רשימת המשאלות, מעורב ירושלמי, המועדון, ירח חסר, בראשית

רשימת המשאלות/ לורי נלסון ספילמן
אני חושבת שזה אמור להיות ספר מרגש.
כשאמא של ברט מתה מסרטן, ברט ההרוסה נדהמת לגלות שהאם לא הורישה לה כסף בצוואה. במקום, האם משאירה לה רשימת משאלות שברט עצמה כתבה כשהיתה בת 14, והיא תקבל את הירושה שלה רק אם תגשים את כל הרשימה תוך שנה.
ברט היא אשה כבויה, חששנית ופחדנית שעושה כל מה שאומרים לה, עובדת בעבודה שהיא לא אוהבת וחיה עם גבר שלא אוהב אותה. כשהיא מתחילה למלא את משאלת הרצונות שלה מפעם, היא מתחברת לאושר הפנימי שלה וכל החיים שלה משתנים.
וזה מה-זה לא פיר. מי משלם למישהו כסף כדי ששנה שלמה יעשה רק מה שבא לו? ומילא זה, אם האמא כל כך מושלמת ויודעת מה הבת שלה צריכה, למה היא לא חינכה אותה לכל זה כשהיא היתה בחיים? ואם למישהי יש נטיה חמורה לעשות כל מה שאומרים לה, האם להכריח אותה לציית לכל פקודה של האם הוא רעיון טוב בדרך לעצמאות (כן, כי האמא כזאת מושלמת)?
מפה לשם, ברט היא גיבורה מלאת כסף שמנסה להשיג עוד כסף. נכון, בדרך היא צריכה לציית לכל גחמה של האמא המתה שלה, במקום נניח לצאת לעבוד, אבל זה לא ממש גורם לי להזדהות. בהמשך, הדרך למילוי המשאלות נהיית קצת קשה, במיוחד כשהן כוללות דברים כמו לעזור לחלשים, למצוא את האבא האמיתי שלך וללדת תינוק. אבל בדיוק כשהכל נראה אבוד, ברט מגלה אוצר אמיתי לכל מי שמבקש לשפר את חייו: שחורים.
אנשים שחורים, מסתבר, הם מתת האלוקים ממש לשיפור עצמי. הם עניים, המשפחות שלהם דפוקות, והם חיים במין קבריני-גרין משופר שיש לגלות אומץ ואצילות נפש של ממש כדי להכנס אליו.
כמו שכועסת ג'ודי באבא ארך רגליים, העניים קיימים כדי שלעשירים יהיה איפה לתרום. הם קיימים כדי שנבין כמה ברט מקסימה, והם נותנים לה מקום לעבוד בו, מקום להתנדב בו, מקום לגור בו, ואחר כך, לקראת סוף הספר, הם אפילו מתים ומשאירים לברט תינוק. זה פשוט מדהים. הייתי יכולה להסתדר עם איזה קבריני-גרין משלי פה, אני גם רוצה להיות אדם טוב יותר ואני רוצה ילד.
ואם נמאס לנו מהשחורים, יש בספר לסבית אחת וילדה עם תסמונת דאון, וגם הן קיימות רק כדי שנבין שברט נהדרת ולכן מגיע לה כל הטוב בחיים.
אז כמו שאתן מבינות, אני מעוצבנת. ולא בגלל שהספר לא אמין: סיפורי אגדות לרווקות אמורים להיות לא אמינים ולמכור לנו עולם טוב יותר. אבל טוב יותר כי קורים דברים, לא סתם בגלל שאת נחמדה. הלו, גם אני נחמדה! וזה שאני מכורה לניחום עצמי לא אומר שאפשר למכור לי זבל. ואם אני מסיימת את הספר מתוסכלת, מרירה וכועסת, הוא לא עשה את העבודה שלו בשום צורה שהיא.

*הערה: טוב עשתה המתרגמת שלא תרגמה את שם הספר מהמקור ל'רשימת החיים', שהיה גורם לאסוציאציות שואה מידיות. ולא טוב עשתה ההוצאה, ששמה עטיפה שמתאימה לספר ניו-אייג'י עמוק ואינטימי ולא לספר בנות.

מעורב ירושלמי/ ליאת רוטנר

אני פשוט שונאת רומני התבגרות ישראלים. זו קטגוריה שאני נמנעת ממנה כמו מאש. ובכל זאת, אולי כי בת ארבע עשרה הביאה אותו עד אלי וגם נהנתה נורא, אולי כי הגיע הזמן להרחיב את האופקים, אולי כי בתוכי אני בעצם סקרנית.
הנה העלילה: מתבגר ומתבגרת חילוניים נאלצים לחוות שבוע בחברת מתבגר ומתבגרת דתיים. הידד! בנים חתיכים לכולם! שלא לדבר על צו פיוס ישראלי וכאלה.
שפת הכתיבה עצמה כמעט בלתי נסבלת, והעלילה כוללת בעיקר ייסורי נפש של בנות מתבגרות, אבל היא מפצה על זה בהצע כמעט בלתי נתפס של בחורים חתיכים לכולן.
בת הארבע עשרה שהביאה לי את הספר, אמרה לי שהיא אוהבת אותו כי הוא מספר על דברים מהחיים, כלשונה, ולא על דברים לא אמיתיים כמו בהארי פוטר. אבל מצד שני, אני מכירה אותה, ואלו לא דברים אמיתיים בחיים שלה. אין לה שום סיכוי לפגוש בחור חילוני חתיך בארבעת השנים הקרובות, אלו רק פנטזיות. ואני חושבת על הנערה שאני הייתי בגילה, מלאת חלומות רומנטיים אבל נעולה בקצה הר קרח, ואני חושבת שהייתי גם אני מתעלמת מדלות הכתיבה ונשבית בעולם החלופי שיש לו להציע. 

המועדון/ ג'יין הלר
אני אוהבת את ג'יין הלר, והיא מתאימה לפה כי עד עכשיו הרשומה הזו מלאה רק בספרי בנות. רק בניגוד לאחרות, שכותבות על צעירות יפהפיות מלוטשות, ג'יין הלר מתמקדת בספרים שלה בבנות ארבעים ממוצעות באמצע החיים. גם להן מגיע יחס, וחוץ מזה אצל הלר הן גם נחמדות נורא.
הגיבורה היא ג'ודי, עורכת ספרי בישול שבדיוק פוטרה מעבודתה, הנישואים שלה קורסים והבת החורגת שלה לא אוהבת אותה. ג'ודי לא מצליחה למצוא עבודה חדשה, ומרוב שיעמום היא מצטרפת לבעלה האנט שמבלה את רוב ימיו בקאנטרי קלאב האלונים. ואז, לפתע, קורה שם רצח! וג'ודי נחושה בדעתה לפתור אותו.
ג'ודי חמודה, מצחיקה ולא זוהרת בעליל, ואנחנו אוהבים אותה. גו ג'ודי!

ומספרי בנות לספר שיש בו בנות: ירח חסר/ אליס סיבולד
זו בעיה. יש לי הרבה מחשבות על הספר הזה, ואני לא מצליחה להוציא אותן. אולי כי אני סובלת כרגע מזעזוע מח, אולי כי אני לא באמת מבקרת ספרות. בכל מקרה, אני נשארת עם יותר הרגשות מאשר עם ביקורת קונטקרטית.
הספרנית אמרה שזה ספר קשה, אבל אני לא חושבת שהוא ספר קשה. לא במובן שהוא מותיר אותך המומה, או עם מסקנה כואבת על החברה האנושית, או שהוא מתאר סצנות קשות לעיכול. הוא מתיש, אומנם, ומעיק. והגיבורה שלו כל כך עייפה מהחיים, נגררת בתוכם כל כך חסרת סיבה ורצון, שזה משפיע גם עלייך איכשהו.
הלן רוצחת את אמא שלה. זה לא ספויילר, זו השורה הראשונה של הספר. מכאן והלאה, אנחנו למדות עד כמה קשה היתה מערכת היחסים בין השתיים, וכמה הלן הקדישה את כל החיים שלה לריצוי האם הקשה, האקסנצנטרית, החולה ואנוכית, עד שלא נותר בה מקום לעצמה.
אין שום דבר זוהר, או חי, בחיים של הלן. אפילו העבודה שלה, דוגמנית עירום, שלכאורה נשמעת נוצצת, מעלה על דעתי דוגמניות על וסקס, היא פשוט אשה באמצע החיים, קצת מדולדלת, שעומדת בשקט לפני כיתה של סטודנטים לאמנות. אולי קצת כמו שלרצוח את אמא נשמע משהו קיצוני ומטורף אבל אצל הגיבורה הוא פשוט קורה, באותה כבדות שבה היא משתרכת, שבה כל הספר קורה.
וזה קצת מוזר, הבנאליות הזו של המוות. למרות השקיעה החדגונית של הלן והנסיון להפוך הכל לאפרורי, דהוי, ולא באמת משנה, זה עדיין לא מצליח לכסות פעולה כמו רצח. וגם הצורה שבה האנשים שסובבים אותה מקבלים את סיפור הרצח הזה מתמיהה אותי.
אבל אפילו הפעולה הקיצונית הזו לא מצליחה להוציא את הלן, או את הספר, מהחנק של החיים, והוא באמת לא יוצא משם עד לסופו. אין גאולה, או התרה, או התעוררות. זה לא ספר כבד, אבל זה ספר מכביד. חונק אפילו.

כמו כן קראתי השבת גם את ספר בראשית, אבל אני לא יהירה עד כדי להעביר עליו ביקורת ספרותית. מה שכן קפץ לי מיד זה השובניזם והסקסיזם המזעזע, ואני לא מבינה איך זה חומר לימוד לילדים. אני שמחה שאני חיה כאשה היום ולא אז.
ובאופן הפוך, עוד דבר שעלה לי מספר בראשית, במיוחד מתיאור הבריאה, זה הגעגוע. הכמיהה. לעולם ראשוני, נקי. עולם של צמחיה ומים, אור של שמש חדשה וגשם, רק אדם וחווה ודינוזאורים ויבשות שלמות ריקות מאדם.
ומכל הדברים בעולם, עלה לי שר הטבעות דווקא, שכולו בעצם געגוע לעידן הראשון שבו הכל היה חדש ורענן וריק ורק יצורים אגדיים עברו לפעמים במרחב פה ושם.
עוד דבר שהזכיר לי את שר הטבעות הוא האזכור של מלך אלסר, וגם תיאור הפיכת סדום ועמורה שדומה באופן חשוד לתיאור הריסת עמק הקוסם. האם אלוקים העתיק קטעים מטולקין? הנה משפט זכויות יוצרים שלא הייתי רוצה לקחת בו חלק.

מסביב לעולם ב80 יום, עצמי עיניים חזק, שומרים שומרים, זכרונו של היער

מסביב לעולם בשמונים יום/ ז'ול וורן- המהדורה המוערת
בדרך כלל אני לא אוהבת מהדורות מוערות. יש לי הרגשה שמדובר בגימיק, ואם יש משהו שלא זקוק לגימיקים, זה ספר. הטקסט, המלים עצמן. ומי שלא רואה את זה וצריך גימיקים כדי למשוך קוראים- אני לא צריכה אותו.

אבל פה,דווקא כי הספר הספציפי הזה בנוי ממילא כמו מין ספר לימוד גאוגרפי, מדובר בערך מוסף מקסים. הספר מלא איורים מקסימים והערות ביניים קטנות מלמדות ומרתקות. ושכחתי כמה הסיפור הקלאסי על פיליאס פוג היוצא לסבוב את העולם בשמונים יום בגלל התערבות נהדר. האווירה הגאוגרפית למדנית מרתקת- הרגשתי קצת כמו ילדה שמסתכלת בנשיונל ג'יאוגרפיק הישן, עם תמונות של ארמונות רחוקים ומגדלים נשכחים מלב, רכבות קיטור ואניות על נהרות גדולים.

נכון, וורן שוביניסטי וקולוניאליסטי, אבל זה הרי לא באמת מפתיע. אפשר לכתוב על זה ארוכות- הילידים בורים ופראיים, האישה היפה השותקת לאורך כל הספר נחשבת ראויה רק בגלל החינוך האירופי וכי היא כמעט לבנה- אבל זה ברור מראש, כמעט מובנה בספר כזה. אולי אפילו חלק מהחוויה של גילוי העולם המרתק במאה התשע עשרה.

עצמי עיניים חזק/ ג'ון וורדון
רומן מתח. כלה נרצחת במהלך חתונתה. החתן הוא פסיכיאטר בן ארבעים, הכלה היא המטופלת שלו בת השמונה עשרה. נורא סביר. ומסתבר שלחתן יש פנימיה לנערות מתבגרות חולות מין, ואתה הוא מנהל כמעט לבדו כדי לשמור על אמינות מקצועית או משהו, ככה שאף אחד לא יודע מה באמת קורה שם.
אז מי נראה לכם הרוצח?
כאילו, באמת? זה לא ברור מתלכתחילה שלפסיכיאטר מוטרף שמחזיק לעצמו הרמון שלם של קטינות עם הפרעות מיניות יש סבירות להיות חשוד?
ובכלל, מקצועיות, חבר. שום חובת דיווח? הרי אתה מתעסק עם פגיעות מיניות. אפילו לא אחת? ושום שאלה על הרשיון המקצועי של פסיכיאטר שמתחתן עם מטופלת קטינה? והי, כשכותבים ספר על פושעים סדרתיים, להתייעץ עם סטודנטית לקרימינולוגיה אפילו שנה א' יכול להיות רעיון טוב.
זה רומן מתח בלשי, שמנסה בכל הכח לזעזע בגלל בחירת הנושא- ילדות שעברו התעללות והפכו לפוגעות בעצמן. אבל הטיפול כל כך גס וזול ולא מקצועי, שהוא לא הזיז לי בכלל. אין בו שום דבר טראומתי או טריגרי. הדבר היחיד שתפס אותי היה זכרון ילדות אישי בגלל קטע מסרט ישן שהגיבור מראה לסטודנטים שלו, שהחזיר אותי שנים אחורה וגרם לי לשקוע בהרהורים על החינוך המיליטריסטי פטריוטי ציוני בבית הספר לבנות אורות עציון. ואם זה כל מה שספר על קטינות פגועות יכול לעשות, יש לו בעיה.
אבל תראו, בתור רומן סתם עם תעלומה, זה בסדר. הוא מיועד להעביר זמן ואת זה הוא עושה- האמת שהשתמשתי בו כשחיכיתי שיפתחו לי עוד חיים בקנדי קראש.

שומרים שומרים/ טרי פראצ'ט. 
עוד ספר מסדרת עולם הדיסק. כן, זה הנישא על גבי צב ענק. הנישא על גבי פילים, אם אני זוכרת נכון. וכן, זה התבגרותי במקצת.
אז מה? מסתבר שהוא עדיין מעולה. אה, והוא מצחיק אותי.
על מה העלילה הפעם? כרגיל בעולמו המפונטז של פראצ'ט קשה להסביר. על דרקונים, בעיקר, שמזומנים להם מעולם האשליה בו הם חיים אל המציאות. ועל להצחיק אותי. מסתבר שההומור טוב הלב המתוחכם אך מוכר לחלוטין של פראצ'ט עדיין עושה את העבודה.
וכן, גם פראצ'ט שובינסט. אל תסתכלו עלי ככה, אני יודעת שאתן אוהבות אותו. אבל אפילו פה יש רק גיבורה אישה אחת, וגם היא לא דמות ראשית , והאפיון הראשי שלה הוא, כמה לא מפתיע, בלהיות אישה. אבל זה האיש שכתב את סדרת טיפאני אתן אומרות- ובכן, צר לי, אבל גם היא מלאה מאפיינים שובינסטיים, כראוי לפמיניזם של גברים, שמעצבים אותו לטובת עולמם הפנימי והנח. אבל- לא על טיפאני אנחנו מדברות פה אלא על עולם הדיסק, והוא, למרות ואחרי הכל ולפני, עדיין מקסים ורענן, עדיין פנטזיה, עדיין מתוק להפליא ועדיין מצחיק.

זכרונו של היער/ צ'ארלס ט. פאוורס
ספר עצוב. עצוב, וכל כך יפה. ונוגע ללב.
עיירה קטנה בפולין, אפורה ודהויה משהו, שנות השישים. לשק, שגדל בכפר כל חייו וירש את חוותו של אביו, מנסה לפענח במזג האוויר העכור את פרשת מותו של חבר טוב שהעירה את חייו השקטים. ולאט לאט הוא והולך ומבין שפעם קרה בכפר משהו נורא שהוא לא יודע עליו, משהו שמעולם לא שם אליו לב. כל התושבים יודעים, אף אחד לא מדבר. גם האנשים הקרובים אליו ביותר, אולי, יודעים משהו ולא אומרים. משהו שכל כך ברור מאליו עד שאף אחד לא מזכיר אותו. ואבנים נעלמות מהבתים, ומשהו מוזר קורה בבית הקברות הישן.
הספר איטי, מהורהר. עם תיאורי נוף מקסימים, אמיתיים כל כך. זה לא ספר מתח, ליבו הוא לא תעלומת רצח בלתי פתורה, אלא החיים עם פשע גדול שאליו נתת יד, עם החיים אחר כך. מרתק לקרוא ספר על שואת יהודי אירופה מנקודת המבט הזו, של שנים אחרי, ובכלל, מנקודת המבט הלא יהודית, של האנשים שנשארו אחר כך בכפרים ונידונו להישאר לחיות עם העבר הלא מרפה. ודווקא כי גדלתי על סיפורי שואה, אני מופתעת שהוא לא מופץ בישראל יותר.
ספר כל כך נוגע ללב ויפה, מומלץ בחום.

בתוך אדם אחד, פרידה מברלין, ואז הגעת

בתוך אדם אחד/ג'ון אירווינג
ווילאם, ביסקסואל בן שישים, מביט לאחור על חייו כנער בעיירה קטנה בארצות הברית וכסטודנט בווינה. מעין סיפור היסטורי על ביסקסואליות, עם זכרונות מדומים מארועים כמו מהומות סטונוול, מגפת האיידס ואפילו רצח קנדי.
רצון טוב. ברור שלג'ון אירוונג היה רצון טוב כשהוא כתב את הספר הזה. ובכל זאת, מעבר לבעיה הספרותית עצמה- בילי מדבר הרבה, והוא מטיח את עצמו בפרצוף הקורא עוד בדף הראשון של הספר בזרם תודעה לא מסונן ומבלבל- הספר הוא, איך לאמר בעדינות, לא אמין.
חילונים כותבים על חרדים וסטרייטים כותבים על הומואים. כמה קרוב שאתה מסתכל, רואים שנעשה פה 'תחקיר'. מוצגים מוזיאונים להמונים, בבקשה. לא, זה לא נעים להיות מוצג שמישהו מקריא עליו טקסט מווקייפדיה.
לבילי, בעיירה הקטנה באוהיו, יש סבא קרוסדרסר, אבא שברח עם גבר אחר, שכנה טרנסית ושני חברים גאים לפחות. הוא אפילו לא יוצא מהארון רשמית פשוט כי הוא אף פעם לא היה בו, ונכון שיש קטע נחמד שבו הוא מרגיש מבולבל כי הוא 'מאוהב באנשים הלא נכונים', אבל אני מכירה אנשים בתל אביב 2013 שהיה להם יותר קשה עם המשפחה שלהם. לאורך שישים שנה, אף אחד לא מתנכל לבילי או פוגע בו: נוצר רושם שההתמודדות היחידה של ביסקסואלים היא עם עצמם, והיא לא. הספר הזה חי בבועה רצינית. ולאורך כל הספר חשבתי לעצמי, למה אנחנו צריכים זכרונות מדומיינים שמוחקים חלק רציני בלי לשים לב בכלל? מה עם תומאס מאן, או עם אישוורד, אפילו ז'נה? היומרנות מרגיזה אותי.
עוד ספר שחשבתי עליו במהלך הקריאה הוא 'מה יפית עמק נוי', כי שם לפחות יש ערך היסטורי לזכרונות שהמחבר מעלה.
תראו, זה ספר נחמד. באמת שהוא נחמד אם אוהבים את ספרי הקשקשת, ובילי הוא נער מצחיק ומלא ביטחון עצמי, עם ניחוח קל של טרנסופוביות שאני לא מצליחה לשים עליה את האצבע וברור שאירווינג לא מודע אליה בעליל. יש כל כך הרבה ספרות סטרייטית סבירה, אז גם גאה זה בסדר ומותר לה. אם הפוקוס של הספר לא היה על ביסקסואליות, זה היה יכול להיות סיפור התבגרות חמוד. ואולי השטחיות של הספר דווקא תמשוך מתבגרים ותשכנע אותם שיש להם סיכוי. אולי זה ספר למי שלא יוכל לזהות את הזיוף, שלא מכיר מספיק או שלא מאד אכפת לו, ואופטימיות היא דווקא לא דבר רע.

פרידה מברלין/ כריסטופר אישרווד
אישרווד מתאר את החודשים האחרונים שלו בברלין בשנות השלושים. תוך תיאור חי וקולח של האנשים שהוא פוגש ומאורעות היומיום כאנגלי בברלין, מצטיירת ברקע באופן לכאורה אגבי תמונה אלימה מאד של ימיו הראשונים של המשטר הנאצי. אישרווד מצליח להעביר בצורה מדויקת ארוע היסטורי דרך החיים הרגילים, ומעלה כמעט בלי משים שאלות הרות גורל על אדישות והסתגלות.
מעניין שעל ספר טוב אני לא שופכת הררי מילים כמו על הספר למעלה, אבל אני חושבת שחסרים לי הכלים לעשות זאת.
זה בהחלט ספר טוב, כתוב טוב וקולח. אישרווד הוא צופה מצוין ובעל חוש הומור אנושי, שכמעט ולא מערב את עצמו בצילום. ומעבר לסוגיות האנושיות שהוא מעלה הוא גם בעל חשיבות היסטורית כפולה- ימיו הראשונים של המשטר הנאצי ומצבם של ההומוסקסואלים בברלין רגע לפני המכה שכולנו יודעים שתבוא.

ואז הגעת/ג'ניפר ויינר
ארבע נשים נפגשות בצומת מאד משמעותית של חייהן. אחת מהן לא יכולה להביא ילדים, השניה היא האם הפונדקאית הנשכרת, השלישית היא תורמת הביצית והרביעית היא הבת החורגת של הראשונה, שחושדת שהיא רק מנסה לנצל את הונו של אביה.
מחציתו הראשונה של הספר פורשת בצורה נוגעת ללב את מצבן של ארבעת הנשים, את נסיונות ההתמודדות שלהן, הדרך לצאת מהמצב הקשה ואת החששות הגדולים מהדרך בה הן בחרו. בחלק השני של הספר לוויינר כנראה נמאס, וכל השאלות הגדולות שעולות מקבלות תשובה שטחית ולא אמיתית וסוף כמעט הוליוודי בחוסר האמינות שלו. אחרי שאנחנו מלווים כל אחת מהן עם חששותיה הבאמת גדולים- תורמת הביצית המבולבלת והמבוהלת, האם הפונדקאית החוששת מהלידה, האם לעתיד המנסה לשרוד בכח והבת החורגת החששנית- ויינר הורגת דמות וגורמת לכל הנשים להישאר בקשר עם התינוקת בלי להצטרך להיפרד.
מצד אחד, זה חבל. להודות באומץ שכל אחת מאיתנו, אולי, שואלת את עצמה אם תעשה את הבחירה הזו אי פעם. התמודדות עם נושאים כמו פונדקאות, תרומה והורות חשובה בימינו, מאחר וכבר לא מדובר בדברים לכאורה אזוטריים אלא במשהו נפוץ בנשיות המודרנית שדורש טיפול. מצד שני- באיזשהו מקום מצאתי את עצמי מודה לוויינר על הבחירה שלה. לקרוא באמת על הפרידה קורעת הלב מהילוד? להתמודד באמת עם ההלשכות על הזוגיות? לא חסר לי מספיק כאב לב ביומיום? גם אני רוצה קצת זוהר וטוב והאפי אנדינג מידי פעם. אולי הבחירה של ויינר לא היתה כל כך גרועה אחרי הכל.