לי ספק שהוא מתאים בהחלט לקהל היעד שלו, כי קובן אולי כותב זבל, אבל הוא מאד חכם.