עין הנפש, סאנדמן, מוות בוונציה, הפרשה, אלה המכושפת, סוד הגן הנעלם

ושלושה גליונות של מגזין F/O/D

עין הנפש/ אוליבר סאקס
ספר נוסף של הנוירולוג אוליבר סאקס, עם עוד אוסף סיפורים מרתק על מטופלים שפגש במהלך השנים. הספר מתרכז הפעם בתחום בעיות ראיה וההשפעה שלהן, ומובא בספר גם המקרה של סאקס עצמו, שאיבד את הראיה בעין אחת וכתוצאה מכך גם את הראיה המרחבית שלו- וחי מאז בעולם שטוח.
סאקס מרתק, מעניין, וחכם, והוא מתייחס למטופליו ברגישות מופלאה וכמטופלים ולא כמקרים. התחום שהוא חוקר מרתק במיוחד כי הוא מדבר על דברים שנחשבים מובנים מאליהם, וההשפעות שנראות הזויות ומרחיקות לכת- חוסר היכולת לזיהוי פנים, למשל. ולמרות שאין לי שום הבנה מקצועית בתחום, הוא מסוגל להעביר את החומר גם להדיוטות כמוני.

סאנדמן/ ניל גיימן
אני קצת מתלבטת בנוגע למה שאני הולכת לכתוב. הרי זה הסאנדמן בכבודו ובעצמו, אז מה פספסתי?
חיכתי הרבה מאד זמן עד שהקומיקס המפורסם יתורגם לעברית, כי פחדתי לאבד משהו בקריאה בשפה שאינה שפת האם שלי.
אבל לא מצאתי בקומיקס הזה שום דבר מיוחד.
זה סיפור טוב, אולי יותר נכון לאמר רעיון או גרעין, של גיימן, שהיה עובר הרבה יותר טוב בפורמט מילולי, ומאבד הרבה מאד בהפשטה שבה הוא מוגש, ואין בי שום רצון או סקרנות לגבי ההמשך.
וזה מוזר לי, כי חשבתי שהפשטה כזו תעשה לגיימן רק טוב. הוא סופר מעולה, אבל תמיד משאיר לי תחושה שהוא מאוהב במילים יותר מאשר בסיפור, שהוא משתמש ביותר מידי זיקוקי כתיבה, שהוא צריך קצת תמצות, עריכה קפדנית יותר. הוא יודע בעצמו כמה טוב הוא משתמש במילים, ואולי זה תופס בכתיבה יותר מידי מקום. והנה, בהפשטה כזו, שבה כל הפוקוס הוא על הסיפור, כל כל הרבה הולך לאיבוד.

מוות בוונציה/ תומס מאן
כי הגיע הזמן להשלים השכלה.
הסיפור המפורסם של מאן עוסק בפרופסור מפורסם, איש מושלם, חרוץ, עסוק, כפוף לעקרונות נעלים, ולהתאהבות לכאורה שלו בנער צעיר שהוא פוגש בחופשה בוונציה. מאן משכיל לתאר את ההידרדרות המוסרית של הגיבור ואת האובססיה כלפי הנער, ואת הצורה מקפיאת הדם שבה היא הולכת ומותרת  והסיפור הולך ונהיה מסוכן, מאיים וחולה, ואת הסביבה הפיזית שמגיבה אל התרת הרסן הזו בהד מדויק, עד לסוף המר והבלתי נמנע.

הפרשה/ לי צ'יילד
שוב ג'ק ריצ'ר. הספר הראשון בסדרה, שבה ריצ'ר עדיין קצין בצבא ארצות הברית, ונקרא לחקור מוות מיסתורי של אישה צעירה ליד בסיס צבאי כשהצבא מאד לא רוצה לגלות אם אחד מפקודיו הוא האשם.
כרגיל ריצ'ר נקלע לסבך של שחיתויות, טיוח ומרגלים מבפנים שמנסים לפגוע בחקירה שלו, פוגש אשה ממש יפה, עושה הרבה סקס ממש טוב ומוציא את האמת אל האור.
כבר אמרתי שאני אוהבת את ריצ'ר חסר המעצורים שהורג את אויביו בלי הרבה נקיפות מצפון ותמיד מנצח בקרבות רחוב. הדבר היחיד שמפריע זה שהספר בגוף ראשון, נראה שצ'יילד לא ממש החלטי באיזה גוף הוא כותב את הסדרה, אבל גם לזה מתרגלים.

אלה המכושפת/ גייל קרסון
שהשאלתי, יחד עם סוד הגן הנעלם, ממדפה של נערה בת שלוש עשרה.
בממלכה דמיונית בארץ פנטזיה, גיברות הספר אלה קוללה על ידי פיה אימפולסבית בקללת הצייתנות וחייבת לבצע כל פקודה. כשאמה נפטרת, אלה נמצאת ברשותו של האב האנוכי, האם החורגת ושתי האחיות הרעות. תוך כדי הניסיונות להיפטר מהקללה, היא מתאהבת בטעות בנסיך הממלכה, נקלעת להרפתקאות וזוכה לסוף ממש טוב.
זה ספר חמוד עם רעיון מעולה, שמגיע לו טיפול קצת יותר עמוק והוא מתבזבז. למרות שהקללה מסכנת את חייה של אלה, לא נבדק לעומק עד כמה היא יכולה להיות מסוכנת, גם לא בצורה מינית. הדרך שבה אלה מסירה לבסוף את הקללה לא מקבלת מספיק יחס, ומשאירה שאלה מה היה קורה אם אלה לא היתה מתאהבת. גם ההתעללות שהיא עוברת על ידי המשפחה נמחקת בסוף, אבל בתור ספר אגדה חמוד לנערות, זה ספר מתוק ומומלץ עם גיבורה עקשנית ודעתנית, אהבה של נסיך וסוף טוב.

סוד הגן הנעלם/ פרנסס הודג'סון ברנט 
אחרי כל השנים האלו, עדיין מתוק, עדיין נוגע ללב, עדיין רומנטי. עדיין מומלץ.

בתוך אדם אחד, פרידה מברלין, ואז הגעת

בתוך אדם אחד/ג'ון אירווינג
ווילאם, ביסקסואל בן שישים, מביט לאחור על חייו כנער בעיירה קטנה בארצות הברית וכסטודנט בווינה. מעין סיפור היסטורי על ביסקסואליות, עם זכרונות מדומים מארועים כמו מהומות סטונוול, מגפת האיידס ואפילו רצח קנדי.
רצון טוב. ברור שלג'ון אירוונג היה רצון טוב כשהוא כתב את הספר הזה. ובכל זאת, מעבר לבעיה הספרותית עצמה- בילי מדבר הרבה, והוא מטיח את עצמו בפרצוף הקורא עוד בדף הראשון של הספר בזרם תודעה לא מסונן ומבלבל- הספר הוא, איך לאמר בעדינות, לא אמין.
חילונים כותבים על חרדים וסטרייטים כותבים על הומואים. כמה קרוב שאתה מסתכל, רואים שנעשה פה 'תחקיר'. מוצגים מוזיאונים להמונים, בבקשה. לא, זה לא נעים להיות מוצג שמישהו מקריא עליו טקסט מווקייפדיה.
לבילי, בעיירה הקטנה באוהיו, יש סבא קרוסדרסר, אבא שברח עם גבר אחר, שכנה טרנסית ושני חברים גאים לפחות. הוא אפילו לא יוצא מהארון רשמית פשוט כי הוא אף פעם לא היה בו, ונכון שיש קטע נחמד שבו הוא מרגיש מבולבל כי הוא 'מאוהב באנשים הלא נכונים', אבל אני מכירה אנשים בתל אביב 2013 שהיה להם יותר קשה עם המשפחה שלהם. לאורך שישים שנה, אף אחד לא מתנכל לבילי או פוגע בו: נוצר רושם שההתמודדות היחידה של ביסקסואלים היא עם עצמם, והיא לא. הספר הזה חי בבועה רצינית. ולאורך כל הספר חשבתי לעצמי, למה אנחנו צריכים זכרונות מדומיינים שמוחקים חלק רציני בלי לשים לב בכלל? מה עם תומאס מאן, או עם אישוורד, אפילו ז'נה? היומרנות מרגיזה אותי.
עוד ספר שחשבתי עליו במהלך הקריאה הוא 'מה יפית עמק נוי', כי שם לפחות יש ערך היסטורי לזכרונות שהמחבר מעלה.
תראו, זה ספר נחמד. באמת שהוא נחמד אם אוהבים את ספרי הקשקשת, ובילי הוא נער מצחיק ומלא ביטחון עצמי, עם ניחוח קל של טרנסופוביות שאני לא מצליחה לשים עליה את האצבע וברור שאירווינג לא מודע אליה בעליל. יש כל כך הרבה ספרות סטרייטית סבירה, אז גם גאה זה בסדר ומותר לה. אם הפוקוס של הספר לא היה על ביסקסואליות, זה היה יכול להיות סיפור התבגרות חמוד. ואולי השטחיות של הספר דווקא תמשוך מתבגרים ותשכנע אותם שיש להם סיכוי. אולי זה ספר למי שלא יוכל לזהות את הזיוף, שלא מכיר מספיק או שלא מאד אכפת לו, ואופטימיות היא דווקא לא דבר רע.

פרידה מברלין/ כריסטופר אישרווד
אישרווד מתאר את החודשים האחרונים שלו בברלין בשנות השלושים. תוך תיאור חי וקולח של האנשים שהוא פוגש ומאורעות היומיום כאנגלי בברלין, מצטיירת ברקע באופן לכאורה אגבי תמונה אלימה מאד של ימיו הראשונים של המשטר הנאצי. אישרווד מצליח להעביר בצורה מדויקת ארוע היסטורי דרך החיים הרגילים, ומעלה כמעט בלי משים שאלות הרות גורל על אדישות והסתגלות.
מעניין שעל ספר טוב אני לא שופכת הררי מילים כמו על הספר למעלה, אבל אני חושבת שחסרים לי הכלים לעשות זאת.
זה בהחלט ספר טוב, כתוב טוב וקולח. אישרווד הוא צופה מצוין ובעל חוש הומור אנושי, שכמעט ולא מערב את עצמו בצילום. ומעבר לסוגיות האנושיות שהוא מעלה הוא גם בעל חשיבות היסטורית כפולה- ימיו הראשונים של המשטר הנאצי ומצבם של ההומוסקסואלים בברלין רגע לפני המכה שכולנו יודעים שתבוא.

ואז הגעת/ג'ניפר ויינר
ארבע נשים נפגשות בצומת מאד משמעותית של חייהן. אחת מהן לא יכולה להביא ילדים, השניה היא האם הפונדקאית הנשכרת, השלישית היא תורמת הביצית והרביעית היא הבת החורגת של הראשונה, שחושדת שהיא רק מנסה לנצל את הונו של אביה.
מחציתו הראשונה של הספר פורשת בצורה נוגעת ללב את מצבן של ארבעת הנשים, את נסיונות ההתמודדות שלהן, הדרך לצאת מהמצב הקשה ואת החששות הגדולים מהדרך בה הן בחרו. בחלק השני של הספר לוויינר כנראה נמאס, וכל השאלות הגדולות שעולות מקבלות תשובה שטחית ולא אמיתית וסוף כמעט הוליוודי בחוסר האמינות שלו. אחרי שאנחנו מלווים כל אחת מהן עם חששותיה הבאמת גדולים- תורמת הביצית המבולבלת והמבוהלת, האם הפונדקאית החוששת מהלידה, האם לעתיד המנסה לשרוד בכח והבת החורגת החששנית- ויינר הורגת דמות וגורמת לכל הנשים להישאר בקשר עם התינוקת בלי להצטרך להיפרד.
מצד אחד, זה חבל. להודות באומץ שכל אחת מאיתנו, אולי, שואלת את עצמה אם תעשה את הבחירה הזו אי פעם. התמודדות עם נושאים כמו פונדקאות, תרומה והורות חשובה בימינו, מאחר וכבר לא מדובר בדברים לכאורה אזוטריים אלא במשהו נפוץ בנשיות המודרנית שדורש טיפול. מצד שני- באיזשהו מקום מצאתי את עצמי מודה לוויינר על הבחירה שלה. לקרוא באמת על הפרידה קורעת הלב מהילוד? להתמודד באמת עם ההלשכות על הזוגיות? לא חסר לי מספיק כאב לב ביומיום? גם אני רוצה קצת זוהר וטוב והאפי אנדינג מידי פעם. אולי הבחירה של ויינר לא היתה כל כך גרועה אחרי הכל.

גן עדן, מכתביה של טטה, רוסאורה בשעה עשר

לפעמים אני חושבת שהקצב שלי מהיר מידי: האם שישה ספרים זה לא יותר מידי לרשימה אחת? מישהי יכולה בכלל לעמוד בקצב של ההמלצות שלי? החלטתי לפרק את גם את הרשימה הזו לשני פוסטים נפרדים.

גן עדן/ טוני מוריסון
ליד עיירה שחורה באמצע המדבר יש בית אחוזה גדול שמשמש כמנזר. הספר נפתח כשגברים מהעיירה מגיעים למזר כדי לטבוח בנזירות, ושאר הספר מספר לנו על העיירה, על המנזר, מי הנשים האלו ולמה הגברים באו לרצוח אותן.  לא חומר אופטימי במיוחד, ועדיין, קשה לי לאמר שזה ספר מדכא. להיפך, הוא נגיעה של יופי.
 מוריסון היא סופרת גדולה. והסיפור מספר אומנם על הגברים שהקימו את העיירה שהיתה אמורה להיות הגאולה שלהם, השחרור, אבל בעיקר על הנשים, אלו שהלכו אחריהם מאות קילומטרים בשביל החלום הזה של עיירה משוחררת. הגברים חיים במעין עולם אלים, אדיש, עיוור וכל כך מוכר, בלי לראות ולדעת שהנשים לא השתחררו מהעבדות, בעצם. ובאמת, לכל פרק בספר יש שם של אשה, כשהן מספרות את הסיפורים שלהן עד שמצאו את עצמן במעין מנזר הזה. הסיפורים שלהן לא קלים, כמובן- אלו סיפורים של נשים. אבל מוריסון לא מתעכבת על פרטים גרפיים או על מה היה- זו כתיבה נשית במהותה, כי  היא ממשיכה הלאה, כמו שנשים עושות, כי החיים נמשכים אחרי זה ואולי יש בכל זאת מקום לגאולה. לשלווה. גם אחרי כשקורים דברים איומים. מוות אונס והפלות ורצח, על כולן יש איזה נסיון השלמה והחלמה, ולכן גם הרצח שבהתחלה ובסוף לא כל כך טראומתי, בעצם, כשהוא קורה. 
ספר מעולה. 

מכתביה של טטה/ מורין דאפי
הטי דירדרן, פרופסור להסטוריה בגמלאות, מוצאת מכתבים ישנים של נזירה מימי הביניים. מתוך רצון להמשיך לחקור עליהם היא מסכימה להשתתף בכנס בגרמניה, ולתהדמתה מתאהבת עד מעל לראש במרצה צעירה, מהפכנית מבוקשת, שמטלטלת את חייה.
באופן לא מפתיע, סיפוריה של הנזירה משתלבים ומשיקים לחייה של הטי, והיא מוצאת את עצמה בתזוזה אל מקום חדש וטוב יותר אחרי שנים של קפיאה. ספר קטן, חכם ומתוק. 

רוסאורה בשעה עשר/ מרקו דנווי
מצטערת, אני לא מבינה מה יש בספר הזה.
אורח ביישן שחי כבר שנים באותה אכסנייה מוצא אהבה חדשה. בליל החתונה הכלה נרצחת, והסיפור הוא בעצם חמש עדויות שונות על מקרה הרצח עד שמתגלה הסיום. וזה כל התיאור של הספר- חמישה אנשים מדברים, מגלים למה הכלה נרצחה, סוף. ממש כמו פרק זניח בסדרת טלווזיה בלשית, אין לספר הזה שום טיפת ערך מוסף. גם הדמויות לא ממש מעניינות וקשה להתחבר אליהן- מכיוון שמדובר בדמויות עניות באכסניה קטנה, הסופר מתאר אותן כבורות וטיפשות, מה שמין הסתם אמור היה לשוות להן נופף עממי. זו מלכודת מוכרת, אבל אם הדמויות שלך בורות וטיפשות, אולי לא כדאי לתת להן לדבר במשך עמודים רצופים.