גן עדן, מכתביה של טטה, רוסאורה בשעה עשר

לפעמים אני חושבת שהקצב שלי מהיר מידי: האם שישה ספרים זה לא יותר מידי לרשימה אחת? מישהי יכולה בכלל לעמוד בקצב של ההמלצות שלי? החלטתי לפרק את גם את הרשימה הזו לשני פוסטים נפרדים.

גן עדן/ טוני מוריסון
ליד עיירה שחורה באמצע המדבר יש בית אחוזה גדול שמשמש כמנזר. הספר נפתח כשגברים מהעיירה מגיעים למזר כדי לטבוח בנזירות, ושאר הספר מספר לנו על העיירה, על המנזר, מי הנשים האלו ולמה הגברים באו לרצוח אותן.  לא חומר אופטימי במיוחד, ועדיין, קשה לי לאמר שזה ספר מדכא. להיפך, הוא נגיעה של יופי.
 מוריסון היא סופרת גדולה. והסיפור מספר אומנם על הגברים שהקימו את העיירה שהיתה אמורה להיות הגאולה שלהם, השחרור, אבל בעיקר על הנשים, אלו שהלכו אחריהם מאות קילומטרים בשביל החלום הזה של עיירה משוחררת. הגברים חיים במעין עולם אלים, אדיש, עיוור וכל כך מוכר, בלי לראות ולדעת שהנשים לא השתחררו מהעבדות, בעצם. ובאמת, לכל פרק בספר יש שם של אשה, כשהן מספרות את הסיפורים שלהן עד שמצאו את עצמן במעין מנזר הזה. הסיפורים שלהן לא קלים, כמובן- אלו סיפורים של נשים. אבל מוריסון לא מתעכבת על פרטים גרפיים או על מה היה- זו כתיבה נשית במהותה, כי  היא ממשיכה הלאה, כמו שנשים עושות, כי החיים נמשכים אחרי זה ואולי יש בכל זאת מקום לגאולה. לשלווה. גם אחרי כשקורים דברים איומים. מוות אונס והפלות ורצח, על כולן יש איזה נסיון השלמה והחלמה, ולכן גם הרצח שבהתחלה ובסוף לא כל כך טראומתי, בעצם, כשהוא קורה. 
ספר מעולה. 

מכתביה של טטה/ מורין דאפי
הטי דירדרן, פרופסור להסטוריה בגמלאות, מוצאת מכתבים ישנים של נזירה מימי הביניים. מתוך רצון להמשיך לחקור עליהם היא מסכימה להשתתף בכנס בגרמניה, ולתהדמתה מתאהבת עד מעל לראש במרצה צעירה, מהפכנית מבוקשת, שמטלטלת את חייה.
באופן לא מפתיע, סיפוריה של הנזירה משתלבים ומשיקים לחייה של הטי, והיא מוצאת את עצמה בתזוזה אל מקום חדש וטוב יותר אחרי שנים של קפיאה. ספר קטן, חכם ומתוק. 

רוסאורה בשעה עשר/ מרקו דנווי
מצטערת, אני לא מבינה מה יש בספר הזה.
אורח ביישן שחי כבר שנים באותה אכסנייה מוצא אהבה חדשה. בליל החתונה הכלה נרצחת, והסיפור הוא בעצם חמש עדויות שונות על מקרה הרצח עד שמתגלה הסיום. וזה כל התיאור של הספר- חמישה אנשים מדברים, מגלים למה הכלה נרצחה, סוף. ממש כמו פרק זניח בסדרת טלווזיה בלשית, אין לספר הזה שום טיפת ערך מוסף. גם הדמויות לא ממש מעניינות וקשה להתחבר אליהן- מכיוון שמדובר בדמויות עניות באכסניה קטנה, הסופר מתאר אותן כבורות וטיפשות, מה שמין הסתם אמור היה לשוות להן נופף עממי. זו מלכודת מוכרת, אבל אם הדמויות שלך בורות וטיפשות, אולי לא כדאי לתת להן לדבר במשך עמודים רצופים.