איש השלג, נאמנות כחולה, יומנה של ברידג'ט ג'ונס

איש השלג / יו נסבו
מפקח הארי הולה נקרא לפענח עוד סדרת מעשי רצח, שמתבררים כעבודה מדויקת של רוצח קר רוח  עם דפוס מאד ברור. אמהות לילדים נעלמות, ובכל זירה מופיעה בבת שלג.
יש משהו גאוני בלקחת פריט כמו בובת שלג ולהפוך אותה למשהו מסרט אימה. אני חושבת על בובות השלג מדוקטור הו, כמה אימה יכולה לבוא ממשהו כלכך ילדותי ותמים.
המפקח הולה, מלבד היותו עונה על כל  סטראוטיפ של בלש ספרותי – גבר לבן בן ארבעים, רווק,זאב בודד עם שיטות משלו – יסודי בעבודה שלו, וגם הספר יסודי. הוא לא מותיר חורים פתוחים, ובונה עלילה בשכבות על שכבות של מתח ורגש. זה מותחן מתוחכם שכתוב מעולה.
מושלם הוא לא. קודם כל, הסקס: זה נראה כאילו מישהו לקח את נסבו לשיחה ואמר לו, תוסיף סקס, סקס מוכר. אז תוסיף סקס. סקס, כן? אל תשכח. סקס. אז הספר מלא בסקס, והתיאורים ממש לא נעימים כי נסבו בכל זאת סופר ספרי מתח, לא סצנות ארוטיות. הספר אפילו מתחיל בתיאור של סקס, וזו פתיחה מאד בעייתית בעיני.
ויש את היחס לנשים, שהצבעתי עליו בספר הקודם ושוב חוזר. אבל הבעיות העיקריות של הספר קשורות לעצם היותו רומן מתח: קודם כל, הבנתי מיד מי הרוצח. בעיה בספר שבנוי כולו על בסיס חידה, אבל האמת שהוא היה מספיק מעניין כדי שאמשיך לקרוא. דבר שני, אני עדיין לא מצליחה להבין איך הולה גילה את הפושע- ואפילו חזרתי ועשיתי בדיקה. ואם דבר כל כך מהותי בעלילה לא ברור, זה חור גדול מאד.
נה מילא. אני מעדיפה את נסבו המעניין והמתוחכם על פני כל מותחן אחר כל יום שבוע.

נאמנות כחולה/ דיוויד בלדאצ'י
מייס, שוטרת לשעבר, משחררת מהכלא שם ישבה שלא באשמתה. מכיוון שאחותה היא מפקד המשטרה העירונית, יש לה גישה למקרי פשע, והיא נחושה בדעתה לפענח רצח של עורכת דין צעירה כדי לחזור לשורות המשטרה. היא מנהלת חקירה במקביל לאחותה, וסוחפת איתה עורך דין צעיר שבא איתה בלי שום שאלה כמעט. הייתם חושבים שתהיה תעלומה ואז ימצאו מי הרוצח, אבל באמצע מתערבים האפ בי איי או הסי איי איי וכל מיני אנשים מהפנטגון ומתחילים להסתיר דברים, ועד סוף הספר לא ברור לי מה בדיוק קרה שם. או שבלדאצ'י לא מצליח להסביר לקורא הממוצע את הבעיה הגאונית שלו, או, מה שיותר סביר,שבכלל אין פתרון, כי הכל כל כך סודי, מה שהופך את הספר לדי חצוף בעיני. הלו, קראתי אותו עד  הסוף, מגיע לי לדעת למה בכלל בנית את העלילה.
כמו כן, בזמנה הפנוי, מייס מצילה אנשים עניים משכונת העוני. זה קו עלילה מקביל ולא קשור שאין לו שום שייכות לספר, וחוץ מלהיות מתנשא בטירוף אין לו שום תפקיד. בקיצור, דעתי המלומדת היא שזה סתם ספר ממש ארוך. ושהוא מכיל את אחד הקטעים הכי מגעילים ומטרידים שקראתי אי פעם, שמוסיף להבחיל אותי כבר שבוע אחרי הקריאה.

יומנה של ברידג'ט גו'נס/ הלן פילדינג
מה אני יכולה לכתוב על בריד'גט ג'ונס? כולם מכירים כבר את הבחורה השלומיאלית וחבריה המטורללים. להצחיק הספר כבר לא מצחיק אותי, אבל רק כי קראתי אותו יותר מידי פעמים. הוא כן מנחם אותי ואני קוראת אותו כשאני עצובה, כי הנה עוד מישהי שנאבקת, שלא הולך לה, שמתפשל לה ומתפדח לה והיא מאוהבת ומסובכת והעבודה שלה זוועה. וזה מנחם באיזה מקום. הסופרת גם נשארת נאמנה לקולה הפנימי של ברידג'ט עם ההיגיון הייחודי שלה לאורך כל הספר, וגורם לי ממש לחבב אותה.
אפשר לדבר על הרפרנס לגאווה ודעה קדומה, ועל המבנה הקבוע שרק אהבה היא מה שאנחנו זקוקות לו ויושיע בסוף. אבל אין לי כוונה לעשות את זה בספר שאני כלכך מחבבת וכל כך טוב לב אלי.

נמסיס, אל תבכי עכשיו, לאחר מכן

נמסיס/  יו נסבו
יש הרבה רומני מתח-בילוש, אבל כמה מהם באמת אינטילגנטיים? כמה מהם את מסיימת בהרגשה שקראת ספר טוב, או אפילו סביר? יו נסבו מחולל מהפך של ממש בגזרת המותחנים ומספק ספר אינטילגנטי להפתיע.
נכון, הוא קצת תביניתי. הארי הולה הוא המפקח הבודד והמסוקס שעובד בניגוד לחוקי המשטרה אבל הוא הכי טוב שיש. אבל דווקא בתוך התבניות הלכאורה מקובעות האלה של הז'אנר, הוא מצליח להיות חכם. הדמויות כתובות טוב, העלילה מרתקת, המניעים של הדמויות הם אנושיים כל כך והספר מותח באמת, ולא סתם עייפות של נו, בואו נגלה מי זה. הוא אפילו מצליח קצת לרגש. לא הרבה, אבל קצת.
עדיין, הוא לא מושלם ויש על מה לעבוד: מפריע לי לאורך כל הספר היחס שלו לנשים. כל הנשים של נסבו נמדדות לפי היחס של אחרים אליהן ובאופן מיני. וגם המעט יחס שיש בספר לBDSM כאל סטיה ואפיון של דמויות רעות הוא בעייתי לי.
אבל בניכוי שני אלו, סוף סוף רומן בלשי על רמה, וברור שאני מיד לוקחת ספר אחר שלו לשבת הקרובה, כי כיף לקרוא אותו.

אל תבכי עכשיו/ פלדינג גור
התחיל כמו רומן רומנטי, ופתאום גופה. ושני מתבגרים פסיכוטיים, בעל שאי אפשר לסמוך עליו, תינוקת לא מוגנת אקדח שנעלם ונחש שמסתובב בבית באופן חופשי. אי אפשר להאשים אותי שנבהלתי.
בפעם האחרונה שזה קרה לי, לקחתי בטעות רומן מסדרת פרחים בעליית הגג. רגע אחד תיאור של מסיבת יומולדת וברגע הבא שני אחים שמתמזמזים באמבטיה-הצילו אותי, מה קורה פה?
אכן, תיאורים מפחידים. חשבתי שאולי הם בכוונה, להתחיל בנורמלי, ואז לגרור אותך לאווירת האימה של הספר, שבו אנשים נרצחים על ימין ועל שמאל והגיבורה חולה באופן מסתורי וכבר הזכרנו את הנחש. אבל לא, בסוף מתברר שזה רומן בלשי רגיל, שלא מפתח בכלל את פוטנציאל האימה שלו. ומצד אחד, אני מודה כי אני שונאת אימה, מצד שני קצת חבל. סתם רומן בלשי, מגלים מי הרוצח. נגמר.

לאחר מכן/ רוזמנד לאפטון
עוד רומן בלשי, הפעם עם נגיעות מרגשות. לא אותי, כמובן, ולא את הקורא הכבד. אבל למרות שהרומן הקודם שלאפטון הנפיקה- אחות– היה סתמי, הספר הזה בהחלט נועד להיות רב מכר.
בית הספר עולה באש, וגרייס רצה לתוכו כדי להציל את ילדתה. לאחר מכן- איזה שם חכם- היא מתעררת בבית החולים, אלא שהיא לא עצמה: היא בעצם בתרדמת, ורק רוחה היא זו שמשוטטת בבית החולים, ומנסה להבין מי הצית את בית הספר וניסה לרצוח את ילדתה. והיא לא לבד: גם הבת בתרדמת והפכה לרוח משוטטת, והאב המסור והנערץ יושב יום ולילה בבית החולים והוא עצוב וזה חבל.
בתוך כל העצב והמשפחה ההרוסה מכאב, האם והבת מנסות ביחד לפתור את התעלומה ולדבר על דברים כמו מתי נכון לשחרר יחסים, וכל זה כשברקע מרחף האיום במוות. ובקיצור, רגשני ועצוב ועם פוטנציאל למוות- כל המרכיבים לרב מכר. קצת מזכיר לי את ג'ודי פיקו, אבל יותר קליל מפיקו אם כי הרבה יותר מידי ארוך.

אגב, שני הרומנים האחרונים בחרו באותה דמות להיות הרוצחת, ולמרות שהייתי מאד רוצה לפתח את הנושא ולנסות להבין למה, אני נמנעת מחמת ספויילרים.