כולם נופלים, שר הטבעות, נעלמת

כולם נופלים/ ג'ניפר ויינר
אליסון, אשה נשואה, עיתונאית מצליחה ואם לילדה מתוקה, מתמכרת לתרופות מרשם. הסופרת מפליאה לתאר את הלחץ, העומס והקשיים שאליסון נמצאת בהם, מתחת למעטה הכמעט מושלם של חייה. את הקושי בזוגיות שכבר לא מתפקדת, את הקושי לגדל ילדה, הלחץ בעבודה ונטל הטיפול באב חולה. ויינר מפרקת את המציאות לחלקים הכי קטנים, עד לרמת מה הילדה לבשה בבוקר, עד לרמת התיאו רשל הפוסטים שאליסון כותבת. מה שרק עוזר להבין, כמה הכל מתפרק, ואיך הפרטים הכי קטנים בחיים של אליסון הם אלו שדוחפים אותה אל הרגשה של איבוד שיווי משקל.
מלאכת הפירוק מצוינת. מצאתי את עצמי מזדהה לחלוטין עם הגיבורה. הבעיה היא מלאכת ההרכבה מחדש, וכאן הסופרת כושלת. מהרגע שאליסון מבינה שהיא צריכה עזרה ומוכנה להכנס למרכז גמילה, פתאום יש פלאש-פורוורד של שנה, והיא הצליחה להתגבר על ההתמכרות. אה, וגם ספורט עוזר לה. וזה ממש לא מדויק לחציו הראשון של הספר, שהתפרק לפירורים הכי קטנים. ההרכבה היא גולמית, מעט מנותקת, ולא מסבירה ועוזרת. יש פה הרגשה של טיוטה, של שרטוט שלא עובד עד הסוף. וזה חבל, כי אני בטוחה שמי שמזדהה עם ההתפרקות הזו, היתה נעזרת גם בתהליך ההחלמה והבניה מחדש, ולא רק בהצהרה שהתחלתי לעשות ספורט ונהיה לי טוב יותר.
כי הקשיים של אליסון לא באמת השתנו, בעלה נותר דמות לא מתפקדת לאורך כל הספר, והילדה נותרה קשה והלחץ בעבודה נותר כפי שהוא.
בקיצור, זהו ספר יפה, מרגש ומרתק, אבל בעל שני חצאים בכלל לא שווים במשקל.

שר הטבעות/ ג'ון רונלד רעואל טולקין
אני לא באמת אעביר ביקורת על שר הטבעות. לזה נדרש מחקר שלם, לא פוסט בבלוג. אני כן אדבר על ייצוגים פמינסטיים ונשיים אצל טולקין, אם כי אני בטוחה שכבר נאמר רבות. ועדיין, גם למילים שלי יש מקום.
כי כל פעם שאני קוראת מחדש את הספר, חוסר הייצוג הנשי מפריע לי יותר ויותר. יש מספר חד ספרתי של נשים בספר. אבל יותר משמפריע לי חוסר הייצוג, דווקא ייצוג שכבר ישנו נראה לי מסוכן ובעייתי עוד יותר.
הנשים של טולקין זוהרות. כפשוטו: כוכבים זורחים בעיניהן ושערן. וכמעט ואין שם אשה אחת שהיא בת אנוש ולא עלפית אצילה. הן כולן יפות, אצילות ומרוחקות ולא נגישות, והיופי הוא התכונה כי חשובה שלהן.
בטור בוטה שכתבתי וזכה להרבה תגובות נאצה, כעסתי על דראג, שלוקח את הפרומנס הנשי לקצה ומציג אותנו כמין משהו מושלם וזוהר וחסר בעיות. באיזשהו מקום, טולקין עושה את אותו הדבר. המשך של מיתוס האשה כיצור קדוש, נאצל, זוהר- ולא אנושי. הנשים שלו כל כך יפות, כוכב הנשף לבני עמן, שערה של גלדריאל כה זוהר עד שגימלי מבקש קווצה ממנו. הן חכמות, הן חזקות, הן אמיצות לאין שיעור, שרות אדירות משכבר הימים. אפילו האשה האנושית  היחידה בספר, אאווין, היא כמובן נסיכה יפהפיה. ולמרות שהיא מבצעת מעשה גבורה גדול,  ואפילו מוחה על הגורל שכופה עליה להישאר בבית, בסופו של יום היא מוצגת כאאווין היפה. אל לה למות והיא כה יפה, כה נואשת!
וזה בעייתי. אנחנו לא זוהרות, אנחנו לא בנות נהר ועלפיות נעלות מנומנור שחרבה ואינה עוד. אנחנו גם לא מין יצור מסובך שקשה להבין אותו. אנחנו אנושיות, רגילות, מלאות קצת, עובדות קשה. אנחנו נשים ואמהות ובנות ורעיות, מדממות ומתלכלכות ולא פוסעות יחפות ביער אלא הולכות מהבית למכולת. הייצוג של טולקין לנשים כאל חפץ, זוהר ומרוחק ולא בן אדם רגיל עם רגשות וכאב, הוא בעייתי ואפילו מסוכן.
תוספת: על ייצוגים מיניים ומגדריים בשר הטבעות

נעלמת/ גיליאן פלין
או-גאד איזה ספר חולה.
ברצינות, משהו עבר על הסופרת.
הספר מספר על אמילי וניק דאן היפים, שחיים חיי נישואין מושלמים עד שאמילי בוקר אחד נעלמת. החשד נופל מיד על ניק, והשאלה היא עד כמה ניתן לסמוך על הדמויות. אבל זה לא נעצר פה. אחת הדמויות בספר פסיכופטית באופן רציני, וזו התשובה לכל השאלות והבעיות. היא פשוט מטורפת ומסוכנת, הדמות. וגם אין לזה הסבר. היתה לה ילדות קשה, אבל לא עד כדי כך, ואנחנו נוכחים שהדמות היתה פסיכופטית עוד בתור ילדה. גם אין סוף טוב: הדמות הרעה, הוי כמה רעה וחסרת מעצורים, מנצחת את הדמות החלשה יותר וכולאת אותה במלכודת ממנה אין בריחה.
וכאילו זה לא מספיק, יש בספר גם תלונות שווא על אונס, בהתעלמות מוחלטת מהמציאות שבה תלונות שווא הן פחות משתי אחוז ורוב  האנסים בכלל לא נכנסים לכלא, ודמות שפוצעת את עצמה כדי להיראות שנאנסה- פציעה עצמית איומה שמתקשרת לקורבנות פוסט טראומה עם שחזור כפוי של הטראומה, משהו שהסופרת אפילו לא טרחה לקרוא עליו.
בקיצור, זה ספר רע, מלא ברוע חולה שגם מנצח. בשביל מה לעשות את זה לעצמכן? מיותר להחריד.

רשימת המשאלות, מעורב ירושלמי, המועדון, ירח חסר, בראשית

רשימת המשאלות/ לורי נלסון ספילמן
אני חושבת שזה אמור להיות ספר מרגש.
כשאמא של ברט מתה מסרטן, ברט ההרוסה נדהמת לגלות שהאם לא הורישה לה כסף בצוואה. במקום, האם משאירה לה רשימת משאלות שברט עצמה כתבה כשהיתה בת 14, והיא תקבל את הירושה שלה רק אם תגשים את כל הרשימה תוך שנה.
ברט היא אשה כבויה, חששנית ופחדנית שעושה כל מה שאומרים לה, עובדת בעבודה שהיא לא אוהבת וחיה עם גבר שלא אוהב אותה. כשהיא מתחילה למלא את משאלת הרצונות שלה מפעם, היא מתחברת לאושר הפנימי שלה וכל החיים שלה משתנים.
וזה מה-זה לא פיר. מי משלם למישהו כסף כדי ששנה שלמה יעשה רק מה שבא לו? ומילא זה, אם האמא כל כך מושלמת ויודעת מה הבת שלה צריכה, למה היא לא חינכה אותה לכל זה כשהיא היתה בחיים? ואם למישהי יש נטיה חמורה לעשות כל מה שאומרים לה, האם להכריח אותה לציית לכל פקודה של האם הוא רעיון טוב בדרך לעצמאות (כן, כי האמא כזאת מושלמת)?
מפה לשם, ברט היא גיבורה מלאת כסף שמנסה להשיג עוד כסף. נכון, בדרך היא צריכה לציית לכל גחמה של האמא המתה שלה, במקום נניח לצאת לעבוד, אבל זה לא ממש גורם לי להזדהות. בהמשך, הדרך למילוי המשאלות נהיית קצת קשה, במיוחד כשהן כוללות דברים כמו לעזור לחלשים, למצוא את האבא האמיתי שלך וללדת תינוק. אבל בדיוק כשהכל נראה אבוד, ברט מגלה אוצר אמיתי לכל מי שמבקש לשפר את חייו: שחורים.
אנשים שחורים, מסתבר, הם מתת האלוקים ממש לשיפור עצמי. הם עניים, המשפחות שלהם דפוקות, והם חיים במין קבריני-גרין משופר שיש לגלות אומץ ואצילות נפש של ממש כדי להכנס אליו.
כמו שכועסת ג'ודי באבא ארך רגליים, העניים קיימים כדי שלעשירים יהיה איפה לתרום. הם קיימים כדי שנבין כמה ברט מקסימה, והם נותנים לה מקום לעבוד בו, מקום להתנדב בו, מקום לגור בו, ואחר כך, לקראת סוף הספר, הם אפילו מתים ומשאירים לברט תינוק. זה פשוט מדהים. הייתי יכולה להסתדר עם איזה קבריני-גרין משלי פה, אני גם רוצה להיות אדם טוב יותר ואני רוצה ילד.
ואם נמאס לנו מהשחורים, יש בספר לסבית אחת וילדה עם תסמונת דאון, וגם הן קיימות רק כדי שנבין שברט נהדרת ולכן מגיע לה כל הטוב בחיים.
אז כמו שאתן מבינות, אני מעוצבנת. ולא בגלל שהספר לא אמין: סיפורי אגדות לרווקות אמורים להיות לא אמינים ולמכור לנו עולם טוב יותר. אבל טוב יותר כי קורים דברים, לא סתם בגלל שאת נחמדה. הלו, גם אני נחמדה! וזה שאני מכורה לניחום עצמי לא אומר שאפשר למכור לי זבל. ואם אני מסיימת את הספר מתוסכלת, מרירה וכועסת, הוא לא עשה את העבודה שלו בשום צורה שהיא.

*הערה: טוב עשתה המתרגמת שלא תרגמה את שם הספר מהמקור ל'רשימת החיים', שהיה גורם לאסוציאציות שואה מידיות. ולא טוב עשתה ההוצאה, ששמה עטיפה שמתאימה לספר ניו-אייג'י עמוק ואינטימי ולא לספר בנות.

מעורב ירושלמי/ ליאת רוטנר

אני פשוט שונאת רומני התבגרות ישראלים. זו קטגוריה שאני נמנעת ממנה כמו מאש. ובכל זאת, אולי כי בת ארבע עשרה הביאה אותו עד אלי וגם נהנתה נורא, אולי כי הגיע הזמן להרחיב את האופקים, אולי כי בתוכי אני בעצם סקרנית.
הנה העלילה: מתבגר ומתבגרת חילוניים נאלצים לחוות שבוע בחברת מתבגר ומתבגרת דתיים. הידד! בנים חתיכים לכולם! שלא לדבר על צו פיוס ישראלי וכאלה.
שפת הכתיבה עצמה כמעט בלתי נסבלת, והעלילה כוללת בעיקר ייסורי נפש של בנות מתבגרות, אבל היא מפצה על זה בהצע כמעט בלתי נתפס של בחורים חתיכים לכולן.
בת הארבע עשרה שהביאה לי את הספר, אמרה לי שהיא אוהבת אותו כי הוא מספר על דברים מהחיים, כלשונה, ולא על דברים לא אמיתיים כמו בהארי פוטר. אבל מצד שני, אני מכירה אותה, ואלו לא דברים אמיתיים בחיים שלה. אין לה שום סיכוי לפגוש בחור חילוני חתיך בארבעת השנים הקרובות, אלו רק פנטזיות. ואני חושבת על הנערה שאני הייתי בגילה, מלאת חלומות רומנטיים אבל נעולה בקצה הר קרח, ואני חושבת שהייתי גם אני מתעלמת מדלות הכתיבה ונשבית בעולם החלופי שיש לו להציע. 

המועדון/ ג'יין הלר
אני אוהבת את ג'יין הלר, והיא מתאימה לפה כי עד עכשיו הרשומה הזו מלאה רק בספרי בנות. רק בניגוד לאחרות, שכותבות על צעירות יפהפיות מלוטשות, ג'יין הלר מתמקדת בספרים שלה בבנות ארבעים ממוצעות באמצע החיים. גם להן מגיע יחס, וחוץ מזה אצל הלר הן גם נחמדות נורא.
הגיבורה היא ג'ודי, עורכת ספרי בישול שבדיוק פוטרה מעבודתה, הנישואים שלה קורסים והבת החורגת שלה לא אוהבת אותה. ג'ודי לא מצליחה למצוא עבודה חדשה, ומרוב שיעמום היא מצטרפת לבעלה האנט שמבלה את רוב ימיו בקאנטרי קלאב האלונים. ואז, לפתע, קורה שם רצח! וג'ודי נחושה בדעתה לפתור אותו.
ג'ודי חמודה, מצחיקה ולא זוהרת בעליל, ואנחנו אוהבים אותה. גו ג'ודי!

ומספרי בנות לספר שיש בו בנות: ירח חסר/ אליס סיבולד
זו בעיה. יש לי הרבה מחשבות על הספר הזה, ואני לא מצליחה להוציא אותן. אולי כי אני סובלת כרגע מזעזוע מח, אולי כי אני לא באמת מבקרת ספרות. בכל מקרה, אני נשארת עם יותר הרגשות מאשר עם ביקורת קונטקרטית.
הספרנית אמרה שזה ספר קשה, אבל אני לא חושבת שהוא ספר קשה. לא במובן שהוא מותיר אותך המומה, או עם מסקנה כואבת על החברה האנושית, או שהוא מתאר סצנות קשות לעיכול. הוא מתיש, אומנם, ומעיק. והגיבורה שלו כל כך עייפה מהחיים, נגררת בתוכם כל כך חסרת סיבה ורצון, שזה משפיע גם עלייך איכשהו.
הלן רוצחת את אמא שלה. זה לא ספויילר, זו השורה הראשונה של הספר. מכאן והלאה, אנחנו למדות עד כמה קשה היתה מערכת היחסים בין השתיים, וכמה הלן הקדישה את כל החיים שלה לריצוי האם הקשה, האקסנצנטרית, החולה ואנוכית, עד שלא נותר בה מקום לעצמה.
אין שום דבר זוהר, או חי, בחיים של הלן. אפילו העבודה שלה, דוגמנית עירום, שלכאורה נשמעת נוצצת, מעלה על דעתי דוגמניות על וסקס, היא פשוט אשה באמצע החיים, קצת מדולדלת, שעומדת בשקט לפני כיתה של סטודנטים לאמנות. אולי קצת כמו שלרצוח את אמא נשמע משהו קיצוני ומטורף אבל אצל הגיבורה הוא פשוט קורה, באותה כבדות שבה היא משתרכת, שבה כל הספר קורה.
וזה קצת מוזר, הבנאליות הזו של המוות. למרות השקיעה החדגונית של הלן והנסיון להפוך הכל לאפרורי, דהוי, ולא באמת משנה, זה עדיין לא מצליח לכסות פעולה כמו רצח. וגם הצורה שבה האנשים שסובבים אותה מקבלים את סיפור הרצח הזה מתמיהה אותי.
אבל אפילו הפעולה הקיצונית הזו לא מצליחה להוציא את הלן, או את הספר, מהחנק של החיים, והוא באמת לא יוצא משם עד לסופו. אין גאולה, או התרה, או התעוררות. זה לא ספר כבד, אבל זה ספר מכביד. חונק אפילו.

כמו כן קראתי השבת גם את ספר בראשית, אבל אני לא יהירה עד כדי להעביר עליו ביקורת ספרותית. מה שכן קפץ לי מיד זה השובניזם והסקסיזם המזעזע, ואני לא מבינה איך זה חומר לימוד לילדים. אני שמחה שאני חיה כאשה היום ולא אז.
ובאופן הפוך, עוד דבר שעלה לי מספר בראשית, במיוחד מתיאור הבריאה, זה הגעגוע. הכמיהה. לעולם ראשוני, נקי. עולם של צמחיה ומים, אור של שמש חדשה וגשם, רק אדם וחווה ודינוזאורים ויבשות שלמות ריקות מאדם.
ומכל הדברים בעולם, עלה לי שר הטבעות דווקא, שכולו בעצם געגוע לעידן הראשון שבו הכל היה חדש ורענן וריק ורק יצורים אגדיים עברו לפעמים במרחב פה ושם.
עוד דבר שהזכיר לי את שר הטבעות הוא האזכור של מלך אלסר, וגם תיאור הפיכת סדום ועמורה שדומה באופן חשוד לתיאור הריסת עמק הקוסם. האם אלוקים העתיק קטעים מטולקין? הנה משפט זכויות יוצרים שלא הייתי רוצה לקחת בו חלק.

יחסי הסודיים עם קרלה ברוני, מקום שם רובצים הצללים, הכלה הכפרית מבברלי הילס

אני מאחרת, אני יודעת, אבל, מה לעשות, היה לי שבוע קשה: יש לי רשימה ארוכה של תירוצים, והם כולם מוצלחים, תאמינו לי.

יחסי הסודיים עם קרלה ברוני/ עלא חליחל
אסופת סיפורים קצרים. לא יודעת מה בדיוק גרם לי לקחת את הספר, כי אני לא אוהבת סיפורים קצרים, אבל מסתבר שמשהו בתקציר עובד. ובכל זאת, מצטערת, מר חליחל, מדובר בסיפורים שמתאימים למקראה של כיתה ח'- שם ידונו בהם דיון שמתאים להם וינתחו אותם ודי. ההומור שלהם צפוי, המבנה שלהם צפוי, והמסר שאמור להיות פרוע ומבריק הוא נחמד ותו לא. פשטני קצת, בדיוק בגובה העיניים של מתבגר.

מקום שם רובצים הצללים/ מייקל רידפאת'
האם הטבעת האחת עליה כתב טולקין באמת קיימת? האם היא מסתתרת באיסלנד? שוטר גיבור שנאלץ לעזוב את בוסטון חוזר לאיסלנד, ונתקל בשורת עובדות מפתיעות.
צריך התיימרות רצינית כדי לכתוב על טולקין ועל שר הטבעות. ואני כהרגלי, נתתי מידי הרבה קרדיט: פחדתי אפילו שאולי הספר יהיה יותר מידי טוב, כי הרי מי יעז לכתוב את זה אם הוא לא, ויעשה מעשה ניל גיימן שהרס לי את נרניה ועל זה אני לא סולחת לו עד היום*.
אבל לא. זה ספר אדיוטי. מצטערת, היית צריך לקחת סיכון כזה כשבחרת להתעסק עם שר הטבעות. ולא רק אדיוטי, זה גם ספר מתנשא בכל כך הרבה רמות. החל מהגבר הלבן שנשלח לייעץ למשטרת איסלנד, הבורים המקומיים התורנים- בשלב מסוים הוא אפילו קורא לשוטר שאוהב את התרבות האמריקאית כלבלב איסלנדי המשתרך בעקבותיו- דרך האשה הנופלת למרגלותיו מעצם זה שהוא הופיע, וכלה, כמובן, במשפטים כמו 'טולקין הוא לא נושא למחקר רציני'.
יחד עם מכתבים של טולקין, אמינים ממש כאילו נתגלו באורט קריית חיים, כתובים על נייר שורות, חשיפה של מעריץ יחיד שהתשמש בשם יסילדור באינטרנט, עלילה מאד לא סבירה וקביעה שמעריצי טולקין הם אובסיסיביים- הסופר כל כך לא טורח לכבד את הקורא, שאני לא חושבת שהוא בכלל קרא את שר הטבעות. רוב האזכורים הם בכלל מהסרט. ושלא נדבר על זה שהוא, כמובן, בכלל לא איסלנדי.
אבל תראו, אם לא אהבתם את שר הטבעות, ובא לכם להעביר כמה שעות ברומן שכיח על רקע היסטורי לא הכי אמין, לכו על זה.

הכלה הכפרית מבוורלי הילס/ קוויטה דסוואני
מזמן לא היה לנו ספר על עליונות המערב הלבן, לא? אה, רגע.
משפחתה של פריה מחתנת אותה עם גבר הודי שגר בארצות הברית. היא עוברת לגור איתו, ומגלה שהיא, בעצם, שואפת ליותר מחיים של אשה הודית טובה- למשל, להיות כתבת במגזין יוקרתי לנשים! האם  נישואיה יעמדו בכך?
לזכותה של הסופרת, יאמר שהיא לפחות גדלה בבומביי ולא סתם כתבה עליה. היא מכירה את החברה שעליה היא מדברת, ורואים את זה. התיאור של החברה ההודית בהחלט אמין ואמיתי. וכמו כן, מדובר בקומדיה רומנטית עם כל הסימנים הנכונים של הז'אנר- כלומר הרבה מאד עיסוק בבגדים.

שבוע מהמם יקירי.

*דברים שבירים, כמובן, בעיית סוזן. נרניה לעולם לא תראה אותו דבר