לשחות, חרב היונה, האירוסין, הורטון הפיל דוגר על ביצה

כן, כהרגלי, נעלמתי. כשאני בדאון אני לא קוראת ספרים שאפשר לכתב עליהם, כי יכולת הריכוז שלי שואפת לאפס. השבוע למשל בלעתי שבעה רומנים של  אגתה כריסטי. היא מקסימה, זה נכון, אבל אתן לא באמת צריכות את הביקורת שלי כדי לדעת שמדובר ברומנים בלשיים מפורסמים.
אבל איכשהו מפה לשם בכל זאת נכנסו לי לידיים כמה ספרים שאני רוצה לדבר עליהם. למשל,

לשחות/ ניקולה קיגן
פילומנה, שחיינית מצטיינת עטורת פרסים, מגוללת את סיפור חייה. כמה פשוט וככה מורכב. דרך משפחה לא מתפקדת, חברות הורים, אחיות, גיל התבגרות מסתבך, הקול של פיפ הוא ישר וכנה מאד כשהיא מסתכלת בפליאה על החיים המתגלגלים, מבט אנושי קצת תוהה כמו של כולנו.
ספר לפעמים מצחיק, לפעמים עצוב, וגם כשהוא מעביר שעות בבריכה, הוא תמיד אמיתי ואנושי מאד. והתאור של פיפ המתבגרת, שלא מקבלת מחזור בזמן, שמאחרת להתפתח, כל כך נגע לליבי. הזכיר לי קצת את התיאור הדומה ממידלסקס, אבל פה הסופרת מבינה שזו מנת חלקה של כל אישה, כמעט, להרגיש שונה. מובכת, קצת מבולבלת ממה שקורה בחיים שלה.
הסוף קצת הכעיס אותי, המצב שבו פילומנה רוצה לפרוש מהשחיה ומבינה שאין לה שם מיומנות אחרת. הייתי רוצה משהו שיציל אותה, סוכנת שחקנים שתגלה אותה ברחוב, תשוקה עזה להיות רופאה שתפרוץ בה. זה לא קורה.
אבל זו הסיבה שבגלל אהבתי את הספר. שהוא כל כך אמיתי. מפליא בדיוקו את החיים שלנו, אנשים רגילים על פני האדמה, ולא מזייף. השחיה היא לא הנושא הראשי פה, אלא פשוט הקול שלנו כאנשים, נשים, על האדמה הזו.

חרב היונה/ פרופסור אניטה שפירא
על הציונות והכח.
וזה התיאור שלה, לא שלי, אז אין צורך לנטוש את הבלוג בטענה שאני שמאלנית בוגדת. לספר הזה אין שום קשר לעמדה פוליטית. זה ספר הסטורי, שבודק את השתנות דימוי הכח בתנועה הציונית מראשית ימיה ועד 1948. איך היהודי המלומד, הגולה, הנודד, הכבשה המוקפת בשבעים זאבים שחיפש לו גאולה בקצה העולם, הפך, בסופו של יום, לחייל חתיך ושרירי. זה תהליך מרתק וספר מרתק וחשוב, וגם כתוב מקסים כמו כל מה פרופסור שפירא כותבת.
וזה באמת לא ברור מאליו. הרי כשהתחילה התנועה הציונית לפעול, התדמית המוכרת של גבר ישראלי לוחם לא היתה קיימת בכלל. הזהות היהודית בכלל לא דיברה במושגים כאלו, בין אם ציונית בין אם לאו. המעשה הכוחני הלאומי האחרון שבצעה היהדות היה אי שם בחורבן בית שני. מדהים לראות את נרטיב הכח הלאומי מתפתח בחברה הציונית יהודית, איך דברים משתנים כל כך מהר בלי לשים לב מה בעצם קורה. מדהים וגם קצת צובט בלב, כי בכל זאת, מדובר במושגים המוכרים והאהובים שאפילו ההורים שלנו גדלו עליהם. אחד העם, חלוצים, העפלה, תקוות וחלומות. וזה תמיד נוסטלגי בצורה קצת כואבת, להיפגש עם הארץ הזו שכבר נעלמה לנו, אם בכלל היתה.

ועוד איזה ספר, קצת מעצבן, האירוסין קוראים לו (ג'יי קורטני סאליבן). ספר שאומר שהוא מדבר על יהלומים, או בעצם מדבר על נשים, או שהוא סוג של קומדיה רומנטית, רק בלי הקומדיה. לא החליט. זה ספר מהסוג שבו חמישה סיפורים של אנשים שזורים זה בזה או לא באמת שזורים, ומה שאמור לשלב בניהם הוא איזה רעיון חוצה כל. למשל, שאם מדברים על ארוסין ואהבה, תמיד יהיו שם יהלומים. אז בואו נכניס יהלומים בכל אחד מהסיפורים, ונהפוך את אחת הדמויות לעובדת בחברה שמפרסמת יהלומים, והנה לנו יופי של מוטיב חוזר. או תמה?
שאר הדמויות הם זוג בשנות החמישים לחייו שהבן שלהם מתגרש, אשה שעזבה את בעלה, פרמדיק ממורמר ואישה שדווקא מתנגדת לנישואין וליהלומים, ומשום מה היא הכי נחמדה בספר. הספר פגש את כל הדמויות כל פעם במקום אחר- חלק מהן למשל בהפרש של עשרים שנה, וחלק מהן נשארות תמיד באותו היום- והוא לא באמת ספר על יהלומים או על מוסד הנישואין או משהו, כמו שהוא סתם ספר סביר, ארוך, קצת משעמם, עם הרבה דיבור על אהבה רומנטיקה יהלומים.
בעצם, גם ברומנים של אגתה כריסטי יש מין נופך מוזר ליהלומים, והיא חוזרת שוב ושוב על איך נשים משתנות לגמרי כשהן רואות יהלום, על איך אבני חן יקרות משפיעות בצורה מיסטית על המין הנשי. זה בהחלט רעיון שאפשר לבדוק למה הוא מגיע ומה הוא מסמל, אבל זה לא מה שנעשה בספר הארוסין.

הורטון הפיל דוגר על ביצה/ דר סוס
זו, גבירותי, יצירת מופת, ומי שפספסה אותה שתרוץ להשלים עכשיו. זה ספר מקסים. אוי, והגור! הסצנה האחרונה בספר! קסום. פשוט קסום.
אני מניחה שגם על הספר הזה יש מה לאמר. איזו מין אם, ואשה, מסמלת לה ציפ? ואיפה בכלל הדמויות הנשיות של דר סוס? והאם הפתרון המוצג הוא הוגן, אם מוציאים את הספר מהקשרו ומעגנים אותו בחברה פטריארכלית? ובכלל, מוצגת פה גישה מאד מעניינת לחד הוריות, לאמהות ולגבריות.
למי אכפת? אני מתה על הספר הזה. הוא אחד המושלמים. באמת

גן עדן, מכתביה של טטה, רוסאורה בשעה עשר

לפעמים אני חושבת שהקצב שלי מהיר מידי: האם שישה ספרים זה לא יותר מידי לרשימה אחת? מישהי יכולה בכלל לעמוד בקצב של ההמלצות שלי? החלטתי לפרק את גם את הרשימה הזו לשני פוסטים נפרדים.

גן עדן/ טוני מוריסון
ליד עיירה שחורה באמצע המדבר יש בית אחוזה גדול שמשמש כמנזר. הספר נפתח כשגברים מהעיירה מגיעים למזר כדי לטבוח בנזירות, ושאר הספר מספר לנו על העיירה, על המנזר, מי הנשים האלו ולמה הגברים באו לרצוח אותן.  לא חומר אופטימי במיוחד, ועדיין, קשה לי לאמר שזה ספר מדכא. להיפך, הוא נגיעה של יופי.
 מוריסון היא סופרת גדולה. והסיפור מספר אומנם על הגברים שהקימו את העיירה שהיתה אמורה להיות הגאולה שלהם, השחרור, אבל בעיקר על הנשים, אלו שהלכו אחריהם מאות קילומטרים בשביל החלום הזה של עיירה משוחררת. הגברים חיים במעין עולם אלים, אדיש, עיוור וכל כך מוכר, בלי לראות ולדעת שהנשים לא השתחררו מהעבדות, בעצם. ובאמת, לכל פרק בספר יש שם של אשה, כשהן מספרות את הסיפורים שלהן עד שמצאו את עצמן במעין מנזר הזה. הסיפורים שלהן לא קלים, כמובן- אלו סיפורים של נשים. אבל מוריסון לא מתעכבת על פרטים גרפיים או על מה היה- זו כתיבה נשית במהותה, כי  היא ממשיכה הלאה, כמו שנשים עושות, כי החיים נמשכים אחרי זה ואולי יש בכל זאת מקום לגאולה. לשלווה. גם אחרי כשקורים דברים איומים. מוות אונס והפלות ורצח, על כולן יש איזה נסיון השלמה והחלמה, ולכן גם הרצח שבהתחלה ובסוף לא כל כך טראומתי, בעצם, כשהוא קורה. 
ספר מעולה. 

מכתביה של טטה/ מורין דאפי
הטי דירדרן, פרופסור להסטוריה בגמלאות, מוצאת מכתבים ישנים של נזירה מימי הביניים. מתוך רצון להמשיך לחקור עליהם היא מסכימה להשתתף בכנס בגרמניה, ולתהדמתה מתאהבת עד מעל לראש במרצה צעירה, מהפכנית מבוקשת, שמטלטלת את חייה.
באופן לא מפתיע, סיפוריה של הנזירה משתלבים ומשיקים לחייה של הטי, והיא מוצאת את עצמה בתזוזה אל מקום חדש וטוב יותר אחרי שנים של קפיאה. ספר קטן, חכם ומתוק. 

רוסאורה בשעה עשר/ מרקו דנווי
מצטערת, אני לא מבינה מה יש בספר הזה.
אורח ביישן שחי כבר שנים באותה אכסנייה מוצא אהבה חדשה. בליל החתונה הכלה נרצחת, והסיפור הוא בעצם חמש עדויות שונות על מקרה הרצח עד שמתגלה הסיום. וזה כל התיאור של הספר- חמישה אנשים מדברים, מגלים למה הכלה נרצחה, סוף. ממש כמו פרק זניח בסדרת טלווזיה בלשית, אין לספר הזה שום טיפת ערך מוסף. גם הדמויות לא ממש מעניינות וקשה להתחבר אליהן- מכיוון שמדובר בדמויות עניות באכסניה קטנה, הסופר מתאר אותן כבורות וטיפשות, מה שמין הסתם אמור היה לשוות להן נופף עממי. זו מלכודת מוכרת, אבל אם הדמויות שלך בורות וטיפשות, אולי לא כדאי לתת להן לדבר במשך עמודים רצופים.

בהילוך של סרטן, רצח בשבת בבוקר, ברנשים וחתיכות, סיפור על שתי אחיות

מכיוון שבשבת הקודמת (לא זו שהיתה עכשיו, זו שלפניה) קראתי רק ספר אחד, אבל בשבוע שעבר מאז כולל שבת קראתי שבעה, אני פשוט אהפוך את שמונת הספרים האלו לשני פוסטים, והנה חלק א'

בהילוך של סרטן/ גינטר גראס
אם רק ספר אחד, אז שיהיה כבר גינטר גראס, לא?
בכיפוף מאד גדול- העלילה מספרת על כותב בן חמישים, שנולד ב45' על אונייה מלאה פלטים גרמניים בלילה שבו הוטבעה על ידי צוללת רוסית. בעוד הוא מנסה לאחות את חייו ולחדש את הקשר עם בנו המתבגר, סיפור הטביעה הזנוח של האוניה זוכה פתאום לפופולריות רבה באינטרנט.
מי אני שאעביר ביקורת על גינטר גראס? זה ספר מעולה.
כן יש איזו פשטנות שמפריעה לי בפעולות שקורות, משהו בארועים כל כך קשים מצריך יותר הסברים והתערבות ועומק ופחות השלמה אפית כזו.
ומה שאני לא מצליחה להבין, זה מי יכול לקרוא את הספר הזה ולקרוא לגראס אנטישמי או לאסור על כניסתו לישראל.

רצח בשבת בבוקר/ בתיה גור
רב פקד מיכאל אוחיון מוצא את עצמו הפעם מעורב בחקירת רצח במכון לפסיכואנליזה בירושלים. ספר שקראתי לפני כמה שנים, והיה כיף לקרוא אותו שוב. זה ספר נהדר. לא אגיד שאני אוהבת את כל מה שהיא עושה- הספר על המכון למוזיקה, למשל, לא היה מוצלח בכלל בעיני- אבל פה יש ספר שכתוב ממש טוב, הכרות מאד עמוקה עם העולם שעליו היא מדברת, דמויות מרשימות ושלמות ועלילה מוצלחת ואמינה. גור נכנסת עמוק לתוך העולם של המכון שבנתה, ומקימה אותו לחיים. מעבר לזה שהוא מעוגן בצורה מרשימה בירושלים- המבנה אמיתי, למשל, ומכיוון שאני מאושפזת דקה וחצי ממנו, אני יכולה לאשר שהתיאור של הרחוב מדויק- התיאור של החברה הסגורה הזו, על כל המגרעות והיתרונות של חברה סגורה, והפוליטקה שלה, והאנשים שמרכיבים אותה, אמין, חי, מרתק. ועדיין- הספר עושה את העבודה בתור ספר בלשי, עם עלילה ברורה, מתח ותעלומה שנפתרת בעמודים האחרונים.

ברנשים וחתיכות- דיימון ראניון
בדיוק כשחשבתי לי איזה כיף להתפנק שוב בכיף גדול ומרענן שכזה, ותמהתי איך זה שהשוביניזם של ראניון לא מפריע לי בכלל, נתקלתי בסיפור האונס היחיד שראיתי אצל ראניון עד כה. ולמרות שהוא כתוב מרומז, וכמובן בלי אף תיאור גראפי- משהו שסופרים בני זמננו צריכים ללמוד ממנו- הוא די דיכא אותי. כי אני אוהבת את ראניון, והייתי רוצה שהוא יהיה לצידי. שהגיבור שלו יקום ויירה ויהיה משפט גדול וכולי וכולי וכולם יבינו כמה זה איום נורא-  מה שכמובן, ואולי קל לתלות את זה בשנות העשרים של המאה הקודמת, לא קורה. אז מצטערת, ראניון. תקראו את שאר הספרים שלו, לא יקרה כלום.

סיפור על שתי אחיות- אנה מקסטד
וואילוהים איזה ספר מעצבן.
ליזבת וקסי, שתי אחיות שאף פעם לא ממש הסתדרו, מספרות את הספר בתורנות. ליזבת המרושלת נכנסת להריון אבל מאבדת את התינוק, וקסי המסודרת והמטופטפת נורא רוצה להכנס להריון ולא מצליחה. בתוך הרבה מאד עלילות קצת לא אפשריות החיים של שתיהן מתתפרקים- קסי מגלה שהיא מאומצת, ליזבת לא מתמודדת עם ההפלה, מאבדת את העבודה, הזוגיות שלה קורסת- וזה עוד אמור להיות ספר משעשע.
בסופו של דבר ליזבת מבינה מה היא צריכה לעשות- היא צריכה להתנצל לפני בעלה על זה שהיה לה קשה כל כך להתמודד עם ההפלה והיא נפלה לדכאון קליני שמצריך טיפול הולם (מה שהיא כמובן לא מקבלת). במקום, כמובן, כמו שהיא היתה צריכה לעשות, לתת לבעל המון תשומת לב ולהכנס להריון נוסף מיד כמו שהוא רצה.  להכנס לדכאון כי איבדת הריון, חוצפה כזו. לא בסדר ליזבת, מה זה צריך להיות.
לא, ברצינות, מה זה צריך להיות?
זה מה שאת רוצה לאמר לי? שאם חלילה קורה טרגדיה כה קשה, להיות בדיכאון זה חרא כי לסביבה שלך זה רע? הסביבה שאמורה לתמוך בך במקרה כזה, הסביבה שכולנו עבדנו כל כך קשה עליה- הקשר עם המשפחה, עם בן הזוג- הסביבה הזו רוצה אותך תמיד מחייכת ואל תהרסי לה והיא עוד צודקת, את זו ש- בחיי, מזמן לא שמעתי את זה נאמר לנשים -מגזימה? ומה זה להיות בדכאון על תינוקת נו מה כבר קרה.
וזה ספר שמיועד לנשים. שמתמודדות עם הריון, עם הפלה, עם זוגיות, עם אחיות- יופי של מסר כנה, באמת.
כי אם אתן כן רוצות לקרוא ספר נשי, לכאורה קליל, אבל רגשי, שיבין אתכן, באמת, יש כל כך הרבה. מה עם רעידות אדמה קלות, של ג'ניפר ויינר? הספר מספר על ארבע נשים ושלוש הריונות וגם הוא מתמודד עם אובדן של ילד, בצורה הרבה יותר מוצלחת. והמדריך לאם הגרועה, של קייט לונג, מספר על אימהות, על הריון לא רצוי, על הקשר בין אם לבת ומה הופך אותנו לאמא. אין לי מושג איך היא עושה את זה, של אליסון פירסון– הספר כמובן, ולא הסרט האיום והמביך- מספר על החיים בעולם של גברים וגרם לי לבכות מתסכול. יש כל כך הרבה בעולמנו כנשים שמצריך כנות ולא את הקשקוש המזויף והלא מכיל הזה.
בקיצור, לא.
החל מדכאון כבעיה נפשית שאינה תלוית רצון טוב וכלה ביחס שאנחנו מקבלות ומחוברתות להעניק לעצמנו, תתביישי לך, סופרת, את עושה כל כך הרבה נזק.

עד פה לרשימה הזו, אני חושבת שאת ארבעת הספרים האחרים אשים בפוסט נפרד. שבוע מקסים