כולם נופלים, שר הטבעות, נעלמת

כולם נופלים/ ג'ניפר ויינר
אליסון, אשה נשואה, עיתונאית מצליחה ואם לילדה מתוקה, מתמכרת לתרופות מרשם. הסופרת מפליאה לתאר את הלחץ, העומס והקשיים שאליסון נמצאת בהם, מתחת למעטה הכמעט מושלם של חייה. את הקושי בזוגיות שכבר לא מתפקדת, את הקושי לגדל ילדה, הלחץ בעבודה ונטל הטיפול באב חולה. ויינר מפרקת את המציאות לחלקים הכי קטנים, עד לרמת מה הילדה לבשה בבוקר, עד לרמת התיאו רשל הפוסטים שאליסון כותבת. מה שרק עוזר להבין, כמה הכל מתפרק, ואיך הפרטים הכי קטנים בחיים של אליסון הם אלו שדוחפים אותה אל הרגשה של איבוד שיווי משקל.
מלאכת הפירוק מצוינת. מצאתי את עצמי מזדהה לחלוטין עם הגיבורה. הבעיה היא מלאכת ההרכבה מחדש, וכאן הסופרת כושלת. מהרגע שאליסון מבינה שהיא צריכה עזרה ומוכנה להכנס למרכז גמילה, פתאום יש פלאש-פורוורד של שנה, והיא הצליחה להתגבר על ההתמכרות. אה, וגם ספורט עוזר לה. וזה ממש לא מדויק לחציו הראשון של הספר, שהתפרק לפירורים הכי קטנים. ההרכבה היא גולמית, מעט מנותקת, ולא מסבירה ועוזרת. יש פה הרגשה של טיוטה, של שרטוט שלא עובד עד הסוף. וזה חבל, כי אני בטוחה שמי שמזדהה עם ההתפרקות הזו, היתה נעזרת גם בתהליך ההחלמה והבניה מחדש, ולא רק בהצהרה שהתחלתי לעשות ספורט ונהיה לי טוב יותר.
כי הקשיים של אליסון לא באמת השתנו, בעלה נותר דמות לא מתפקדת לאורך כל הספר, והילדה נותרה קשה והלחץ בעבודה נותר כפי שהוא.
בקיצור, זהו ספר יפה, מרגש ומרתק, אבל בעל שני חצאים בכלל לא שווים במשקל.

שר הטבעות/ ג'ון רונלד רעואל טולקין
אני לא באמת אעביר ביקורת על שר הטבעות. לזה נדרש מחקר שלם, לא פוסט בבלוג. אני כן אדבר על ייצוגים פמינסטיים ונשיים אצל טולקין, אם כי אני בטוחה שכבר נאמר רבות. ועדיין, גם למילים שלי יש מקום.
כי כל פעם שאני קוראת מחדש את הספר, חוסר הייצוג הנשי מפריע לי יותר ויותר. יש מספר חד ספרתי של נשים בספר. אבל יותר משמפריע לי חוסר הייצוג, דווקא ייצוג שכבר ישנו נראה לי מסוכן ובעייתי עוד יותר.
הנשים של טולקין זוהרות. כפשוטו: כוכבים זורחים בעיניהן ושערן. וכמעט ואין שם אשה אחת שהיא בת אנוש ולא עלפית אצילה. הן כולן יפות, אצילות ומרוחקות ולא נגישות, והיופי הוא התכונה כי חשובה שלהן.
בטור בוטה שכתבתי וזכה להרבה תגובות נאצה, כעסתי על דראג, שלוקח את הפרומנס הנשי לקצה ומציג אותנו כמין משהו מושלם וזוהר וחסר בעיות. באיזשהו מקום, טולקין עושה את אותו הדבר. המשך של מיתוס האשה כיצור קדוש, נאצל, זוהר- ולא אנושי. הנשים שלו כל כך יפות, כוכב הנשף לבני עמן, שערה של גלדריאל כה זוהר עד שגימלי מבקש קווצה ממנו. הן חכמות, הן חזקות, הן אמיצות לאין שיעור, שרות אדירות משכבר הימים. אפילו האשה האנושית  היחידה בספר, אאווין, היא כמובן נסיכה יפהפיה. ולמרות שהיא מבצעת מעשה גבורה גדול,  ואפילו מוחה על הגורל שכופה עליה להישאר בבית, בסופו של יום היא מוצגת כאאווין היפה. אל לה למות והיא כה יפה, כה נואשת!
וזה בעייתי. אנחנו לא זוהרות, אנחנו לא בנות נהר ועלפיות נעלות מנומנור שחרבה ואינה עוד. אנחנו גם לא מין יצור מסובך שקשה להבין אותו. אנחנו אנושיות, רגילות, מלאות קצת, עובדות קשה. אנחנו נשים ואמהות ובנות ורעיות, מדממות ומתלכלכות ולא פוסעות יחפות ביער אלא הולכות מהבית למכולת. הייצוג של טולקין לנשים כאל חפץ, זוהר ומרוחק ולא בן אדם רגיל עם רגשות וכאב, הוא בעייתי ואפילו מסוכן.
תוספת: על ייצוגים מיניים ומגדריים בשר הטבעות

נעלמת/ גיליאן פלין
או-גאד איזה ספר חולה.
ברצינות, משהו עבר על הסופרת.
הספר מספר על אמילי וניק דאן היפים, שחיים חיי נישואין מושלמים עד שאמילי בוקר אחד נעלמת. החשד נופל מיד על ניק, והשאלה היא עד כמה ניתן לסמוך על הדמויות. אבל זה לא נעצר פה. אחת הדמויות בספר פסיכופטית באופן רציני, וזו התשובה לכל השאלות והבעיות. היא פשוט מטורפת ומסוכנת, הדמות. וגם אין לזה הסבר. היתה לה ילדות קשה, אבל לא עד כדי כך, ואנחנו נוכחים שהדמות היתה פסיכופטית עוד בתור ילדה. גם אין סוף טוב: הדמות הרעה, הוי כמה רעה וחסרת מעצורים, מנצחת את הדמות החלשה יותר וכולאת אותה במלכודת ממנה אין בריחה.
וכאילו זה לא מספיק, יש בספר גם תלונות שווא על אונס, בהתעלמות מוחלטת מהמציאות שבה תלונות שווא הן פחות משתי אחוז ורוב  האנסים בכלל לא נכנסים לכלא, ודמות שפוצעת את עצמה כדי להיראות שנאנסה- פציעה עצמית איומה שמתקשרת לקורבנות פוסט טראומה עם שחזור כפוי של הטראומה, משהו שהסופרת אפילו לא טרחה לקרוא עליו.
בקיצור, זה ספר רע, מלא ברוע חולה שגם מנצח. בשביל מה לעשות את זה לעצמכן? מיותר להחריד.

גן עדן, מכתביה של טטה, רוסאורה בשעה עשר

לפעמים אני חושבת שהקצב שלי מהיר מידי: האם שישה ספרים זה לא יותר מידי לרשימה אחת? מישהי יכולה בכלל לעמוד בקצב של ההמלצות שלי? החלטתי לפרק את גם את הרשימה הזו לשני פוסטים נפרדים.

גן עדן/ טוני מוריסון
ליד עיירה שחורה באמצע המדבר יש בית אחוזה גדול שמשמש כמנזר. הספר נפתח כשגברים מהעיירה מגיעים למזר כדי לטבוח בנזירות, ושאר הספר מספר לנו על העיירה, על המנזר, מי הנשים האלו ולמה הגברים באו לרצוח אותן.  לא חומר אופטימי במיוחד, ועדיין, קשה לי לאמר שזה ספר מדכא. להיפך, הוא נגיעה של יופי.
 מוריסון היא סופרת גדולה. והסיפור מספר אומנם על הגברים שהקימו את העיירה שהיתה אמורה להיות הגאולה שלהם, השחרור, אבל בעיקר על הנשים, אלו שהלכו אחריהם מאות קילומטרים בשביל החלום הזה של עיירה משוחררת. הגברים חיים במעין עולם אלים, אדיש, עיוור וכל כך מוכר, בלי לראות ולדעת שהנשים לא השתחררו מהעבדות, בעצם. ובאמת, לכל פרק בספר יש שם של אשה, כשהן מספרות את הסיפורים שלהן עד שמצאו את עצמן במעין מנזר הזה. הסיפורים שלהן לא קלים, כמובן- אלו סיפורים של נשים. אבל מוריסון לא מתעכבת על פרטים גרפיים או על מה היה- זו כתיבה נשית במהותה, כי  היא ממשיכה הלאה, כמו שנשים עושות, כי החיים נמשכים אחרי זה ואולי יש בכל זאת מקום לגאולה. לשלווה. גם אחרי כשקורים דברים איומים. מוות אונס והפלות ורצח, על כולן יש איזה נסיון השלמה והחלמה, ולכן גם הרצח שבהתחלה ובסוף לא כל כך טראומתי, בעצם, כשהוא קורה. 
ספר מעולה. 

מכתביה של טטה/ מורין דאפי
הטי דירדרן, פרופסור להסטוריה בגמלאות, מוצאת מכתבים ישנים של נזירה מימי הביניים. מתוך רצון להמשיך לחקור עליהם היא מסכימה להשתתף בכנס בגרמניה, ולתהדמתה מתאהבת עד מעל לראש במרצה צעירה, מהפכנית מבוקשת, שמטלטלת את חייה.
באופן לא מפתיע, סיפוריה של הנזירה משתלבים ומשיקים לחייה של הטי, והיא מוצאת את עצמה בתזוזה אל מקום חדש וטוב יותר אחרי שנים של קפיאה. ספר קטן, חכם ומתוק. 

רוסאורה בשעה עשר/ מרקו דנווי
מצטערת, אני לא מבינה מה יש בספר הזה.
אורח ביישן שחי כבר שנים באותה אכסנייה מוצא אהבה חדשה. בליל החתונה הכלה נרצחת, והסיפור הוא בעצם חמש עדויות שונות על מקרה הרצח עד שמתגלה הסיום. וזה כל התיאור של הספר- חמישה אנשים מדברים, מגלים למה הכלה נרצחה, סוף. ממש כמו פרק זניח בסדרת טלווזיה בלשית, אין לספר הזה שום טיפת ערך מוסף. גם הדמויות לא ממש מעניינות וקשה להתחבר אליהן- מכיוון שמדובר בדמויות עניות באכסניה קטנה, הסופר מתאר אותן כבורות וטיפשות, מה שמין הסתם אמור היה לשוות להן נופף עממי. זו מלכודת מוכרת, אבל אם הדמויות שלך בורות וטיפשות, אולי לא כדאי לתת להן לדבר במשך עמודים רצופים.

בהילוך של סרטן, רצח בשבת בבוקר, ברנשים וחתיכות, סיפור על שתי אחיות

מכיוון שבשבת הקודמת (לא זו שהיתה עכשיו, זו שלפניה) קראתי רק ספר אחד, אבל בשבוע שעבר מאז כולל שבת קראתי שבעה, אני פשוט אהפוך את שמונת הספרים האלו לשני פוסטים, והנה חלק א'

בהילוך של סרטן/ גינטר גראס
אם רק ספר אחד, אז שיהיה כבר גינטר גראס, לא?
בכיפוף מאד גדול- העלילה מספרת על כותב בן חמישים, שנולד ב45' על אונייה מלאה פלטים גרמניים בלילה שבו הוטבעה על ידי צוללת רוסית. בעוד הוא מנסה לאחות את חייו ולחדש את הקשר עם בנו המתבגר, סיפור הטביעה הזנוח של האוניה זוכה פתאום לפופולריות רבה באינטרנט.
מי אני שאעביר ביקורת על גינטר גראס? זה ספר מעולה.
כן יש איזו פשטנות שמפריעה לי בפעולות שקורות, משהו בארועים כל כך קשים מצריך יותר הסברים והתערבות ועומק ופחות השלמה אפית כזו.
ומה שאני לא מצליחה להבין, זה מי יכול לקרוא את הספר הזה ולקרוא לגראס אנטישמי או לאסור על כניסתו לישראל.

רצח בשבת בבוקר/ בתיה גור
רב פקד מיכאל אוחיון מוצא את עצמו הפעם מעורב בחקירת רצח במכון לפסיכואנליזה בירושלים. ספר שקראתי לפני כמה שנים, והיה כיף לקרוא אותו שוב. זה ספר נהדר. לא אגיד שאני אוהבת את כל מה שהיא עושה- הספר על המכון למוזיקה, למשל, לא היה מוצלח בכלל בעיני- אבל פה יש ספר שכתוב ממש טוב, הכרות מאד עמוקה עם העולם שעליו היא מדברת, דמויות מרשימות ושלמות ועלילה מוצלחת ואמינה. גור נכנסת עמוק לתוך העולם של המכון שבנתה, ומקימה אותו לחיים. מעבר לזה שהוא מעוגן בצורה מרשימה בירושלים- המבנה אמיתי, למשל, ומכיוון שאני מאושפזת דקה וחצי ממנו, אני יכולה לאשר שהתיאור של הרחוב מדויק- התיאור של החברה הסגורה הזו, על כל המגרעות והיתרונות של חברה סגורה, והפוליטקה שלה, והאנשים שמרכיבים אותה, אמין, חי, מרתק. ועדיין- הספר עושה את העבודה בתור ספר בלשי, עם עלילה ברורה, מתח ותעלומה שנפתרת בעמודים האחרונים.

ברנשים וחתיכות- דיימון ראניון
בדיוק כשחשבתי לי איזה כיף להתפנק שוב בכיף גדול ומרענן שכזה, ותמהתי איך זה שהשוביניזם של ראניון לא מפריע לי בכלל, נתקלתי בסיפור האונס היחיד שראיתי אצל ראניון עד כה. ולמרות שהוא כתוב מרומז, וכמובן בלי אף תיאור גראפי- משהו שסופרים בני זמננו צריכים ללמוד ממנו- הוא די דיכא אותי. כי אני אוהבת את ראניון, והייתי רוצה שהוא יהיה לצידי. שהגיבור שלו יקום ויירה ויהיה משפט גדול וכולי וכולי וכולם יבינו כמה זה איום נורא-  מה שכמובן, ואולי קל לתלות את זה בשנות העשרים של המאה הקודמת, לא קורה. אז מצטערת, ראניון. תקראו את שאר הספרים שלו, לא יקרה כלום.

סיפור על שתי אחיות- אנה מקסטד
וואילוהים איזה ספר מעצבן.
ליזבת וקסי, שתי אחיות שאף פעם לא ממש הסתדרו, מספרות את הספר בתורנות. ליזבת המרושלת נכנסת להריון אבל מאבדת את התינוק, וקסי המסודרת והמטופטפת נורא רוצה להכנס להריון ולא מצליחה. בתוך הרבה מאד עלילות קצת לא אפשריות החיים של שתיהן מתתפרקים- קסי מגלה שהיא מאומצת, ליזבת לא מתמודדת עם ההפלה, מאבדת את העבודה, הזוגיות שלה קורסת- וזה עוד אמור להיות ספר משעשע.
בסופו של דבר ליזבת מבינה מה היא צריכה לעשות- היא צריכה להתנצל לפני בעלה על זה שהיה לה קשה כל כך להתמודד עם ההפלה והיא נפלה לדכאון קליני שמצריך טיפול הולם (מה שהיא כמובן לא מקבלת). במקום, כמובן, כמו שהיא היתה צריכה לעשות, לתת לבעל המון תשומת לב ולהכנס להריון נוסף מיד כמו שהוא רצה.  להכנס לדכאון כי איבדת הריון, חוצפה כזו. לא בסדר ליזבת, מה זה צריך להיות.
לא, ברצינות, מה זה צריך להיות?
זה מה שאת רוצה לאמר לי? שאם חלילה קורה טרגדיה כה קשה, להיות בדיכאון זה חרא כי לסביבה שלך זה רע? הסביבה שאמורה לתמוך בך במקרה כזה, הסביבה שכולנו עבדנו כל כך קשה עליה- הקשר עם המשפחה, עם בן הזוג- הסביבה הזו רוצה אותך תמיד מחייכת ואל תהרסי לה והיא עוד צודקת, את זו ש- בחיי, מזמן לא שמעתי את זה נאמר לנשים -מגזימה? ומה זה להיות בדכאון על תינוקת נו מה כבר קרה.
וזה ספר שמיועד לנשים. שמתמודדות עם הריון, עם הפלה, עם זוגיות, עם אחיות- יופי של מסר כנה, באמת.
כי אם אתן כן רוצות לקרוא ספר נשי, לכאורה קליל, אבל רגשי, שיבין אתכן, באמת, יש כל כך הרבה. מה עם רעידות אדמה קלות, של ג'ניפר ויינר? הספר מספר על ארבע נשים ושלוש הריונות וגם הוא מתמודד עם אובדן של ילד, בצורה הרבה יותר מוצלחת. והמדריך לאם הגרועה, של קייט לונג, מספר על אימהות, על הריון לא רצוי, על הקשר בין אם לבת ומה הופך אותנו לאמא. אין לי מושג איך היא עושה את זה, של אליסון פירסון– הספר כמובן, ולא הסרט האיום והמביך- מספר על החיים בעולם של גברים וגרם לי לבכות מתסכול. יש כל כך הרבה בעולמנו כנשים שמצריך כנות ולא את הקשקוש המזויף והלא מכיל הזה.
בקיצור, לא.
החל מדכאון כבעיה נפשית שאינה תלוית רצון טוב וכלה ביחס שאנחנו מקבלות ומחוברתות להעניק לעצמנו, תתביישי לך, סופרת, את עושה כל כך הרבה נזק.

עד פה לרשימה הזו, אני חושבת שאת ארבעת הספרים האחרים אשים בפוסט נפרד. שבוע מקסים