אופת העוגות מקיגאלי, הקרבן המושלם, חשוב על מספר

אופת העוגות מקיגאלי/  גייל פארקין
זה ספר מאד מתוק. הוא מספר על פליטה מרואנדה שבנתה חיים חדשים בטנזניה ועוסקת, ובכן, במכירת עוגות. היא מתוקה וכל הספר מתוק, ומספר על חיים שלווים ורגועים והרבה תאורים של עוגות. ולמרות המתיקות, נושאים כמו מלחמת אזרחים, אונס ורצח עם ואפילו מגפת האיידס מקבלים מקום.
אז מה מפריע לי? שהדמויות הראשיות, האפריקאיות, מתוקות מידי. מתוקות עד כדי טיפשות, טיפה מפגרות, עם החיוך הדבילי הזה שמרוח להן תמיד על הפרצוף. ואיך שהן מקבלות כל מילה שהלבנים אומרים, ושולחות את הילדים שלהם להתחנך אצל הלבנים, ונתלות בחכמה הלבנה, אני בטוחה שאת הספר הזה כתבה אישה לבנה.
ועדיין, חיבבתי מאד את הדמות הראשית, את העלילה הרגועה ואת האזכורים הלא מתנצלים לזוועות שהיו.

הקרבן המושלם/ אנתוני היל
ספר שבכלל נקרא במקור המתאבדים הטובים. הספר מספר על מפקח משטרה מסוקס וקשוח, שנקרא  לחקור התאבדויות מיסתוריות באותו מקום עבודה. מראש ברור לנו שמקום העבודה מסתיר משהו, והשאלה היא רק מתי יתחשק לסופר לגלות לנו, ועדיין, זה מותחן משטרה סביר וקריא לגמרי. באמת. רק מיותרים להם תאורי הסקס המעוותים לאורך כל הספר, כמו מין תבלין לקישוט, ואני שונאת כשסופרים עושים את זה. הא! כתבנו על סקס עם קטינות ועל BDSM! תקראו אותנו, אנחנו כה מתוחכמים!
לא, אתם סתם צהובים, וזה מיותר.

חשוב על מספר/ גון ווידון
זה ספר זבל, רומן זבלוני לחלוטין, ככה שאין בו הרבה עידון.
רוצח סדרתי אלים מאד ומטורלל מצליח לכאורה לקרוא  את מחשבותיהם של קרבנותיו, וזירות הרצח כל כך מתוחכמות ואלימות (אפשרות נוספת: מטורללות לגמרי) שאין שום סיכוי לעלות על עיקבותיו. מה עושים? קוראים למפקח המשטרה המהורהר והנוגה דייב גרני, שהוא התגלמות השלמות עלי אדמות וכולם מעריצים אותו. והוא מצליח, בדרכו הגאונית והלא מתפשרת, לעלות על עקבות שאף אחד לא חשב עליהם. זבל.
לגמרי רומן זבל. לכן זבל מפוזר לכל אורכו- אלימות, חלקי גופות וקניבלים פשוט זרוקים להם בתוך כל הזבל של העלילה והפתרון, והוא מצליח בתוך כל היופי הזה גם להיות הומופוב ושמנופוב ולא נחמד. למה לקרוא זבל? אין לי סיבה טובה.

איש השלג, נאמנות כחולה, יומנה של ברידג'ט ג'ונס

איש השלג / יו נסבו
מפקח הארי הולה נקרא לפענח עוד סדרת מעשי רצח, שמתבררים כעבודה מדויקת של רוצח קר רוח  עם דפוס מאד ברור. אמהות לילדים נעלמות, ובכל זירה מופיעה בבת שלג.
יש משהו גאוני בלקחת פריט כמו בובת שלג ולהפוך אותה למשהו מסרט אימה. אני חושבת על בובות השלג מדוקטור הו, כמה אימה יכולה לבוא ממשהו כלכך ילדותי ותמים.
המפקח הולה, מלבד היותו עונה על כל  סטראוטיפ של בלש ספרותי – גבר לבן בן ארבעים, רווק,זאב בודד עם שיטות משלו – יסודי בעבודה שלו, וגם הספר יסודי. הוא לא מותיר חורים פתוחים, ובונה עלילה בשכבות על שכבות של מתח ורגש. זה מותחן מתוחכם שכתוב מעולה.
מושלם הוא לא. קודם כל, הסקס: זה נראה כאילו מישהו לקח את נסבו לשיחה ואמר לו, תוסיף סקס, סקס מוכר. אז תוסיף סקס. סקס, כן? אל תשכח. סקס. אז הספר מלא בסקס, והתיאורים ממש לא נעימים כי נסבו בכל זאת סופר ספרי מתח, לא סצנות ארוטיות. הספר אפילו מתחיל בתיאור של סקס, וזו פתיחה מאד בעייתית בעיני.
ויש את היחס לנשים, שהצבעתי עליו בספר הקודם ושוב חוזר. אבל הבעיות העיקריות של הספר קשורות לעצם היותו רומן מתח: קודם כל, הבנתי מיד מי הרוצח. בעיה בספר שבנוי כולו על בסיס חידה, אבל האמת שהוא היה מספיק מעניין כדי שאמשיך לקרוא. דבר שני, אני עדיין לא מצליחה להבין איך הולה גילה את הפושע- ואפילו חזרתי ועשיתי בדיקה. ואם דבר כל כך מהותי בעלילה לא ברור, זה חור גדול מאד.
נה מילא. אני מעדיפה את נסבו המעניין והמתוחכם על פני כל מותחן אחר כל יום שבוע.

נאמנות כחולה/ דיוויד בלדאצ'י
מייס, שוטרת לשעבר, משחררת מהכלא שם ישבה שלא באשמתה. מכיוון שאחותה היא מפקד המשטרה העירונית, יש לה גישה למקרי פשע, והיא נחושה בדעתה לפענח רצח של עורכת דין צעירה כדי לחזור לשורות המשטרה. היא מנהלת חקירה במקביל לאחותה, וסוחפת איתה עורך דין צעיר שבא איתה בלי שום שאלה כמעט. הייתם חושבים שתהיה תעלומה ואז ימצאו מי הרוצח, אבל באמצע מתערבים האפ בי איי או הסי איי איי וכל מיני אנשים מהפנטגון ומתחילים להסתיר דברים, ועד סוף הספר לא ברור לי מה בדיוק קרה שם. או שבלדאצ'י לא מצליח להסביר לקורא הממוצע את הבעיה הגאונית שלו, או, מה שיותר סביר,שבכלל אין פתרון, כי הכל כל כך סודי, מה שהופך את הספר לדי חצוף בעיני. הלו, קראתי אותו עד  הסוף, מגיע לי לדעת למה בכלל בנית את העלילה.
כמו כן, בזמנה הפנוי, מייס מצילה אנשים עניים משכונת העוני. זה קו עלילה מקביל ולא קשור שאין לו שום שייכות לספר, וחוץ מלהיות מתנשא בטירוף אין לו שום תפקיד. בקיצור, דעתי המלומדת היא שזה סתם ספר ממש ארוך. ושהוא מכיל את אחד הקטעים הכי מגעילים ומטרידים שקראתי אי פעם, שמוסיף להבחיל אותי כבר שבוע אחרי הקריאה.

יומנה של ברידג'ט גו'נס/ הלן פילדינג
מה אני יכולה לכתוב על בריד'גט ג'ונס? כולם מכירים כבר את הבחורה השלומיאלית וחבריה המטורללים. להצחיק הספר כבר לא מצחיק אותי, אבל רק כי קראתי אותו יותר מידי פעמים. הוא כן מנחם אותי ואני קוראת אותו כשאני עצובה, כי הנה עוד מישהי שנאבקת, שלא הולך לה, שמתפשל לה ומתפדח לה והיא מאוהבת ומסובכת והעבודה שלה זוועה. וזה מנחם באיזה מקום. הסופרת גם נשארת נאמנה לקולה הפנימי של ברידג'ט עם ההיגיון הייחודי שלה לאורך כל הספר, וגורם לי ממש לחבב אותה.
אפשר לדבר על הרפרנס לגאווה ודעה קדומה, ועל המבנה הקבוע שרק אהבה היא מה שאנחנו זקוקות לו ויושיע בסוף. אבל אין לי כוונה לעשות את זה בספר שאני כלכך מחבבת וכל כך טוב לב אלי.

כולם נופלים, שר הטבעות, נעלמת

כולם נופלים/ ג'ניפר ויינר
אליסון, אשה נשואה, עיתונאית מצליחה ואם לילדה מתוקה, מתמכרת לתרופות מרשם. הסופרת מפליאה לתאר את הלחץ, העומס והקשיים שאליסון נמצאת בהם, מתחת למעטה הכמעט מושלם של חייה. את הקושי בזוגיות שכבר לא מתפקדת, את הקושי לגדל ילדה, הלחץ בעבודה ונטל הטיפול באב חולה. ויינר מפרקת את המציאות לחלקים הכי קטנים, עד לרמת מה הילדה לבשה בבוקר, עד לרמת התיאו רשל הפוסטים שאליסון כותבת. מה שרק עוזר להבין, כמה הכל מתפרק, ואיך הפרטים הכי קטנים בחיים של אליסון הם אלו שדוחפים אותה אל הרגשה של איבוד שיווי משקל.
מלאכת הפירוק מצוינת. מצאתי את עצמי מזדהה לחלוטין עם הגיבורה. הבעיה היא מלאכת ההרכבה מחדש, וכאן הסופרת כושלת. מהרגע שאליסון מבינה שהיא צריכה עזרה ומוכנה להכנס למרכז גמילה, פתאום יש פלאש-פורוורד של שנה, והיא הצליחה להתגבר על ההתמכרות. אה, וגם ספורט עוזר לה. וזה ממש לא מדויק לחציו הראשון של הספר, שהתפרק לפירורים הכי קטנים. ההרכבה היא גולמית, מעט מנותקת, ולא מסבירה ועוזרת. יש פה הרגשה של טיוטה, של שרטוט שלא עובד עד הסוף. וזה חבל, כי אני בטוחה שמי שמזדהה עם ההתפרקות הזו, היתה נעזרת גם בתהליך ההחלמה והבניה מחדש, ולא רק בהצהרה שהתחלתי לעשות ספורט ונהיה לי טוב יותר.
כי הקשיים של אליסון לא באמת השתנו, בעלה נותר דמות לא מתפקדת לאורך כל הספר, והילדה נותרה קשה והלחץ בעבודה נותר כפי שהוא.
בקיצור, זהו ספר יפה, מרגש ומרתק, אבל בעל שני חצאים בכלל לא שווים במשקל.

שר הטבעות/ ג'ון רונלד רעואל טולקין
אני לא באמת אעביר ביקורת על שר הטבעות. לזה נדרש מחקר שלם, לא פוסט בבלוג. אני כן אדבר על ייצוגים פמינסטיים ונשיים אצל טולקין, אם כי אני בטוחה שכבר נאמר רבות. ועדיין, גם למילים שלי יש מקום.
כי כל פעם שאני קוראת מחדש את הספר, חוסר הייצוג הנשי מפריע לי יותר ויותר. יש מספר חד ספרתי של נשים בספר. אבל יותר משמפריע לי חוסר הייצוג, דווקא ייצוג שכבר ישנו נראה לי מסוכן ובעייתי עוד יותר.
הנשים של טולקין זוהרות. כפשוטו: כוכבים זורחים בעיניהן ושערן. וכמעט ואין שם אשה אחת שהיא בת אנוש ולא עלפית אצילה. הן כולן יפות, אצילות ומרוחקות ולא נגישות, והיופי הוא התכונה כי חשובה שלהן.
בטור בוטה שכתבתי וזכה להרבה תגובות נאצה, כעסתי על דראג, שלוקח את הפרומנס הנשי לקצה ומציג אותנו כמין משהו מושלם וזוהר וחסר בעיות. באיזשהו מקום, טולקין עושה את אותו הדבר. המשך של מיתוס האשה כיצור קדוש, נאצל, זוהר- ולא אנושי. הנשים שלו כל כך יפות, כוכב הנשף לבני עמן, שערה של גלדריאל כה זוהר עד שגימלי מבקש קווצה ממנו. הן חכמות, הן חזקות, הן אמיצות לאין שיעור, שרות אדירות משכבר הימים. אפילו האשה האנושית  היחידה בספר, אאווין, היא כמובן נסיכה יפהפיה. ולמרות שהיא מבצעת מעשה גבורה גדול,  ואפילו מוחה על הגורל שכופה עליה להישאר בבית, בסופו של יום היא מוצגת כאאווין היפה. אל לה למות והיא כה יפה, כה נואשת!
וזה בעייתי. אנחנו לא זוהרות, אנחנו לא בנות נהר ועלפיות נעלות מנומנור שחרבה ואינה עוד. אנחנו גם לא מין יצור מסובך שקשה להבין אותו. אנחנו אנושיות, רגילות, מלאות קצת, עובדות קשה. אנחנו נשים ואמהות ובנות ורעיות, מדממות ומתלכלכות ולא פוסעות יחפות ביער אלא הולכות מהבית למכולת. הייצוג של טולקין לנשים כאל חפץ, זוהר ומרוחק ולא בן אדם רגיל עם רגשות וכאב, הוא בעייתי ואפילו מסוכן.
תוספת: על ייצוגים מיניים ומגדריים בשר הטבעות

נעלמת/ גיליאן פלין
או-גאד איזה ספר חולה.
ברצינות, משהו עבר על הסופרת.
הספר מספר על אמילי וניק דאן היפים, שחיים חיי נישואין מושלמים עד שאמילי בוקר אחד נעלמת. החשד נופל מיד על ניק, והשאלה היא עד כמה ניתן לסמוך על הדמויות. אבל זה לא נעצר פה. אחת הדמויות בספר פסיכופטית באופן רציני, וזו התשובה לכל השאלות והבעיות. היא פשוט מטורפת ומסוכנת, הדמות. וגם אין לזה הסבר. היתה לה ילדות קשה, אבל לא עד כדי כך, ואנחנו נוכחים שהדמות היתה פסיכופטית עוד בתור ילדה. גם אין סוף טוב: הדמות הרעה, הוי כמה רעה וחסרת מעצורים, מנצחת את הדמות החלשה יותר וכולאת אותה במלכודת ממנה אין בריחה.
וכאילו זה לא מספיק, יש בספר גם תלונות שווא על אונס, בהתעלמות מוחלטת מהמציאות שבה תלונות שווא הן פחות משתי אחוז ורוב  האנסים בכלל לא נכנסים לכלא, ודמות שפוצעת את עצמה כדי להיראות שנאנסה- פציעה עצמית איומה שמתקשרת לקורבנות פוסט טראומה עם שחזור כפוי של הטראומה, משהו שהסופרת אפילו לא טרחה לקרוא עליו.
בקיצור, זה ספר רע, מלא ברוע חולה שגם מנצח. בשביל מה לעשות את זה לעצמכן? מיותר להחריד.