כמה טוב להיות פרח קיר, מקורקף, צילום בשניים

כמה טוב להיות פרח קיר/ סטיבוצ'בוסקי
*אזהרת טריגר*
*הביקורת מכילה ספויילרים קשים,ראו הוזהרתן*
וואו איזה ספר.
הספר כתוב בגוף ראשון מנקודת מבטו של צ'ארלי, נער מתבגר שיש לו  הכל. יש לו משפחה טובה שאוהבת אותו, הוא מצליח בלימודים ויש לו חברים טובים. אבל משהו כל כך חסר בו: הוא נורא מנותק, פרח על הקיר. צופה מהצד, אדיש לכל מה שקורה איתו. בכלל, הוא ילד קצת מוזר: מרוחק, לא מבין ניואנסים, בוכה, חוטף התקפות רגשנות מוזרות. ולאורך כל הספר אני שואלת ושואלת את עצמי, מה הבעיה של הילד הזה?הכל כל כך בסדר בחיים שלו, מה יש לו? למה הוא לא…לא מרגיש? למה כלום לא נוגע בו?
הי, ילד, מה לא בסדר איתך?
ולכאורה בספר יש עלילה: צארלי פוגש שני חברים, עובר חווית חדשות, מתרגל לשתו האחרונה בתיכון. אבל כל זה טפל מול העולם הרגשי החיוור הזה, המבולבל והכמעט ילדותי. לפעמים נראה שצ'ארלי, כל כך חכם, הוא כמעט מפגר.
ואז, בדפים האחרונים של הספר ממש, צ'רלי נזכר שעבר התעללות מינית בתור ילד. ופתאום בבת אחת הכל  יורד למקום
גם לצארלי וגם לנו, הקוראים. פתאום אנחנו מבינים שזה לא רומן התבגרות, זה ספר על פוסט טראומה. והוא כל כך מדויק.
כל הזמן חשבנו משהו אחד, היינו מבולבלים, מנסים להמשיך, לא מבינים מה קורה פה. ופתאום גילינו את האמת. והספר מתאר בדיוק מפחיד כמעט את ההשלכות של טראומה ופוסט טראומה: דיסאסוציאציות, ניתוקים, קשיים בזכרון, קשיים בהבנה. המח המבולבל, הפגוע, של ילד, שעושה כל מה שהוא יכול כדי להגן על עצמו. ואת רגע הזכרון המצמרר, שבו פתאום נדלק אור והכל בהיר ומובן. ולא, החיים לא דפוקים סתם ככה, ולכל האורות האדומים, לכל ההתקלות ברהיטים בחושך, פתאום יש סיבה. פתאום את  מבינה מה עבר עלייך.
ובטריק הזה, של גילוי ברגע האחרון וכל הספר מקבל פרשנות שונה, הספר לא רק מתאר פוסט טראומה בצורה מדויקת, הוא גם גורם לנו לרגע להרגיש איך היא עובדת.
ונכון, בסוף צארלי מקבל טיפול ומרגיש טוב יותר, אבל זה כבר פחות חשוב. ההבנה הזו למה בעצם קורה איתי, מה קורה פה, היא זו שחשובה. פוסט טראומה היא קשה ומבלבלת, שמשפיעה על כל איך שהמח עובד. והיא תמיד חמקמקה ומשפיעה בדרכים מוזרות מאד. ואין עליה הרבה חומר- גם הרבה מטפלים לא מכירים אותה כמו שצריך-  וכל דיבור על הנושא, בוודאי בצורה כל כך מדויקת, הוא מבורך.
יש הרבה רומני התבגרות, והרבה ספרים שמדברים על טראומה, אבל אני לא מכירה הרבה ספרים שמתעסקים בחווית הפוסט-טראומה, בוודאי לא בדיוק בהיר שכזה. אפילו ספרות מקצועית אין הרבה בעברית בנושא, ולכן זה ספר חובה.

מקורקף/ איאן קולפר
מספר חכם וחשוב, לספר כל כך מטומטם. אין דברים כאלה.
הגיבור הוא מאבטח במועדון לילה, חייל קרבי לשעבר. הוא עובד עם חשפניות ומהמרים, ויום אחד כשהוא הולך לרופא שמטפל בהתקרחות שלו, הוא מגלה שהרופא נרצח, וגם החשפנית האהובה עליו, ומשפחת פשע גדולה רודפת אחריו, לא ברור בדיוק למה. ומכאן מתחיל מסע בריחה ורדיפה על פני כל העיר, עם קטעים די מטופשים באמצע. בכלל, הגיבור קצת טיפש בעצמו. זה קצת מפתיע שהוא יודע לקרוא.
הוא מצולק חויות קשות מהילדות ומהצבא, אין חיים ואין לו משפחה וגם אין לו עתיד, ויש לו רק יכולת להכניס אגרופים ולנצח בקטטות ברים. אבל הוא חמוד, ולפעמים גם קצת- ממש,ממש קצת- משעשע.
רגע, אתן אומרות, נכון שזה ספר מטופש עם גיבור טיפש, אבל לפעמים זה דווקא לא רע, נכון? אז אם במקרה נתקעתם כמוני, בחוסר ריכוז גדול שלא מאפשר לכן לקרוא שום דבר, אפילו לא גליון של פנאי פלוס, הספר הזה מושלם. מכל בחינה אחרת הוא כל כך מיותר, אבל גם פנאי פלוס, והם בכל זאת מוציאים גיליון כל שבוע.

צילום בשניים/ נורה רוברטס
נו מה, עד שמצאתי ספר שלה שלא קראתי.
מישל היא צלמת דיוקנאות מפורסמת וענוגה שמצלמת סלבס. דארק הוא צלם מלחמה מחוספס וקשוח עם פגיעה בעברו שעושה אותו מיוסר ונוגה. שניהם מקבלים משימה לצאת ביחד למסע צילום לאורך כל ארצות הברית בקיץ ולחזור עם תמונות שמתארות את החוויה האמריקנית. וזו כל העלילה: הם נוסעים ביחד על משאית לאורך כל ארצות הברית, סוף.
אבל זה לא שציפינו למשהו אחר, נכון? וישנן התמונות,הרגעים שהם לוכדים. קלישאתיים, הם מושלמים כל כך. לרגעים, כשרוברטס מתארת את הסצנות הנלכדות במצלמותיהם של השניים, הרגשתי כאילו אני מדפדפת בגיליון ישן מאד של נשיונל ג'יאוגרפיק וזה היה כל כך מקסים,שלו ומרגיע, כל כך קיצי.
אה, ובסוף הם מתאהבים ועושים  סקס. הידד.

על היופי, אש וקרח, קרח, נשים נשואות לא מדברות על אהבה

כמו שאפשר לראות, הספרים ברשימה לא אחידים ברמתם. אבל דווקא ממייצגי נקודות הקיצון, על היופי וקרח, נהניתי במיוחד.

על היופי/ זיידי סמית
יש לי בעיה. אני לא אינטלקטואלית, וזה לא רק מחוסר ידע. ככה שבאופן כמעט מובן מאליו, אני מפספסת די הרבה. ובוודאי כשאני עוד באה לדבר החוצה על מה שקראתי, שגם את זה חסרים לי כלים לעשות. אני לא רוצה לכתוב משהו שיתייחס רק לחצי מהעומק, אבל זה מן הסתם מה שאני אעשה. מצד שני,גם אנשים כמוני, רגילים, קוראים ספרים. ואולי יש משהו בחוויה שלי מהספר שדווקא תהיה שונה משל מי שבאמת מבין לעומק,ובכל מקרה בוודאי שיש לה מקום.
ברמת הסיפור, הסיפור מכיל את פרופסור הווארד בלזי, אנגלי שנשוי לאשה שחורה, את אשתו ואת שלושת ילדיהם המעורבים, ואת החרדות של הווארד מול פרופסור ימני שמרני שמגיע אליו לקמפוס, ומייצג בדיוק את כל מה שהוא מתנגד אליו. אבל זה לא סיפור עלילה: זה ספר על זהויות ופירוק הזהות ובחינת הזהות, והוא משתמש במשפחה כמו תמונה שמציגה רגע, או מידע. דרכן אנחנו לא באים ללמוד סיפור, אלא לבחון זהויות, כשבני המשפחה מתלבטים ומתחבטים בהן. ליברלים ושמרנים, אקדמאיים וחסרי השכלה, זהות חיצונית, זהות נשית, זהות שחורה, זהות זוגית. מקום אישי, תאוריות מול שינויים, חיים מול זעזועים, זהות אנושית. זהות אנושית, הכי פשוטה והכי מורכבת, שכל הזמן מעורבבת, מתערבתת, נוזלת ומשתנה. ממש כמו ציור של דמות, שמלמד הרבה יותר מעל האשה המצוירת עצמה, בני המשפחה מול ההתנסויות שלהם בוחנים, מנסים ולומדים, לובשים זהות ופושטים אחרת, ובעיקר בוחנים, זהות, מה היא. מה המילה הזו, מה היא מייצגת, ואת הפירוק והלימוד הזה הספר מעביר מצוין.

אש וקרח/ ג'ולי גארווד
סופי היא עיתונאית יפהפיה ומתוקה, בת של פושע נמלט מפורסם. ג'ק הוא סוכן אפ.בי.איי מסוקס וקשוח, שרודף אחרי האב. כשסופי עולה במקרה על תעלומת רצח וחייה נמצאים בסכנה, ג'ק הוא זה שמתגייס לשמור עליה. המשיכה בין השניים מתגברת במהלך החקירה… עד לסוף הלא ממש מפתיע.
זה רומן רומנטי חמוד, והגיבורה חמודה. היא עובדת בעיתון קטן ומרוצה מחייה, וזה נחמד שהיא לא שואפת ליותר אלא שטוב לה בנישה שלה שהיא בנתה בעצמה. אבל.
אבל כמו שקורה יותר מידי במה שנחשב סיפור אהבה, דרכו של ג'ק לכבוש את הגיבורה היא לכבוש אותה כפשוטו. הוא נכנס לבית שלה בלי רשות ולא מוכן לעזוב, מחרים לה רכוש, מודיע לה שהוא זה שמחליט לאן היא הלכת ואם. ואם היא מתעקשת בכל זאת על נסיעה, הוא בכח מבטל את כרטיס הטיסה שלה ורוכש אחרים כי הוא נוסע איתה. וזה לא רומנטי. זה אלים. זו אלימות על גבול הפיזית ממש. בתחילת הרומן היה לי לא נח, בהמשך כבר היה לי ממש קשה לקרוא. זו התנהגות מתעללת ואף אחת לא אמורה להשלים איתה. כבר אמרתי שהצגת אלימות כרומנטית היא מסוכנת, והגיע הזמן להשתחרר מהמוטיב הזה.

קרח/ לינדה הווארד
אל ביתה של הבחורה הכי יפה בעיירה פרצו שני נרקומנים פסיכוטיים וחטפו אותה. למזלה, סגן השריף הכי חתיך בעיירה בדיוק היה בדרכו אליה להזהיר אותה מפני הסופה המתקרבת.
הוא מצליח לחלץ אותה, ושניהם בורחים מזוג המטורללים הרצחני במשך רוב הספר, שקורה במשך פחות או יותר שתים עשרה שעות. ואני לא יודעת למה, הוא ממש מספק. תיאורים על תיאורים של הליכות ביער הקפוא והחשוך אמורים להיות ממש משעממים, אבל נהניתי. וכמובן, כשהם סוף סוף מגיעים למקום יבש ומנצחים, הם עושים כזה סקס מהמם במקלחת. באמת אחת הסצנות הטובות.

נשים נשואות לא מדברות על אהבה/ מלאני גידאון
ספר שמקור בכלל נקרא wife 22, ואני לא מבינה את בחירת התרגום, כי זה דיבור ברור על מלכוד 22, שגם חוזר ומוזכר לאורך כל הספר.
אליס, מורה לאמנות, מרגישה שהנישואים שלה דורכים במקום. היא מרגישה שהם עייפים, אפורים ולא מתקדמים. כשחוקר זוגיות מציע לה להשתתף במחקר אינטרנטי, היא מהססת אך מחליטה להשתתף. דרך השאלות היא בוחנת את עצמה ואת חייה, אבל עד מהרה מתחיל להיווצר קשר עמוק יותר בינה לבין החוקר האנונימי, שמטלטל אותה ואת נישואיה.
זו לא מסה על אהבה, זה רומן קשקשת מודרני חביב שבו הגיבורה מתארת כל מה שקורה לה ביום יום ויש צילומי מסך מהפייסבוק. יש לה חברות, יש לה צרות של ילדים, הם יוצאים, הם חוזרים, הכל נחמד וטוב. אני חושדת שהחיים שלה משעממים פשוט כי היא אשה די משעממת, אבל הסופרת סבורה אחרת וההימשכות לחוקר גורמת לה להיפתח לחיים וכאלה.
הספר נגמר בסוף טוויסטי (אך צפוי) שהוא לדעתי מכעיס ומגעיל, אבל משום מה נחשב מאד מרגש. לא אהבתי את הרעיון גם בספרים אחרים. (בלי לעשות ספוילר, מניפולטיביות רגשיות הן ממש ממש לא בסדר).
מה שכן נחמד, זה שהילדים שלה הם ילדים מתבגרים, בניגוד לרוב רומני הקשקשת שבדרך כלל מתארים אמהות צעירות ואז כל הספר מוצף בתיאורים של נוזלים ויציאות. למרות שבכל זאת היא הכניסה כלב עם בעיית סוגרים, למה בכל ספר כזה מישהו חייב לעשות פיפי על השטיח?

בעיה קטנה, ג'נטלמנים ושחקנים, מבוקש, אוספי הצדפות

בעיה קטנה/ מארק האדון
איך ממליצים על ספר שאת כל כך אוהבת? אני יכולה לסכם את הביקורת הזו ברוצו קנו את הספר, וקראו אותו, וקראו אותו שוב. כי הוא מקסים, רגיש ומרגש. וכשאני עצובה ומדוכאת, אני מוציאה את אותו לקריאה נוספת, והוא עושה לי טוב.
לבוב יש בעיה קטנה, פריחה על הירך שהוא חושד שהיא גידול. בנוסף, הוא הולך ומאבד את שפיות דעתו ומנסה להאחז בחוזקה במה שנשאר. גם לאשתו, ג'יין, יש בעייה קטנה: בעלה הולך ומשתגע, והיא מנהלת רומן. והבת שלה מתחתנת והבן שלה הומוסקסואל.
לקייט יש בעיה קטנה- היא לא בטוחה שהיא באמת רוצה להתחתן עם ריי, וקשה לה עם הילד. וג'יימי, הדמות האהובה עלי בספר, רב עם בן זוגו כי הוא לא באמת רוצה להציג אותו לפני כל המשפחה המורחבת. אז לכאורה, זה סיפור רגיל על אנשים רגילים. הרגעים הקטנים שמרכיבים מהם חיים. וזה מה שאני אוהבת בספר. שאין בן דרמות חובקות כל וטראומות וזוועות יוצאות דופן, רק אנשים, רגילים, טובים קצת וכועסים קצת ואוהבים, חיים את החיים שלהם. והמבט של הסופר, כל כך אנושי, כל כך אוהב אדם, כל כך מבין וחומל. וזה נדיר, בעולמנו הציני הקר. הרי אין קל מלעשות צחוק מגבר מבוגר שחוטף התקפי חרדה, או מכל אחת מהדמויות האחרות. אבל למרות המבט המפוכח, החד,שלא מאבד פרטים, הסופר אוהב את הדמויות שלו. ואולי גם אותנו, רגילים ואנושיים שכמותנו.

ג'נטלמנים ושחקנים/ ג'ואן האריס
אוי, ג'ואן האריס, את מלכה.
אני מכירה את ג'ואן האריס מספרים על נשים בצרפת, נשים עם נטיה לקסם, כמעט כשף, ואהבות, ורומנטיקה, ומיבנים כמעט מטריארכליים. מה לה ולרומן בלשי, שעוד מתרחש בבית ספר יוקרתי לנערים בצפון אנגליה. אבל מסתבר שהאריס עצמה היא קוסמת. ובכל מה שהיא עושה היא טובה, היא כל כך טובה. הכתיבה טובה, והעלילה טובה, מרתקת, והדמויות טובות. מצאתי עצמי מזדהה איתן כל כך. והטוויסט, שמגיע בכל ספר בלשי, גרם לי הפעם לאמר בקול, 'לא, לא נכון!'
הספר מספר על בית הספר הפרטי היוקרתי סנט אוסוולד, בית ספר וותיק וחשוב, שבו נפתחת עוד שנת לימודים. אבל דברים מטרידים מתחילים לקרות בבית הספר השנה: גניבות, מקרי אלימות, ועד מהרה אפילו רצח. אז מי הוא האיש שמסתובב בבית הספר, מתחזה לאיש צוות, וכל רצונו הוא לנקום בבית הספר ולפורר אותו, ולמה? ומה הקשר לעבר, העבר שאי אפשר להסתיר וצף ועולה ומבעבע מכל סדק בקיר?
הספר מסופר משתי נקודות ראות, של המורה הוותיק בצוות שמנסה בכל הכח לעצור את התפוררות בית הספר, ושל הפושע, הרוצח, שחוזר לבית הספר אחרי שנים ומטרתו היחידה היא להרוס אותו עד היסוד. והיא טובה, הסופרת, כך שמצאתי את עצמי מזדהה עם שניהם. הכאב שעולה, כל כך אמיתי, ואת באמת מצטערת על מה שהיה פעם. והאריס גם מיטיבה להכיר את שכבת הגיל עליה היא מדברת, ולא פוטרת אותה כילדים קטנים. היא רואה את הבלבול, את תחילת ההתבגרות, את החמדנות והגדילה ותחילת טעימת העולם, ואיך ארועים שקורים אז נחתמים אצלינו לנצח, ולא סתם. וגם הסיפור הבלשי, העטיפה שמחבקת את הספר, בנוי לעילא. ספר מקסים, מכאיב, ומומלץ בחום.

מבוקש/ לי צ'יילד

ג'ק ריצ'ר, כהרגלו,מסתבך בצרות. הוא אפילו לא עושה שום דבר בשביל זה: הצרות באות אליו. הפעם הוא עולה על טרמפ עם שני גברים, בלי לדעת ששני גברים בדיוק נמלטו מזירת רצח. הנוסעת הנוספת ברכב היא אשה מבוהלת ואומללה, שנראה שממש לא רוצה להיות שם. מיד מתחיל ריצ'ר לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב- לעזור לטובים, להכניס מכות לכולם ולהתערב לאף בי איי בחקירות.
אני אוהבת את ריצ'ר, גיבור שמפוצץ לכולם את הצורה, מנצח בכל קטטה והורג בלי לעשות חשבון. זה כיף לדעת שיש מישהו כזה בצד שלך, כלומר בצד של הטובים.
בעיה קלה אחת יש בספר, והיא, שרוב המשיכה שלנו לספר נובעת מהדאגה לאשה החטופה, כי יש לה ילדה וזה עצוב וכאלה אנחנו, רגישים. אבל כשמתגלה שהיא בסדר, אין לנו שום סיבה להמשיך ולקרוא. מה שנשאר הוא רק תיאור לא ממש מעניין של מזימות טרוריסטיות עם נפט ואפ בי איי וסוכנים חשאיים, אבל מה אכפת לי מהם, שימותו כולם.
מה שעוד שונה בספר מהספרים האחרים בסדרה, היא העובדה שבדרך כלל ריצ'ר פוגש אשה יפהפיה ועושה איתה סקס נהדר, והפעם הוא פוגש שתי נשים יפהפיות אבל לא שוכב עם אף אחת מהן. וזה בסדר גמור: דמויות נשיות לא נועדו דווקא כדי לשכב עם הגיבור- עניין שבו כנראה אני חלוקה עם לי צ'יילד- וחוץ מזה, לא לכולנו יש סקס נהדר כל היום ולפעמים אנחנו קצת מקנאים. העיקר הוא שריצ'ר יוצא לחקירה נחמדה, שוב, ומציל את כולם, שוב, ועכשיו הוא פנוי להרפתקה הבאה שלו. אני לא יודעת מה היא תהיה, אבל יודעת שאני ממש אשמח לקרוא אותה.

אוספי הצדפות/ רוזמונד פילצ'ר
סאגה משפחתית רומנטית, מסוג הספרים שכבר לא כותבים היום. קורותיה של אשה אחת ומשפחתה, מהימים שלפני מלחמת העולם השניה ועד שנות השבעים. כשהתחלתי את הספר, בסיפורה של הבת, הוא נראה לי נמרח, ומשעמם. אבל אני שמחה שהמשכתי, כי עד מהרה נשביתי בקסמו הרגיש. הגיבורה, אם המשפחה, היא אשה יוצאת דופן, מקסימה ומלאת שמחת חיים. הספר מספר על חייה, על נעורים בצל המלחמה, על התבגרות, על נישואין, ואת כולו מאגדת תמונה שצייר אביה הצייר, תמונה בשם אוספי הצדפות. שוויה הרב של התמונה מחזיר אל הגיבורה את שלושת ילדיה- שניים מהם חמדניים, ערמומיים ומסונוורים מתאוות בצע- וחבורה של אנשים זרים, והעבר נחשף לפנינו יחד עם ההווה, הווה של אשה מבוגרת, מלאת אופטימיות, פעילות וזכרונות. ספר עדין ומקסים. אני לא יודעת אם בכלל אפשר למצוא אותו היום מחוץ לספריות ישנות, אבל אם כן, הוא שווה בהחלט כמה שעות מזמנכן.