על היופי, אש וקרח, קרח, נשים נשואות לא מדברות על אהבה

כמו שאפשר לראות, הספרים ברשימה לא אחידים ברמתם. אבל דווקא ממייצגי נקודות הקיצון, על היופי וקרח, נהניתי במיוחד.

על היופי/ זיידי סמית
יש לי בעיה. אני לא אינטלקטואלית, וזה לא רק מחוסר ידע. ככה שבאופן כמעט מובן מאליו, אני מפספסת די הרבה. ובוודאי כשאני עוד באה לדבר החוצה על מה שקראתי, שגם את זה חסרים לי כלים לעשות. אני לא רוצה לכתוב משהו שיתייחס רק לחצי מהעומק, אבל זה מן הסתם מה שאני אעשה. מצד שני,גם אנשים כמוני, רגילים, קוראים ספרים. ואולי יש משהו בחוויה שלי מהספר שדווקא תהיה שונה משל מי שבאמת מבין לעומק,ובכל מקרה בוודאי שיש לה מקום.
ברמת הסיפור, הסיפור מכיל את פרופסור הווארד בלזי, אנגלי שנשוי לאשה שחורה, את אשתו ואת שלושת ילדיהם המעורבים, ואת החרדות של הווארד מול פרופסור ימני שמרני שמגיע אליו לקמפוס, ומייצג בדיוק את כל מה שהוא מתנגד אליו. אבל זה לא סיפור עלילה: זה ספר על זהויות ופירוק הזהות ובחינת הזהות, והוא משתמש במשפחה כמו תמונה שמציגה רגע, או מידע. דרכן אנחנו לא באים ללמוד סיפור, אלא לבחון זהויות, כשבני המשפחה מתלבטים ומתחבטים בהן. ליברלים ושמרנים, אקדמאיים וחסרי השכלה, זהות חיצונית, זהות נשית, זהות שחורה, זהות זוגית. מקום אישי, תאוריות מול שינויים, חיים מול זעזועים, זהות אנושית. זהות אנושית, הכי פשוטה והכי מורכבת, שכל הזמן מעורבבת, מתערבתת, נוזלת ומשתנה. ממש כמו ציור של דמות, שמלמד הרבה יותר מעל האשה המצוירת עצמה, בני המשפחה מול ההתנסויות שלהם בוחנים, מנסים ולומדים, לובשים זהות ופושטים אחרת, ובעיקר בוחנים, זהות, מה היא. מה המילה הזו, מה היא מייצגת, ואת הפירוק והלימוד הזה הספר מעביר מצוין.

אש וקרח/ ג'ולי גארווד
סופי היא עיתונאית יפהפיה ומתוקה, בת של פושע נמלט מפורסם. ג'ק הוא סוכן אפ.בי.איי מסוקס וקשוח, שרודף אחרי האב. כשסופי עולה במקרה על תעלומת רצח וחייה נמצאים בסכנה, ג'ק הוא זה שמתגייס לשמור עליה. המשיכה בין השניים מתגברת במהלך החקירה… עד לסוף הלא ממש מפתיע.
זה רומן רומנטי חמוד, והגיבורה חמודה. היא עובדת בעיתון קטן ומרוצה מחייה, וזה נחמד שהיא לא שואפת ליותר אלא שטוב לה בנישה שלה שהיא בנתה בעצמה. אבל.
אבל כמו שקורה יותר מידי במה שנחשב סיפור אהבה, דרכו של ג'ק לכבוש את הגיבורה היא לכבוש אותה כפשוטו. הוא נכנס לבית שלה בלי רשות ולא מוכן לעזוב, מחרים לה רכוש, מודיע לה שהוא זה שמחליט לאן היא הלכת ואם. ואם היא מתעקשת בכל זאת על נסיעה, הוא בכח מבטל את כרטיס הטיסה שלה ורוכש אחרים כי הוא נוסע איתה. וזה לא רומנטי. זה אלים. זו אלימות על גבול הפיזית ממש. בתחילת הרומן היה לי לא נח, בהמשך כבר היה לי ממש קשה לקרוא. זו התנהגות מתעללת ואף אחת לא אמורה להשלים איתה. כבר אמרתי שהצגת אלימות כרומנטית היא מסוכנת, והגיע הזמן להשתחרר מהמוטיב הזה.

קרח/ לינדה הווארד
אל ביתה של הבחורה הכי יפה בעיירה פרצו שני נרקומנים פסיכוטיים וחטפו אותה. למזלה, סגן השריף הכי חתיך בעיירה בדיוק היה בדרכו אליה להזהיר אותה מפני הסופה המתקרבת.
הוא מצליח לחלץ אותה, ושניהם בורחים מזוג המטורללים הרצחני במשך רוב הספר, שקורה במשך פחות או יותר שתים עשרה שעות. ואני לא יודעת למה, הוא ממש מספק. תיאורים על תיאורים של הליכות ביער הקפוא והחשוך אמורים להיות ממש משעממים, אבל נהניתי. וכמובן, כשהם סוף סוף מגיעים למקום יבש ומנצחים, הם עושים כזה סקס מהמם במקלחת. באמת אחת הסצנות הטובות.

נשים נשואות לא מדברות על אהבה/ מלאני גידאון
ספר שמקור בכלל נקרא wife 22, ואני לא מבינה את בחירת התרגום, כי זה דיבור ברור על מלכוד 22, שגם חוזר ומוזכר לאורך כל הספר.
אליס, מורה לאמנות, מרגישה שהנישואים שלה דורכים במקום. היא מרגישה שהם עייפים, אפורים ולא מתקדמים. כשחוקר זוגיות מציע לה להשתתף במחקר אינטרנטי, היא מהססת אך מחליטה להשתתף. דרך השאלות היא בוחנת את עצמה ואת חייה, אבל עד מהרה מתחיל להיווצר קשר עמוק יותר בינה לבין החוקר האנונימי, שמטלטל אותה ואת נישואיה.
זו לא מסה על אהבה, זה רומן קשקשת מודרני חביב שבו הגיבורה מתארת כל מה שקורה לה ביום יום ויש צילומי מסך מהפייסבוק. יש לה חברות, יש לה צרות של ילדים, הם יוצאים, הם חוזרים, הכל נחמד וטוב. אני חושדת שהחיים שלה משעממים פשוט כי היא אשה די משעממת, אבל הסופרת סבורה אחרת וההימשכות לחוקר גורמת לה להיפתח לחיים וכאלה.
הספר נגמר בסוף טוויסטי (אך צפוי) שהוא לדעתי מכעיס ומגעיל, אבל משום מה נחשב מאד מרגש. לא אהבתי את הרעיון גם בספרים אחרים. (בלי לעשות ספוילר, מניפולטיביות רגשיות הן ממש ממש לא בסדר).
מה שכן נחמד, זה שהילדים שלה הם ילדים מתבגרים, בניגוד לרוב רומני הקשקשת שבדרך כלל מתארים אמהות צעירות ואז כל הספר מוצף בתיאורים של נוזלים ויציאות. למרות שבכל זאת היא הכניסה כלב עם בעיית סוגרים, למה בכל ספר כזה מישהו חייב לעשות פיפי על השטיח?