מהומה רבה על לא דוור, כמעט מושלם, הקמיע מסמקרנד, האביר הכי אמיץ

מהומה רבה על לא דוור- טרי פראצ'ט
החדש בסדרת עולם הדיסק של טרי פראצ'ט- חדש לפחות בארץ. באנגלית הוא יצא כבר ב2004, אבל בספריה הוא נמצא בערך חודש וחצי.
פראצ'ט מכיר לנו את שפריץ פון סתמבור, גנב ונוכל ונידון למוות. בשניה האחרונה לפני התליה שפריץ מקבל את חייו מתנה מידיו של השליט המהולל של אנק-מורפורק, זה שכולנו למדנו להוקיר, שמכריח אותו להקים מחדש את משרד הדואר המקומי. מתאור המאורעות ההגיוני הזה מתחיל רצף הרפתקאות מטורלל בסגנון עולם הדיסק, בנוסחה החוזרת על עצמה והמוכרת. גיבורים אנושיים ומקסימים, הסתבכויות טיפשיות, המון רצון טוב וקצת פילוסופיה בגרוש. בנוסף יש הבלחות של גיבורים מספרים קודמים כמו חייל המשמר גזר, וכמובן, בחורה יפה אחת. נורא פמיניסטי. בסך הכל, כבר קראנו את אלו.
אין פה איזה חידוש מרענן, וגם העלילה, שהיא חמודה, ארוכה מידי, ובאופן כללי הספר הרבה פחות טוב משאר הספרים האחרים. הוא ארוך מידי, רציני מידי וקצת שוכח את עצמו, והנאומים הארוכים של הגיבורים לא באמת מעניינים. מצד שני, ברור שאין בררה אלא לקרוא אותו, כי מי יכולה לוותר על החדש בסדרת עולם הדיסק. ואם היו מקצצים אותו קצת, זה ספר בהחלט חמוד עם גיבור מקסים ועם כמה מרגעי השנינות הכל כך גאוניים של פראצ'ט.
אבל פראצ'ט בהחלט מסוגל ליותר, וזקוק לעורכת קשוחה יותר.

כמעט מושלם- ג'ניפר וויינר
עוד ספר שלא באמת היינו מוותרות על הקריאה בו למרות שהוא לא כל כך מוצלח. כי מה יכול להיות יותר אביבי, פרחוני ומתאים לליל הסדר מהחדש של ג'ניפר ווינר?
הפעם יש רק גיבורה אחת לאורך כל הספר,רות, תסריטאית בת עשרים ושמונה. לרות אין הורים אבל יש סבתא מסורה שגידלה אותה כל חייה, כשרון כתיבה גדול וצלקות על כל הפנים. כשסדרת הטלווזיה שלה 'כמעט מושלם' מתקבלת להפקה בהוליווד, רות עוברת לאל. איי ונאבקת על הפקת הסדרה בעולם הזוהר. וזהו. אין עוד עלילה. הספר הוא תיאור החיים של רות מאז ילדותה ותיאור מאד ארוך וריאלי של איך מפיקים סדרה.
בתור גיבורה של ג'ניפר ויינר, רות הרבה פחות נוחה להזדהות ממה שאפשר היה לחשוב. נכון, היא מצולקת ולא יפה, ולכן נמצאת לכאורה ברמת האנדרדוג, אבל בתכלס יש לה תקציב לא מוגבל ומשפחה מושלמת וחיים נוחים, משעממים ואפורים. אין בה ברק, אין בה שום קסם, והיא לא באמת מעניינת. ואין בה כלום מהנשיות המורכבת שהתרגלנו לקבל מוויינר. וגם העלילה, היא לא באמת עלילה.
תראו, אני אהבתי את תאורי החיים בהוליווד, המבט הפנימי הנראה די כנה על התעשייה והתאור של איך מפיקים סדרה מרמת הרעיון עד לבכורה. אבל זו לא עלילה לספר, אלא לסרט דוקומנטרי. ומי שמתעניינת פחות ממני בעולם השואו ביזנס, אולי תהנה פחות מתאורים על תאורים של שחקניות בחוטיני. ומה שיותר מוזר מהעלילה, זה שבספר שעוסק בתסריטאות ובכמה קל להפוך סדרה מרגישה ואמיתית להוליוודית, זולה ומזויפת, הטוויסטים בספר לא מאד אמינים. זה די מוזר. כשכותבים ספר על כתיבה, צריך להיזהר פי כמה.
אולי ויינר רצתה לומר משהו בזה. אולי היא חשבה, העולם האמיתי מספיק מעצבן גם ככה, זו גיבורה לא יפה וזה ספר לחג, וברמת הספרות מותר לי לעשות מה שאני רוצה ואני רוצה שהקוראות שלי ישמחו.
אני מעריכה את הנסיון לשמח את הקוראות, אבל התוצאה לא אמינה בספר כל כך אפור ומלא פרטים טכניים כמו זה. הספרים האחרים שלה היו הרבה יותר טובים.

הקמע מסמרקנד- ג'ונתן סטראוד.
כן, מוזר שעוד לא קראתי את הספר עד עכשיו. מזל שיש חברות כמו נחמה, שדאגה שזה יתוקן מייד.
ספר פנטזיה, הראשון בטרילוגיית ברטימאוס. בעולם המתואר בספר, לקוסמים אין באמת כח קסם. מי שמחזיק בכוחות הם שדים וג'ינים, והקוסמים יכולים לשלוט בהם באמצעות לחשי זימון. נתנאל, חניך קוסם מתלמד, מזמן את ברטימאוס, שד רב עוצמה שנאלץ לציית לפקודותיו אבל מנסה למצוא כל דרך אפשרית להתחמק. שניהם מסתבכים ביחד בעלילת מזימות וקסמים רבת תהפוכות, מכות והימלטויות נועזות, ותכלס, זה מותק של ספר. נתנאל, הילד היתום והלא אהוב, השאפתן והמתנסה, הוא מתוק ונוגע ללב. ברטימואס, השד בן אלפי השנים הנתון לחסדו, הוא אימפולסיבי, שנון ומצחיק, ומלא זכרונות מטיולים במצריים ומביקורים אצל שלמה המלך. ביחד הם צוות לא רע.
זה לא מושלם להציג את עולם הקוסמים כחסר כל כח קסם משל עצמו, וגם לא את הג'ינים כנתונים למרות בת אלפי שנים שמעולם לא הצליחו להשתחרר ממנה. היית חושבת שמתישהו זה ייגמר. כמו כן הסופר נופל במלכודת הטוב, וברטימאוס הלכאורה רשע וחסר נאמנות לא הורג או מזיק או פוגע באף אחד, בכל מיני תירוצים מוזרים. ובכלל, ובתור שד כל כך חזק, ברטימאוס לא מצליח להשתחרר אפילו מילד בן שתים עשרה. אבל זה לא באמת חשוב, ובהתחשב בהצע סיפרי הפנזטיה על המדף, זה ספר חמוד ומרענן וכתוב טוב, עם גיבורים מצחיקים ואפילו הערות שוליים. הכי שבת בצהריים.

האביר הכי אמיץ – מרסר מאייר
מה. מה. מה.
מה חשב מאייר כשהוא כתב את הספר הזה? בא לי לתקוע את הראש בקיר
ספר לילדים קטנים, שהוא בעצם בדיחה חולנית ומעוותת שלא מתאימה בכלל לילדים. היישר מבית מדרשו של מישהו שאמור להבין משהו בספרי ילדים, אפילו משהו קטן, הרי פחדרון בארון נחשב ליצירת מופת. אולי יש מבוגרים שהבדיחה הזו תצחיק אותם, אבל לילדים לא הייתי נותנת את הספר לעולם.

עין הנפש, סאנדמן, מוות בוונציה, הפרשה, אלה המכושפת, סוד הגן הנעלם

ושלושה גליונות של מגזין F/O/D

עין הנפש/ אוליבר סאקס
ספר נוסף של הנוירולוג אוליבר סאקס, עם עוד אוסף סיפורים מרתק על מטופלים שפגש במהלך השנים. הספר מתרכז הפעם בתחום בעיות ראיה וההשפעה שלהן, ומובא בספר גם המקרה של סאקס עצמו, שאיבד את הראיה בעין אחת וכתוצאה מכך גם את הראיה המרחבית שלו- וחי מאז בעולם שטוח.
סאקס מרתק, מעניין, וחכם, והוא מתייחס למטופליו ברגישות מופלאה וכמטופלים ולא כמקרים. התחום שהוא חוקר מרתק במיוחד כי הוא מדבר על דברים שנחשבים מובנים מאליהם, וההשפעות שנראות הזויות ומרחיקות לכת- חוסר היכולת לזיהוי פנים, למשל. ולמרות שאין לי שום הבנה מקצועית בתחום, הוא מסוגל להעביר את החומר גם להדיוטות כמוני.

סאנדמן/ ניל גיימן
אני קצת מתלבטת בנוגע למה שאני הולכת לכתוב. הרי זה הסאנדמן בכבודו ובעצמו, אז מה פספסתי?
חיכתי הרבה מאד זמן עד שהקומיקס המפורסם יתורגם לעברית, כי פחדתי לאבד משהו בקריאה בשפה שאינה שפת האם שלי.
אבל לא מצאתי בקומיקס הזה שום דבר מיוחד.
זה סיפור טוב, אולי יותר נכון לאמר רעיון או גרעין, של גיימן, שהיה עובר הרבה יותר טוב בפורמט מילולי, ומאבד הרבה מאד בהפשטה שבה הוא מוגש, ואין בי שום רצון או סקרנות לגבי ההמשך.
וזה מוזר לי, כי חשבתי שהפשטה כזו תעשה לגיימן רק טוב. הוא סופר מעולה, אבל תמיד משאיר לי תחושה שהוא מאוהב במילים יותר מאשר בסיפור, שהוא משתמש ביותר מידי זיקוקי כתיבה, שהוא צריך קצת תמצות, עריכה קפדנית יותר. הוא יודע בעצמו כמה טוב הוא משתמש במילים, ואולי זה תופס בכתיבה יותר מידי מקום. והנה, בהפשטה כזו, שבה כל הפוקוס הוא על הסיפור, כל כל הרבה הולך לאיבוד.

מוות בוונציה/ תומס מאן
כי הגיע הזמן להשלים השכלה.
הסיפור המפורסם של מאן עוסק בפרופסור מפורסם, איש מושלם, חרוץ, עסוק, כפוף לעקרונות נעלים, ולהתאהבות לכאורה שלו בנער צעיר שהוא פוגש בחופשה בוונציה. מאן משכיל לתאר את ההידרדרות המוסרית של הגיבור ואת האובססיה כלפי הנער, ואת הצורה מקפיאת הדם שבה היא הולכת ומותרת  והסיפור הולך ונהיה מסוכן, מאיים וחולה, ואת הסביבה הפיזית שמגיבה אל התרת הרסן הזו בהד מדויק, עד לסוף המר והבלתי נמנע.

הפרשה/ לי צ'יילד
שוב ג'ק ריצ'ר. הספר הראשון בסדרה, שבה ריצ'ר עדיין קצין בצבא ארצות הברית, ונקרא לחקור מוות מיסתורי של אישה צעירה ליד בסיס צבאי כשהצבא מאד לא רוצה לגלות אם אחד מפקודיו הוא האשם.
כרגיל ריצ'ר נקלע לסבך של שחיתויות, טיוח ומרגלים מבפנים שמנסים לפגוע בחקירה שלו, פוגש אשה ממש יפה, עושה הרבה סקס ממש טוב ומוציא את האמת אל האור.
כבר אמרתי שאני אוהבת את ריצ'ר חסר המעצורים שהורג את אויביו בלי הרבה נקיפות מצפון ותמיד מנצח בקרבות רחוב. הדבר היחיד שמפריע זה שהספר בגוף ראשון, נראה שצ'יילד לא ממש החלטי באיזה גוף הוא כותב את הסדרה, אבל גם לזה מתרגלים.

אלה המכושפת/ גייל קרסון
שהשאלתי, יחד עם סוד הגן הנעלם, ממדפה של נערה בת שלוש עשרה.
בממלכה דמיונית בארץ פנטזיה, גיברות הספר אלה קוללה על ידי פיה אימפולסבית בקללת הצייתנות וחייבת לבצע כל פקודה. כשאמה נפטרת, אלה נמצאת ברשותו של האב האנוכי, האם החורגת ושתי האחיות הרעות. תוך כדי הניסיונות להיפטר מהקללה, היא מתאהבת בטעות בנסיך הממלכה, נקלעת להרפתקאות וזוכה לסוף ממש טוב.
זה ספר חמוד עם רעיון מעולה, שמגיע לו טיפול קצת יותר עמוק והוא מתבזבז. למרות שהקללה מסכנת את חייה של אלה, לא נבדק לעומק עד כמה היא יכולה להיות מסוכנת, גם לא בצורה מינית. הדרך שבה אלה מסירה לבסוף את הקללה לא מקבלת מספיק יחס, ומשאירה שאלה מה היה קורה אם אלה לא היתה מתאהבת. גם ההתעללות שהיא עוברת על ידי המשפחה נמחקת בסוף, אבל בתור ספר אגדה חמוד לנערות, זה ספר מתוק ומומלץ עם גיבורה עקשנית ודעתנית, אהבה של נסיך וסוף טוב.

סוד הגן הנעלם/ פרנסס הודג'סון ברנט 
אחרי כל השנים האלו, עדיין מתוק, עדיין נוגע ללב, עדיין רומנטי. עדיין מומלץ.