בעיה קטנה, ג'נטלמנים ושחקנים, מבוקש, אוספי הצדפות

בעיה קטנה/ מארק האדון
איך ממליצים על ספר שאת כל כך אוהבת? אני יכולה לסכם את הביקורת הזו ברוצו קנו את הספר, וקראו אותו, וקראו אותו שוב. כי הוא מקסים, רגיש ומרגש. וכשאני עצובה ומדוכאת, אני מוציאה את אותו לקריאה נוספת, והוא עושה לי טוב.
לבוב יש בעיה קטנה, פריחה על הירך שהוא חושד שהיא גידול. בנוסף, הוא הולך ומאבד את שפיות דעתו ומנסה להאחז בחוזקה במה שנשאר. גם לאשתו, ג'יין, יש בעייה קטנה: בעלה הולך ומשתגע, והיא מנהלת רומן. והבת שלה מתחתנת והבן שלה הומוסקסואל.
לקייט יש בעיה קטנה- היא לא בטוחה שהיא באמת רוצה להתחתן עם ריי, וקשה לה עם הילד. וג'יימי, הדמות האהובה עלי בספר, רב עם בן זוגו כי הוא לא באמת רוצה להציג אותו לפני כל המשפחה המורחבת. אז לכאורה, זה סיפור רגיל על אנשים רגילים. הרגעים הקטנים שמרכיבים מהם חיים. וזה מה שאני אוהבת בספר. שאין בן דרמות חובקות כל וטראומות וזוועות יוצאות דופן, רק אנשים, רגילים, טובים קצת וכועסים קצת ואוהבים, חיים את החיים שלהם. והמבט של הסופר, כל כך אנושי, כל כך אוהב אדם, כל כך מבין וחומל. וזה נדיר, בעולמנו הציני הקר. הרי אין קל מלעשות צחוק מגבר מבוגר שחוטף התקפי חרדה, או מכל אחת מהדמויות האחרות. אבל למרות המבט המפוכח, החד,שלא מאבד פרטים, הסופר אוהב את הדמויות שלו. ואולי גם אותנו, רגילים ואנושיים שכמותנו.

ג'נטלמנים ושחקנים/ ג'ואן האריס
אוי, ג'ואן האריס, את מלכה.
אני מכירה את ג'ואן האריס מספרים על נשים בצרפת, נשים עם נטיה לקסם, כמעט כשף, ואהבות, ורומנטיקה, ומיבנים כמעט מטריארכליים. מה לה ולרומן בלשי, שעוד מתרחש בבית ספר יוקרתי לנערים בצפון אנגליה. אבל מסתבר שהאריס עצמה היא קוסמת. ובכל מה שהיא עושה היא טובה, היא כל כך טובה. הכתיבה טובה, והעלילה טובה, מרתקת, והדמויות טובות. מצאתי עצמי מזדהה איתן כל כך. והטוויסט, שמגיע בכל ספר בלשי, גרם לי הפעם לאמר בקול, 'לא, לא נכון!'
הספר מספר על בית הספר הפרטי היוקרתי סנט אוסוולד, בית ספר וותיק וחשוב, שבו נפתחת עוד שנת לימודים. אבל דברים מטרידים מתחילים לקרות בבית הספר השנה: גניבות, מקרי אלימות, ועד מהרה אפילו רצח. אז מי הוא האיש שמסתובב בבית הספר, מתחזה לאיש צוות, וכל רצונו הוא לנקום בבית הספר ולפורר אותו, ולמה? ומה הקשר לעבר, העבר שאי אפשר להסתיר וצף ועולה ומבעבע מכל סדק בקיר?
הספר מסופר משתי נקודות ראות, של המורה הוותיק בצוות שמנסה בכל הכח לעצור את התפוררות בית הספר, ושל הפושע, הרוצח, שחוזר לבית הספר אחרי שנים ומטרתו היחידה היא להרוס אותו עד היסוד. והיא טובה, הסופרת, כך שמצאתי את עצמי מזדהה עם שניהם. הכאב שעולה, כל כך אמיתי, ואת באמת מצטערת על מה שהיה פעם. והאריס גם מיטיבה להכיר את שכבת הגיל עליה היא מדברת, ולא פוטרת אותה כילדים קטנים. היא רואה את הבלבול, את תחילת ההתבגרות, את החמדנות והגדילה ותחילת טעימת העולם, ואיך ארועים שקורים אז נחתמים אצלינו לנצח, ולא סתם. וגם הסיפור הבלשי, העטיפה שמחבקת את הספר, בנוי לעילא. ספר מקסים, מכאיב, ומומלץ בחום.

מבוקש/ לי צ'יילד

ג'ק ריצ'ר, כהרגלו,מסתבך בצרות. הוא אפילו לא עושה שום דבר בשביל זה: הצרות באות אליו. הפעם הוא עולה על טרמפ עם שני גברים, בלי לדעת ששני גברים בדיוק נמלטו מזירת רצח. הנוסעת הנוספת ברכב היא אשה מבוהלת ואומללה, שנראה שממש לא רוצה להיות שם. מיד מתחיל ריצ'ר לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב- לעזור לטובים, להכניס מכות לכולם ולהתערב לאף בי איי בחקירות.
אני אוהבת את ריצ'ר, גיבור שמפוצץ לכולם את הצורה, מנצח בכל קטטה והורג בלי לעשות חשבון. זה כיף לדעת שיש מישהו כזה בצד שלך, כלומר בצד של הטובים.
בעיה קלה אחת יש בספר, והיא, שרוב המשיכה שלנו לספר נובעת מהדאגה לאשה החטופה, כי יש לה ילדה וזה עצוב וכאלה אנחנו, רגישים. אבל כשמתגלה שהיא בסדר, אין לנו שום סיבה להמשיך ולקרוא. מה שנשאר הוא רק תיאור לא ממש מעניין של מזימות טרוריסטיות עם נפט ואפ בי איי וסוכנים חשאיים, אבל מה אכפת לי מהם, שימותו כולם.
מה שעוד שונה בספר מהספרים האחרים בסדרה, היא העובדה שבדרך כלל ריצ'ר פוגש אשה יפהפיה ועושה איתה סקס נהדר, והפעם הוא פוגש שתי נשים יפהפיות אבל לא שוכב עם אף אחת מהן. וזה בסדר גמור: דמויות נשיות לא נועדו דווקא כדי לשכב עם הגיבור- עניין שבו כנראה אני חלוקה עם לי צ'יילד- וחוץ מזה, לא לכולנו יש סקס נהדר כל היום ולפעמים אנחנו קצת מקנאים. העיקר הוא שריצ'ר יוצא לחקירה נחמדה, שוב, ומציל את כולם, שוב, ועכשיו הוא פנוי להרפתקה הבאה שלו. אני לא יודעת מה היא תהיה, אבל יודעת שאני ממש אשמח לקרוא אותה.

אוספי הצדפות/ רוזמונד פילצ'ר
סאגה משפחתית רומנטית, מסוג הספרים שכבר לא כותבים היום. קורותיה של אשה אחת ומשפחתה, מהימים שלפני מלחמת העולם השניה ועד שנות השבעים. כשהתחלתי את הספר, בסיפורה של הבת, הוא נראה לי נמרח, ומשעמם. אבל אני שמחה שהמשכתי, כי עד מהרה נשביתי בקסמו הרגיש. הגיבורה, אם המשפחה, היא אשה יוצאת דופן, מקסימה ומלאת שמחת חיים. הספר מספר על חייה, על נעורים בצל המלחמה, על התבגרות, על נישואין, ואת כולו מאגדת תמונה שצייר אביה הצייר, תמונה בשם אוספי הצדפות. שוויה הרב של התמונה מחזיר אל הגיבורה את שלושת ילדיה- שניים מהם חמדניים, ערמומיים ומסונוורים מתאוות בצע- וחבורה של אנשים זרים, והעבר נחשף לפנינו יחד עם ההווה, הווה של אשה מבוגרת, מלאת אופטימיות, פעילות וזכרונות. ספר עדין ומקסים. אני לא יודעת אם בכלל אפשר למצוא אותו היום מחוץ לספריות ישנות, אבל אם כן, הוא שווה בהחלט כמה שעות מזמנכן.

עין הנפש, סאנדמן, מוות בוונציה, הפרשה, אלה המכושפת, סוד הגן הנעלם

ושלושה גליונות של מגזין F/O/D

עין הנפש/ אוליבר סאקס
ספר נוסף של הנוירולוג אוליבר סאקס, עם עוד אוסף סיפורים מרתק על מטופלים שפגש במהלך השנים. הספר מתרכז הפעם בתחום בעיות ראיה וההשפעה שלהן, ומובא בספר גם המקרה של סאקס עצמו, שאיבד את הראיה בעין אחת וכתוצאה מכך גם את הראיה המרחבית שלו- וחי מאז בעולם שטוח.
סאקס מרתק, מעניין, וחכם, והוא מתייחס למטופליו ברגישות מופלאה וכמטופלים ולא כמקרים. התחום שהוא חוקר מרתק במיוחד כי הוא מדבר על דברים שנחשבים מובנים מאליהם, וההשפעות שנראות הזויות ומרחיקות לכת- חוסר היכולת לזיהוי פנים, למשל. ולמרות שאין לי שום הבנה מקצועית בתחום, הוא מסוגל להעביר את החומר גם להדיוטות כמוני.

סאנדמן/ ניל גיימן
אני קצת מתלבטת בנוגע למה שאני הולכת לכתוב. הרי זה הסאנדמן בכבודו ובעצמו, אז מה פספסתי?
חיכתי הרבה מאד זמן עד שהקומיקס המפורסם יתורגם לעברית, כי פחדתי לאבד משהו בקריאה בשפה שאינה שפת האם שלי.
אבל לא מצאתי בקומיקס הזה שום דבר מיוחד.
זה סיפור טוב, אולי יותר נכון לאמר רעיון או גרעין, של גיימן, שהיה עובר הרבה יותר טוב בפורמט מילולי, ומאבד הרבה מאד בהפשטה שבה הוא מוגש, ואין בי שום רצון או סקרנות לגבי ההמשך.
וזה מוזר לי, כי חשבתי שהפשטה כזו תעשה לגיימן רק טוב. הוא סופר מעולה, אבל תמיד משאיר לי תחושה שהוא מאוהב במילים יותר מאשר בסיפור, שהוא משתמש ביותר מידי זיקוקי כתיבה, שהוא צריך קצת תמצות, עריכה קפדנית יותר. הוא יודע בעצמו כמה טוב הוא משתמש במילים, ואולי זה תופס בכתיבה יותר מידי מקום. והנה, בהפשטה כזו, שבה כל הפוקוס הוא על הסיפור, כל כל הרבה הולך לאיבוד.

מוות בוונציה/ תומס מאן
כי הגיע הזמן להשלים השכלה.
הסיפור המפורסם של מאן עוסק בפרופסור מפורסם, איש מושלם, חרוץ, עסוק, כפוף לעקרונות נעלים, ולהתאהבות לכאורה שלו בנער צעיר שהוא פוגש בחופשה בוונציה. מאן משכיל לתאר את ההידרדרות המוסרית של הגיבור ואת האובססיה כלפי הנער, ואת הצורה מקפיאת הדם שבה היא הולכת ומותרת  והסיפור הולך ונהיה מסוכן, מאיים וחולה, ואת הסביבה הפיזית שמגיבה אל התרת הרסן הזו בהד מדויק, עד לסוף המר והבלתי נמנע.

הפרשה/ לי צ'יילד
שוב ג'ק ריצ'ר. הספר הראשון בסדרה, שבה ריצ'ר עדיין קצין בצבא ארצות הברית, ונקרא לחקור מוות מיסתורי של אישה צעירה ליד בסיס צבאי כשהצבא מאד לא רוצה לגלות אם אחד מפקודיו הוא האשם.
כרגיל ריצ'ר נקלע לסבך של שחיתויות, טיוח ומרגלים מבפנים שמנסים לפגוע בחקירה שלו, פוגש אשה ממש יפה, עושה הרבה סקס ממש טוב ומוציא את האמת אל האור.
כבר אמרתי שאני אוהבת את ריצ'ר חסר המעצורים שהורג את אויביו בלי הרבה נקיפות מצפון ותמיד מנצח בקרבות רחוב. הדבר היחיד שמפריע זה שהספר בגוף ראשון, נראה שצ'יילד לא ממש החלטי באיזה גוף הוא כותב את הסדרה, אבל גם לזה מתרגלים.

אלה המכושפת/ גייל קרסון
שהשאלתי, יחד עם סוד הגן הנעלם, ממדפה של נערה בת שלוש עשרה.
בממלכה דמיונית בארץ פנטזיה, גיברות הספר אלה קוללה על ידי פיה אימפולסבית בקללת הצייתנות וחייבת לבצע כל פקודה. כשאמה נפטרת, אלה נמצאת ברשותו של האב האנוכי, האם החורגת ושתי האחיות הרעות. תוך כדי הניסיונות להיפטר מהקללה, היא מתאהבת בטעות בנסיך הממלכה, נקלעת להרפתקאות וזוכה לסוף ממש טוב.
זה ספר חמוד עם רעיון מעולה, שמגיע לו טיפול קצת יותר עמוק והוא מתבזבז. למרות שהקללה מסכנת את חייה של אלה, לא נבדק לעומק עד כמה היא יכולה להיות מסוכנת, גם לא בצורה מינית. הדרך שבה אלה מסירה לבסוף את הקללה לא מקבלת מספיק יחס, ומשאירה שאלה מה היה קורה אם אלה לא היתה מתאהבת. גם ההתעללות שהיא עוברת על ידי המשפחה נמחקת בסוף, אבל בתור ספר אגדה חמוד לנערות, זה ספר מתוק ומומלץ עם גיבורה עקשנית ודעתנית, אהבה של נסיך וסוף טוב.

סוד הגן הנעלם/ פרנסס הודג'סון ברנט 
אחרי כל השנים האלו, עדיין מתוק, עדיין נוגע ללב, עדיין רומנטי. עדיין מומלץ.

מוקש קטלני, שלושה לרצח, שככה יהיה לי טוב

מוקש קטלני/ לי צ'יילד
הספר שלישי בסדרת ג'ק ריצר הגיבור.
אני אוהבת את ג'ק ריצ'ר, הוא תמיד שם כשצריך להגן עלייך, ואי אפשר להתעסק איתו. הוא חכם, הוא חזק, הוא חסין כדורים, והוא לא כמו שאר הגיבורים הטובים והחלשים- אלו שחושבים שזה לא מוסרי להתגונן כשפוגעים בך, שלא לדבר על להחזיר. מריצ'ר לא תשמעי 'אבא שלי לא היה רוצה שאהרוג אותו אפילו שהוא מנסה לרצוח אותי'.
אז הפעם ריצ'ר שמצא עבודה קטנה באיזה חור, מקבל זימון מסתורי בחזרה לניו יורק, ובדרכו לברר מי מחפש אותו גופות מתחילות להערם סביבו. ריצ'ר פותר את התעלומה ומביס כל מי שמנסה לפגוע בו- מה עוד אפשר לבקש?
נערת ריצ'ר הפעם היא ג'ודי- ביתו של המפקד לשעבר שלו, זו שריצ'ר מאוהב בה מאז היתה בת חמש עשרה. האם אני מאושרת מהרעיון שהדוד האהוב על ילדה קטנה הוא בעצם חייל חרמן שמפנטז עליה כל השנים, ושכל זה מוצג כרעיון רומנטי, בלי לשים לב לכמה זה מאיים? לא, אבל, יחסית לספרים אחרים זה  קטן. וג'ק ריצ'ר אף פעם לא מספר בדיחות גסות, וגם זה משהו. ואמנם ג'ודי היא נערת ריצ'ר טיפוסית- חכמה ויפה עם עבודה שווה ולעולם לא נלחצת כשיורים עליה. אפשר לראות בצורה שהיא הולכת שהיא נערת ג'ק ריצ'ר, רק שהיא לעולם לא תצעק עליו או תאמר לו לעזוב. אז הם עושים המון סקס ויורים ומנצחים וכולם מאושרים, הבו לי ריצ'ר גם!

שלושה לרצח/ ג'נט איוונוביץ
האמת שקראתי את הספר הזה לפני כמה שנים, אבל שכחתי מזה לגמרי עד האמצע.
סטפאני פאלם, הגיבורה הלא חופפת, עובדת עכשיו כלוכדת משתמטים ומנסה לתפוס טיפוסים מוזרים. הרכב שלה מתפרק, המשפחה שלה מציקה, האוגר שלה ישן כל היום והדירה שלה מבולגנת. יחד עם כל זה, אחד הלקוחות שהיא אמורה להביא למשפט נעלם, אנשים אלמוניים מאיימים עליה- והיא מוצאת גופות, הרבה גופות.
גיבורה מצחיקה שלא עסוקה כל היום בלהתחנחן בתוך ספר חמוד ומצחיק, ולא שום דבר יותר מזה. אבל לפעמים גם לא נחוץ יותר.

שככה יהיה לי טוב/ לולי ווינסטון
בעלה של סופי נפטר והיא מסה להתמודד עם מותו. משום מה הסופרת חושבת שאנשים בדיכאון מדברים במשפטים עוקצניים ושנונים ממש כאילו הם צ'נדלר, עם פאנץ' בסוף כל משפט. והם מדברים הרבה. סופי מתארת כל פעולה שהיא עושה על ספר שלם, שבו היא עוברת דירה, מוכרת את הבית, ותוך פחות משנה מיום המוות של איתן כבר יש לה עסק מצליח, הצעת נישואין ונערה לא מתפקדת שהיא מצילה. היפ היפ הוריי.
למרבה הצער, כשאת באמת בדיכאון, זה לא מרגיש כמו בסיטקום. הלוואי וזה היה ככה. וכשאהובך מת, לא מספיקים שבעה חודשים כדי להתאושש לחלוטין. ונערה שגורמת לעצמה כוויות מדרגה שתיים צריכה קצת יותר מחונכת לא מקצועית ומעבודה חדשה. אני מבינה למה הסופרת לא רוצה באמת להתעסק עם החומרים האלו-מוות ואובדן ופגיעה עצמית ודכאון- אני רק לא מבינה למה היא כתבה עליהם ספר.