כמה טוב להיות פרח קיר, מקורקף, צילום בשניים

כמה טוב להיות פרח קיר/ סטיבוצ'בוסקי
*אזהרת טריגר*
*הביקורת מכילה ספויילרים קשים,ראו הוזהרתן*
וואו איזה ספר.
הספר כתוב בגוף ראשון מנקודת מבטו של צ'ארלי, נער מתבגר שיש לו  הכל. יש לו משפחה טובה שאוהבת אותו, הוא מצליח בלימודים ויש לו חברים טובים. אבל משהו כל כך חסר בו: הוא נורא מנותק, פרח על הקיר. צופה מהצד, אדיש לכל מה שקורה איתו. בכלל, הוא ילד קצת מוזר: מרוחק, לא מבין ניואנסים, בוכה, חוטף התקפות רגשנות מוזרות. ולאורך כל הספר אני שואלת ושואלת את עצמי, מה הבעיה של הילד הזה?הכל כל כך בסדר בחיים שלו, מה יש לו? למה הוא לא…לא מרגיש? למה כלום לא נוגע בו?
הי, ילד, מה לא בסדר איתך?
ולכאורה בספר יש עלילה: צארלי פוגש שני חברים, עובר חווית חדשות, מתרגל לשתו האחרונה בתיכון. אבל כל זה טפל מול העולם הרגשי החיוור הזה, המבולבל והכמעט ילדותי. לפעמים נראה שצ'ארלי, כל כך חכם, הוא כמעט מפגר.
ואז, בדפים האחרונים של הספר ממש, צ'רלי נזכר שעבר התעללות מינית בתור ילד. ופתאום בבת אחת הכל  יורד למקום
גם לצארלי וגם לנו, הקוראים. פתאום אנחנו מבינים שזה לא רומן התבגרות, זה ספר על פוסט טראומה. והוא כל כך מדויק.
כל הזמן חשבנו משהו אחד, היינו מבולבלים, מנסים להמשיך, לא מבינים מה קורה פה. ופתאום גילינו את האמת. והספר מתאר בדיוק מפחיד כמעט את ההשלכות של טראומה ופוסט טראומה: דיסאסוציאציות, ניתוקים, קשיים בזכרון, קשיים בהבנה. המח המבולבל, הפגוע, של ילד, שעושה כל מה שהוא יכול כדי להגן על עצמו. ואת רגע הזכרון המצמרר, שבו פתאום נדלק אור והכל בהיר ומובן. ולא, החיים לא דפוקים סתם ככה, ולכל האורות האדומים, לכל ההתקלות ברהיטים בחושך, פתאום יש סיבה. פתאום את  מבינה מה עבר עלייך.
ובטריק הזה, של גילוי ברגע האחרון וכל הספר מקבל פרשנות שונה, הספר לא רק מתאר פוסט טראומה בצורה מדויקת, הוא גם גורם לנו לרגע להרגיש איך היא עובדת.
ונכון, בסוף צארלי מקבל טיפול ומרגיש טוב יותר, אבל זה כבר פחות חשוב. ההבנה הזו למה בעצם קורה איתי, מה קורה פה, היא זו שחשובה. פוסט טראומה היא קשה ומבלבלת, שמשפיעה על כל איך שהמח עובד. והיא תמיד חמקמקה ומשפיעה בדרכים מוזרות מאד. ואין עליה הרבה חומר- גם הרבה מטפלים לא מכירים אותה כמו שצריך-  וכל דיבור על הנושא, בוודאי בצורה כל כך מדויקת, הוא מבורך.
יש הרבה רומני התבגרות, והרבה ספרים שמדברים על טראומה, אבל אני לא מכירה הרבה ספרים שמתעסקים בחווית הפוסט-טראומה, בוודאי לא בדיוק בהיר שכזה. אפילו ספרות מקצועית אין הרבה בעברית בנושא, ולכן זה ספר חובה.

מקורקף/ איאן קולפר
מספר חכם וחשוב, לספר כל כך מטומטם. אין דברים כאלה.
הגיבור הוא מאבטח במועדון לילה, חייל קרבי לשעבר. הוא עובד עם חשפניות ומהמרים, ויום אחד כשהוא הולך לרופא שמטפל בהתקרחות שלו, הוא מגלה שהרופא נרצח, וגם החשפנית האהובה עליו, ומשפחת פשע גדולה רודפת אחריו, לא ברור בדיוק למה. ומכאן מתחיל מסע בריחה ורדיפה על פני כל העיר, עם קטעים די מטופשים באמצע. בכלל, הגיבור קצת טיפש בעצמו. זה קצת מפתיע שהוא יודע לקרוא.
הוא מצולק חויות קשות מהילדות ומהצבא, אין חיים ואין לו משפחה וגם אין לו עתיד, ויש לו רק יכולת להכניס אגרופים ולנצח בקטטות ברים. אבל הוא חמוד, ולפעמים גם קצת- ממש,ממש קצת- משעשע.
רגע, אתן אומרות, נכון שזה ספר מטופש עם גיבור טיפש, אבל לפעמים זה דווקא לא רע, נכון? אז אם במקרה נתקעתם כמוני, בחוסר ריכוז גדול שלא מאפשר לכן לקרוא שום דבר, אפילו לא גליון של פנאי פלוס, הספר הזה מושלם. מכל בחינה אחרת הוא כל כך מיותר, אבל גם פנאי פלוס, והם בכל זאת מוציאים גיליון כל שבוע.

צילום בשניים/ נורה רוברטס
נו מה, עד שמצאתי ספר שלה שלא קראתי.
מישל היא צלמת דיוקנאות מפורסמת וענוגה שמצלמת סלבס. דארק הוא צלם מלחמה מחוספס וקשוח עם פגיעה בעברו שעושה אותו מיוסר ונוגה. שניהם מקבלים משימה לצאת ביחד למסע צילום לאורך כל ארצות הברית בקיץ ולחזור עם תמונות שמתארות את החוויה האמריקנית. וזו כל העלילה: הם נוסעים ביחד על משאית לאורך כל ארצות הברית, סוף.
אבל זה לא שציפינו למשהו אחר, נכון? וישנן התמונות,הרגעים שהם לוכדים. קלישאתיים, הם מושלמים כל כך. לרגעים, כשרוברטס מתארת את הסצנות הנלכדות במצלמותיהם של השניים, הרגשתי כאילו אני מדפדפת בגיליון ישן מאד של נשיונל ג'יאוגרפיק וזה היה כל כך מקסים,שלו ומרגיע, כל כך קיצי.
אה, ובסוף הם מתאהבים ועושים  סקס. הידד.

צד שמאל של החושך, העולם כיער, ברור כשמש, רשמים ראשונים

לא סתם לא כתבתי את הרשימה עדיין, היה לי שבוע איום ונורא, ככה שאני לא אתעכב יותר מידי על הספרים שקראתי הפעם.

צד שמאל של החושך/ אורסולה ק' לה-גווין
ראיתי אותו בספריה ולא עמדתי בפיתוי לקרוא אותו שוב. מה אני יכולה לאמר על הספר הזה? המון מילים ואני לא מצליחה לתאר כמה הוא נוגע. וכמה הרבה אני חושבת עליו אחרי שאני קוראת אותו, והוא לא עוזב אותי. בעצם הספר לא עוזב אותי מאז שקראתי אותו בפעם הראשונה לפני שנים. כל כך הרבה אני רוצה להגיד עליו. חבל לי שאני לא מצליחה למצוא מילים.
מומלץ, מומלץ, מומלץ. ספר יפהפה.
כן הייתי שמחה לקרוא על התרגום העברי, בספר שמדבר כולו על מגדר- או אין מגדר- ושפה, זה בטח מרתק. 
יש לי גם איזו הרגשה שנעשה טיפה עוול בתרגום, אבל אולי זו רק אני, והאמת שלא הייתי רוצה להיות במקום המתרגם.

העולם כיער/ אורסולה ק' לה גווין
לא החלטתי עדיין מה אני חושבת על הספר הזה. הוא כתוב טוב, כי היא סופרת טובה, והתיאורים של הנוף יפהפיים. אבל הרעיון עצמו- בני האדם מגיעים לכוכב מאוכלס ומתאכזרים לילידים, החברה הפרימיטיבית יפה, בני האדם אכזריים-  מוכר לעייפה, ולא ברור לי למה לה גווין לקחה אותו.
בכלל, זה לא קונספט שאני אוהבת, אבל אולי זה לפוסט אחר.

ברור כשמש/ ג'יין הלר
רואת חשבון בת ארבעים יוצאת לחופשה בסידונה עמוסת מטורללי העידן החדש במטרה לקבל הארה, נקלעת לפרשת העלמות מסתורית ומקבלת הזדמנות שניה לאהבה. אה!
בניגוד לחבריו הבלתי נסבלים בז'אנר ספרי הקשקשת, הספר הזה דווקא חביב. ההבדל הוא שגיבורת הספר הזה היא אשה במשבר גיל הארבעים ולא בחורה צעירה שאין לה כח לעבוד קשה ובוכה על ארבע מאות עמודים שהחבר שלה לא מתקשר. ככה שדי קל לחבב את הגיבורה, ויש כאלה שיגידו שהספר אפילו מצחיק. אני חושבת שהוא חמוד, אם נתקעתם איתו. או אם קראתם רצוף שני ספרים של לה גווין ואתם זקוקים למעט ריענון.

רשמים ראשונים/ נורה רוברטס
נחמד מאד, גיבורה חביבה ומצחיקה ותוססת שעושה מצב רוח טוב. מצב רוח טוב זה לא דבר שיש להקל בו ראש בימינו, ולכן זה חיובי. אם תצליחו להתגבר על הבושה שבלקחת ספר שבכריכה שלו פנים של בחורה על רקע טפט ממש גרוע, אתם בכלל אמיצים. מי אחראי על העיצוב הנורא הזה?
ועוד הערה לעורכת: השם של הגיבור היה יכול להיות וונס, או ווינס, או אפילו ג'וש, בלי לפגוע כשהוא זה בספר. לעומתם המילה ואנס היא לא נעימה בכלל. צירוף האותיות אנס הוא קשה בעברית, והחזרה שלו לאורך כל הספר כפועל הקשתה על הקריאה

מקום יפה למות בו, זר שומר על ליבי, התאונה, המוות והפינגווין, השלהבת המסתורית של המלכה לואנה

 הגעתי לספריה ביום שישי בדיוק דקה לפני הסגירה. מזל שבכלל נתנו לי להכנס. רצתי ואספתי ארבעה ספרים מעגלת ההחזרות, לקחתי מהר את השלהבת המסתורית של המלכה לואנה כי זכרתי איפה הוא ממוקם, ועפתי החוצה. כך שהשבת, בסוג של ניסוי, הספרים שקראתי הם לא ספרים שבהכרח הייתי בוחרת. וזה גם לא דבר רע. 

יש משהו מעניין בפלטפורמה הזו. שאלתי את עצמי איך להוציא את הרעיון הזה לפועל ישפיע על הקריאה שלי, ובאמת השבת, באופן מאד יוצא דופן, לא סיימתי את כל הספרים שלי. אולי זה גם השילוב עם הלחץ מההתחלה החדשה שלי היום, אולי השינוי, אולי אחי וגיסתי שבאו לביקור מאד נדיר וכהרגלם גירשו אותי מהחדר האישי שלי מה שרק הוסיף לי לחץ ורוגז. 

מקום יפה למות בו/ מאלה נאן
עמנואל קופר, קצין משטרה דרום אפריקני לבן, נשלח לעיירה שכוחת אל לחקור פרשיית רצח של מפקד תחנת המשטרה המקומי והלבן. השנה 1952, ההפרדה הגזעית בשיאה, ובפרלמנט בדיוק עבר חוק שאוסר על קיום יחסי מין בין שחורים ללבנים. כרגיל בספרים מהסוג הזה, הפרשייה מתגלה כסבוכה ממה שנראה מלכתחילה, ולאט לאט מתגלים עוד ועוד גילויים מכמירי לב ואנושיים מאד על העיירה הקטנה ותושביה. אף אחד מהגילויים המרעישים לא באמת מרעיש, לא את הקוראת ולא את עמנואל, שלאט, בלי התלהבות אבל בעקשנות, ממשיך קדימה.
התיאורים היפים של הנוף והאזור מצוינים וזה נדיר. החקירה המסתבכת מתאימה בדיוק לארץ הדהויה והיבשה, וגם הנוף האנושי אמין. בסך הכל, ספר לא רע. הסוף קצת התארך מידי לטעמי והכיל אלימות מאולצת, וההלם היחיד שקבלתי בספר היה בתודות, כשגיליתי שהמחברת היא אשה. היא תארה בכזה דיוק ויובש את הקצין העייף בארץ העייפה, שמשום מה היה ברור לי שמדובר בגבר.

זר שומר על ליבי/ נורה רוברטס
כן, מסתבר שיש עוד ספרים של נורה רוברטס בספריה שלא קראתי, וזה משמח.
סילה אורר'ק היא שדרנית רדיו מפורסמת עם קול יפהפה, שמתחילה לקבל איומים על חייה. כשהאיומים נמשכים, המשטרה נכנסת לתמונה, ובלש מוכשר, מסוקס וחסון, נצמד אל סילה כדי לפענח את התעלומה ולהגן על שלומה. מפה לשם, הוא מוצא את עצמו שומר לא רק על ליבה אלא על עוד איזורים, סילה המסוגרת והטראומטית נפתחת לאט אל האהבה, וכולם מסיימים את הספר באושר ועם טבעות אירוסין. אני לא חושבת שהעלילה מצריכה תיאור מעבר לזה.
כן מעניין העולם של שדרני הרדיו, ומעניין לקרוא עבודה ישנה יותר של רוברטס, שנראית קצת פחות מקצועית, רק בתחילת פיתוח הקונספט של טראומה-מקצוע מרתק-גבר.
מבחינת עריכה, התרגום מ'ממשמרת לילה' קצת תמוה, למרות שבהחלט שומר על רוח הספר.
התרגום בגוף הספר אחר משאר הספרים כי זו הוצאה שונה ממרבית הספרים שלה והוא קצת מעיק. רק הכריכה הזוהרת דווקא מקסימה בעיני.
זה ספר נורא נחמד, אבל בתכלס, יש לה אחרים וטובים בהרבה. תקראו אותם.

התאונה/ לינווד ברקלי
שתי גברות נכנסות למקום לא נכון ברובע הסיני, ואז יורים בהן. זה הפרולוג. אחר כך מתחילה העלילה, בפרוור שקט בקונטיקט, שבה גלן פרבר, שמנסה להתסדר עם המיתון שמאיים על עסקי הקבלנות שלו, מאבד את אשתו במפתיע.
האמת, הוא לוקח את זה די באיזי.
חמוש במילים כמו 'הרגשתי שחיי נעצרו' הוא ממשיך לנהל את חייו כרגיל, יחד עם ביתו בת השמונה שמתנהגת כמו מלאכית-פיה מהסוג שאני הכי שונאת, זה שהופך ילדות קטנות למודל של נשיות מצוירת. כשהילדה עולה בטעות על תגלית חשובה בבית השכנים, מתברר לגלן שאשתו ניהלה עסקים מפוקפקים מאחורי גבו, שכל השכונה מעורבת בהם חוץ ממנו, ושאולי היא בעצם נרצחה ולא מתה. כמה מפתיע.
בסך הכל, רומן מתח חביב בעולם של רומני מתח חביבים. הספר כתוב בדיוק בסגנון של הרלן קובן, במשפטים קצרים ותובנות בשקל וחצי. בניגוד לקובן, הוא לא מלא באלימות גרפית חולנית וגם נקי מאלימות מינית, ככה שאם אתם רוצים הרלן קובן, קחו את הגרסה הזו שלו.

המוות והפינגווין/ אנדריי קורקוב
את המוות והפינגווין לקחתי היום מהמחלקה, דפדפתי בו רגע וראיתי כמה הוא כתוב מקסים ומיד התחלתי לקרוא.
בעצם, כולו, כמעט, מקסים. אם לא הסוף המרגיז הייתי אומרת שמדובר בספר נהדר.
ויקטור אלכייסביץ', סופר ועיתונאי מובטל, מקבל הצעת עבודה מעיתון- לכתוב עבורם הספדים לאנשים שעדיין לא מתו. בדיוק באותה השלמה עייפה שבה ויקטור מתגורר עם הפינגווין שלו, הוא מקבל על עצמו את העבודה, ופתאום אנשים מתחילים למות מהר מידי, ובהתאם להספדים שהוא מסיים.
הכל מאד שליו בספר, מאד מקבל על עצמו את החיים וזה הרי בדיוק מה שהוא מנסה להראות. ורק הסוף הזה מרגיז אותי עדיין וקצת סותר כמעט את הספר כולו, למרות שבמובן מסוים הוא דווקא מתאים.
אולי אני עוד צריכה לחשוב עליו קצת, הרי רק לא מזמן סיימתי לקרוא. אולי אם לא הייתי קשורה כל כך לפינגווין, הייתי מתרגזת פחות.
הרי אני בדרך כלל נעצבת בסופם של משלים בגלל החיה, ושוכחת לשים לב לפירוש. בסך הכל, אני לא יכולה להכחיש שזה ספר טוב. או סביר. עוד לא החלטתי.

השלהבת המסתורית של המלכה לואנה/ אומברטו אקו
האמת שהתלבטתי קצת אם לקחת ספר שמדבר על הזכרון בשלב הזה של הטיפול הפסיכולוגי שלי, אבל כמו שאמרתי, לא היה לי זמן בספריה להתלבט. עוד לא סיימתי את הספר עדיין, ואעדכן פה כשאסיים, אבל אני כבר עכשיו יכולה לאמר מה שאתם כבר יודעים- אקו הוא גאון ספרותי, והספר הוא יותר מסתם ספר, הוא יצירה.

שבוע טוב אנשים מקסימים, מקווה שתהנו מהספרים לפחות כמו שאני נהניתי, ובמקרים מסויימים גם יותר. ניפגש פה באמצע השבוע לכבוד המלכה לואנה.