החווה, בריחה, שקרים של קיץ

מטעמי נוחות, אני מחלקת את ששת הספרים האחרונים שקראתי לשני פוסטים.

החווה/ טום רוב סמית
קראתי בחג ספרים טובים ממנו, וזהו רק מותחן רגיל בין עשרות אם לא מאות מותחנים דומים. ובכל זאת אני בוחרת לפתוח  איתו, כי למרות שמדובר ברומן בינוני ומטה, הוא אחד הספרים החשובים שיצא לי לקרוא.
לא בגלל העלילה, שהיא סבירה, ולא בגלל הכתיבה שהיא סבירה גם כן. אלא בגלל שהספר הזה מדבר על פוסט טראומה, שזה נושא שאין למצוא עליו כמעט חומר, בוודאי שלא בעברית, וכל מי ששופך מעט אור על החושך הזה ראוי וחשוב שייקרא.
פוסט טראומה הופכת את החיים של האדם, וראויה להרבה יותר ייצוג בספרות, בוודאי בספרות מקצועית. לכן כשבא ספר ומדבר עליה,אני מרגישה שחיוני לתת לו במה. ממש כמו הגיבור הראשי בספר שהוא הומוסקסואל, והייצוג של דמויות גאות בספרות לוקה בחסר וחשוב.
מבחינת עלילה, הספר מספר על דניאל, עיתונאי צעיר, שאמא שלו  פוגשת אותו במסע בריחה שלה ממזימה גדולה שנרקחת בשבדיה. מהצד השני ישנו האב, שמנסה לשכנע את דניאל שהאם לוקה בנפשה. בלי לדעת למי להאמין, דניאל מחליט לסוע לשבדיה בעצמו, ופתרון התעלומה הפתיע אפילו אותי.
והעציב, כי  פוסט טראומה היא דבר עצוב.
אז שוב, אל תצפו לרומן מסחרר וכתיבה סוחפת. אבל הייצוג והדיבור על נושא כל כך גדול ומושתק הוא חשוב מאין כמוהו, ואני מקווה שנראה עוד ועוד כותבים מתעסקים בנושא.

בריחה/ אליס מונרו
אני לא אוהבת סיפורים קצרים, ובכל זאת איכשהו יצא שלקחתי בטעות לא ספר סיפורים אחד אלא שניים.
הסיפורים של מונרו מתעסקים בנשים,בכל מיני מצבים בחיים. לפעמים יש קשר בין סיפור לסיפור, לפעמים לא. דבר אחד משותף לכולם, החמצה גדולה. הגיבורה תמיד מפספסת. מונרו מסתדרת טוב עם פורמט הסיפור הקצר, ובוראת עולם שלם בתוך כמה דפים, אבל כשסיפור אחרי סיפור הכל מתפשל, זה לא נעים לקריאה וגם כבר די צפוי. אני הייתי קוראת לספר החמצה במקום בריחה, וממליצה עליו למצבים שממש דחוף לך להרגיש עגמומית.

שקרים של קיץ/ ברנהרד שלינק
ספר הסיפורים השני שלקחתי. הסיפור הראשון מדבר על בני זוג מבוגרים שנפגשו והתאהבו בחופשה, ומנסים לגשר על הפערים ביניהם, ולבנות מערכת יחסים למרות המרחק הפיזי והבדלי הגישה, כך שחשבתי לתומי שזה ספר רומנטי מלא סיפורים חמודים.
הסיפור הבא הוא על גבר שכל כך אוהב את אישתו ובתו הקטנה, עד שהוא מנתק את  כל התקשורת לבית וחוסם את כביש הגישה. גם הסופר מבין שמדובר באלימות, שהולכת ומסלימה עד הסוף המר אך חסר הנפגעים. בסיפור הבא האלימות הגברית כבר ממש פיזית ובוטה, כמו גם שאלתו של המספר, האם נשים מוצאות קסם באונס וניצול. התשובה היא לא, וגם לא בא לי להמשיך ולקרוא את הספר שלך יותר.
(עד מתי סופרים גברים יעלוצו? די למיסטיפקציה של אונס)

 

בהילוך של סרטן, רצח בשבת בבוקר, ברנשים וחתיכות, סיפור על שתי אחיות

מכיוון שבשבת הקודמת (לא זו שהיתה עכשיו, זו שלפניה) קראתי רק ספר אחד, אבל בשבוע שעבר מאז כולל שבת קראתי שבעה, אני פשוט אהפוך את שמונת הספרים האלו לשני פוסטים, והנה חלק א'

בהילוך של סרטן/ גינטר גראס
אם רק ספר אחד, אז שיהיה כבר גינטר גראס, לא?
בכיפוף מאד גדול- העלילה מספרת על כותב בן חמישים, שנולד ב45' על אונייה מלאה פלטים גרמניים בלילה שבו הוטבעה על ידי צוללת רוסית. בעוד הוא מנסה לאחות את חייו ולחדש את הקשר עם בנו המתבגר, סיפור הטביעה הזנוח של האוניה זוכה פתאום לפופולריות רבה באינטרנט.
מי אני שאעביר ביקורת על גינטר גראס? זה ספר מעולה.
כן יש איזו פשטנות שמפריעה לי בפעולות שקורות, משהו בארועים כל כך קשים מצריך יותר הסברים והתערבות ועומק ופחות השלמה אפית כזו.
ומה שאני לא מצליחה להבין, זה מי יכול לקרוא את הספר הזה ולקרוא לגראס אנטישמי או לאסור על כניסתו לישראל.

רצח בשבת בבוקר/ בתיה גור
רב פקד מיכאל אוחיון מוצא את עצמו הפעם מעורב בחקירת רצח במכון לפסיכואנליזה בירושלים. ספר שקראתי לפני כמה שנים, והיה כיף לקרוא אותו שוב. זה ספר נהדר. לא אגיד שאני אוהבת את כל מה שהיא עושה- הספר על המכון למוזיקה, למשל, לא היה מוצלח בכלל בעיני- אבל פה יש ספר שכתוב ממש טוב, הכרות מאד עמוקה עם העולם שעליו היא מדברת, דמויות מרשימות ושלמות ועלילה מוצלחת ואמינה. גור נכנסת עמוק לתוך העולם של המכון שבנתה, ומקימה אותו לחיים. מעבר לזה שהוא מעוגן בצורה מרשימה בירושלים- המבנה אמיתי, למשל, ומכיוון שאני מאושפזת דקה וחצי ממנו, אני יכולה לאשר שהתיאור של הרחוב מדויק- התיאור של החברה הסגורה הזו, על כל המגרעות והיתרונות של חברה סגורה, והפוליטקה שלה, והאנשים שמרכיבים אותה, אמין, חי, מרתק. ועדיין- הספר עושה את העבודה בתור ספר בלשי, עם עלילה ברורה, מתח ותעלומה שנפתרת בעמודים האחרונים.

ברנשים וחתיכות- דיימון ראניון
בדיוק כשחשבתי לי איזה כיף להתפנק שוב בכיף גדול ומרענן שכזה, ותמהתי איך זה שהשוביניזם של ראניון לא מפריע לי בכלל, נתקלתי בסיפור האונס היחיד שראיתי אצל ראניון עד כה. ולמרות שהוא כתוב מרומז, וכמובן בלי אף תיאור גראפי- משהו שסופרים בני זמננו צריכים ללמוד ממנו- הוא די דיכא אותי. כי אני אוהבת את ראניון, והייתי רוצה שהוא יהיה לצידי. שהגיבור שלו יקום ויירה ויהיה משפט גדול וכולי וכולי וכולם יבינו כמה זה איום נורא-  מה שכמובן, ואולי קל לתלות את זה בשנות העשרים של המאה הקודמת, לא קורה. אז מצטערת, ראניון. תקראו את שאר הספרים שלו, לא יקרה כלום.

סיפור על שתי אחיות- אנה מקסטד
וואילוהים איזה ספר מעצבן.
ליזבת וקסי, שתי אחיות שאף פעם לא ממש הסתדרו, מספרות את הספר בתורנות. ליזבת המרושלת נכנסת להריון אבל מאבדת את התינוק, וקסי המסודרת והמטופטפת נורא רוצה להכנס להריון ולא מצליחה. בתוך הרבה מאד עלילות קצת לא אפשריות החיים של שתיהן מתתפרקים- קסי מגלה שהיא מאומצת, ליזבת לא מתמודדת עם ההפלה, מאבדת את העבודה, הזוגיות שלה קורסת- וזה עוד אמור להיות ספר משעשע.
בסופו של דבר ליזבת מבינה מה היא צריכה לעשות- היא צריכה להתנצל לפני בעלה על זה שהיה לה קשה כל כך להתמודד עם ההפלה והיא נפלה לדכאון קליני שמצריך טיפול הולם (מה שהיא כמובן לא מקבלת). במקום, כמובן, כמו שהיא היתה צריכה לעשות, לתת לבעל המון תשומת לב ולהכנס להריון נוסף מיד כמו שהוא רצה.  להכנס לדכאון כי איבדת הריון, חוצפה כזו. לא בסדר ליזבת, מה זה צריך להיות.
לא, ברצינות, מה זה צריך להיות?
זה מה שאת רוצה לאמר לי? שאם חלילה קורה טרגדיה כה קשה, להיות בדיכאון זה חרא כי לסביבה שלך זה רע? הסביבה שאמורה לתמוך בך במקרה כזה, הסביבה שכולנו עבדנו כל כך קשה עליה- הקשר עם המשפחה, עם בן הזוג- הסביבה הזו רוצה אותך תמיד מחייכת ואל תהרסי לה והיא עוד צודקת, את זו ש- בחיי, מזמן לא שמעתי את זה נאמר לנשים -מגזימה? ומה זה להיות בדכאון על תינוקת נו מה כבר קרה.
וזה ספר שמיועד לנשים. שמתמודדות עם הריון, עם הפלה, עם זוגיות, עם אחיות- יופי של מסר כנה, באמת.
כי אם אתן כן רוצות לקרוא ספר נשי, לכאורה קליל, אבל רגשי, שיבין אתכן, באמת, יש כל כך הרבה. מה עם רעידות אדמה קלות, של ג'ניפר ויינר? הספר מספר על ארבע נשים ושלוש הריונות וגם הוא מתמודד עם אובדן של ילד, בצורה הרבה יותר מוצלחת. והמדריך לאם הגרועה, של קייט לונג, מספר על אימהות, על הריון לא רצוי, על הקשר בין אם לבת ומה הופך אותנו לאמא. אין לי מושג איך היא עושה את זה, של אליסון פירסון– הספר כמובן, ולא הסרט האיום והמביך- מספר על החיים בעולם של גברים וגרם לי לבכות מתסכול. יש כל כך הרבה בעולמנו כנשים שמצריך כנות ולא את הקשקוש המזויף והלא מכיל הזה.
בקיצור, לא.
החל מדכאון כבעיה נפשית שאינה תלוית רצון טוב וכלה ביחס שאנחנו מקבלות ומחוברתות להעניק לעצמנו, תתביישי לך, סופרת, את עושה כל כך הרבה נזק.

עד פה לרשימה הזו, אני חושבת שאת ארבעת הספרים האחרים אשים בפוסט נפרד. שבוע מקסים

יחסי הסודיים עם קרלה ברוני, מקום שם רובצים הצללים, הכלה הכפרית מבברלי הילס

אני מאחרת, אני יודעת, אבל, מה לעשות, היה לי שבוע קשה: יש לי רשימה ארוכה של תירוצים, והם כולם מוצלחים, תאמינו לי.

יחסי הסודיים עם קרלה ברוני/ עלא חליחל
אסופת סיפורים קצרים. לא יודעת מה בדיוק גרם לי לקחת את הספר, כי אני לא אוהבת סיפורים קצרים, אבל מסתבר שמשהו בתקציר עובד. ובכל זאת, מצטערת, מר חליחל, מדובר בסיפורים שמתאימים למקראה של כיתה ח'- שם ידונו בהם דיון שמתאים להם וינתחו אותם ודי. ההומור שלהם צפוי, המבנה שלהם צפוי, והמסר שאמור להיות פרוע ומבריק הוא נחמד ותו לא. פשטני קצת, בדיוק בגובה העיניים של מתבגר.

מקום שם רובצים הצללים/ מייקל רידפאת'
האם הטבעת האחת עליה כתב טולקין באמת קיימת? האם היא מסתתרת באיסלנד? שוטר גיבור שנאלץ לעזוב את בוסטון חוזר לאיסלנד, ונתקל בשורת עובדות מפתיעות.
צריך התיימרות רצינית כדי לכתוב על טולקין ועל שר הטבעות. ואני כהרגלי, נתתי מידי הרבה קרדיט: פחדתי אפילו שאולי הספר יהיה יותר מידי טוב, כי הרי מי יעז לכתוב את זה אם הוא לא, ויעשה מעשה ניל גיימן שהרס לי את נרניה ועל זה אני לא סולחת לו עד היום*.
אבל לא. זה ספר אדיוטי. מצטערת, היית צריך לקחת סיכון כזה כשבחרת להתעסק עם שר הטבעות. ולא רק אדיוטי, זה גם ספר מתנשא בכל כך הרבה רמות. החל מהגבר הלבן שנשלח לייעץ למשטרת איסלנד, הבורים המקומיים התורנים- בשלב מסוים הוא אפילו קורא לשוטר שאוהב את התרבות האמריקאית כלבלב איסלנדי המשתרך בעקבותיו- דרך האשה הנופלת למרגלותיו מעצם זה שהוא הופיע, וכלה, כמובן, במשפטים כמו 'טולקין הוא לא נושא למחקר רציני'.
יחד עם מכתבים של טולקין, אמינים ממש כאילו נתגלו באורט קריית חיים, כתובים על נייר שורות, חשיפה של מעריץ יחיד שהתשמש בשם יסילדור באינטרנט, עלילה מאד לא סבירה וקביעה שמעריצי טולקין הם אובסיסיביים- הסופר כל כך לא טורח לכבד את הקורא, שאני לא חושבת שהוא בכלל קרא את שר הטבעות. רוב האזכורים הם בכלל מהסרט. ושלא נדבר על זה שהוא, כמובן, בכלל לא איסלנדי.
אבל תראו, אם לא אהבתם את שר הטבעות, ובא לכם להעביר כמה שעות ברומן שכיח על רקע היסטורי לא הכי אמין, לכו על זה.

הכלה הכפרית מבוורלי הילס/ קוויטה דסוואני
מזמן לא היה לנו ספר על עליונות המערב הלבן, לא? אה, רגע.
משפחתה של פריה מחתנת אותה עם גבר הודי שגר בארצות הברית. היא עוברת לגור איתו, ומגלה שהיא, בעצם, שואפת ליותר מחיים של אשה הודית טובה- למשל, להיות כתבת במגזין יוקרתי לנשים! האם  נישואיה יעמדו בכך?
לזכותה של הסופרת, יאמר שהיא לפחות גדלה בבומביי ולא סתם כתבה עליה. היא מכירה את החברה שעליה היא מדברת, ורואים את זה. התיאור של החברה ההודית בהחלט אמין ואמיתי. וכמו כן, מדובר בקומדיה רומנטית עם כל הסימנים הנכונים של הז'אנר- כלומר הרבה מאד עיסוק בבגדים.

שבוע מהמם יקירי.

*דברים שבירים, כמובן, בעיית סוזן. נרניה לעולם לא תראה אותו דבר