רשימת המשאלות, מעורב ירושלמי, המועדון, ירח חסר, בראשית

רשימת המשאלות/ לורי נלסון ספילמן
אני חושבת שזה אמור להיות ספר מרגש.
כשאמא של ברט מתה מסרטן, ברט ההרוסה נדהמת לגלות שהאם לא הורישה לה כסף בצוואה. במקום, האם משאירה לה רשימת משאלות שברט עצמה כתבה כשהיתה בת 14, והיא תקבל את הירושה שלה רק אם תגשים את כל הרשימה תוך שנה.
ברט היא אשה כבויה, חששנית ופחדנית שעושה כל מה שאומרים לה, עובדת בעבודה שהיא לא אוהבת וחיה עם גבר שלא אוהב אותה. כשהיא מתחילה למלא את משאלת הרצונות שלה מפעם, היא מתחברת לאושר הפנימי שלה וכל החיים שלה משתנים.
וזה מה-זה לא פיר. מי משלם למישהו כסף כדי ששנה שלמה יעשה רק מה שבא לו? ומילא זה, אם האמא כל כך מושלמת ויודעת מה הבת שלה צריכה, למה היא לא חינכה אותה לכל זה כשהיא היתה בחיים? ואם למישהי יש נטיה חמורה לעשות כל מה שאומרים לה, האם להכריח אותה לציית לכל פקודה של האם הוא רעיון טוב בדרך לעצמאות (כן, כי האמא כזאת מושלמת)?
מפה לשם, ברט היא גיבורה מלאת כסף שמנסה להשיג עוד כסף. נכון, בדרך היא צריכה לציית לכל גחמה של האמא המתה שלה, במקום נניח לצאת לעבוד, אבל זה לא ממש גורם לי להזדהות. בהמשך, הדרך למילוי המשאלות נהיית קצת קשה, במיוחד כשהן כוללות דברים כמו לעזור לחלשים, למצוא את האבא האמיתי שלך וללדת תינוק. אבל בדיוק כשהכל נראה אבוד, ברט מגלה אוצר אמיתי לכל מי שמבקש לשפר את חייו: שחורים.
אנשים שחורים, מסתבר, הם מתת האלוקים ממש לשיפור עצמי. הם עניים, המשפחות שלהם דפוקות, והם חיים במין קבריני-גרין משופר שיש לגלות אומץ ואצילות נפש של ממש כדי להכנס אליו.
כמו שכועסת ג'ודי באבא ארך רגליים, העניים קיימים כדי שלעשירים יהיה איפה לתרום. הם קיימים כדי שנבין כמה ברט מקסימה, והם נותנים לה מקום לעבוד בו, מקום להתנדב בו, מקום לגור בו, ואחר כך, לקראת סוף הספר, הם אפילו מתים ומשאירים לברט תינוק. זה פשוט מדהים. הייתי יכולה להסתדר עם איזה קבריני-גרין משלי פה, אני גם רוצה להיות אדם טוב יותר ואני רוצה ילד.
ואם נמאס לנו מהשחורים, יש בספר לסבית אחת וילדה עם תסמונת דאון, וגם הן קיימות רק כדי שנבין שברט נהדרת ולכן מגיע לה כל הטוב בחיים.
אז כמו שאתן מבינות, אני מעוצבנת. ולא בגלל שהספר לא אמין: סיפורי אגדות לרווקות אמורים להיות לא אמינים ולמכור לנו עולם טוב יותר. אבל טוב יותר כי קורים דברים, לא סתם בגלל שאת נחמדה. הלו, גם אני נחמדה! וזה שאני מכורה לניחום עצמי לא אומר שאפשר למכור לי זבל. ואם אני מסיימת את הספר מתוסכלת, מרירה וכועסת, הוא לא עשה את העבודה שלו בשום צורה שהיא.

*הערה: טוב עשתה המתרגמת שלא תרגמה את שם הספר מהמקור ל'רשימת החיים', שהיה גורם לאסוציאציות שואה מידיות. ולא טוב עשתה ההוצאה, ששמה עטיפה שמתאימה לספר ניו-אייג'י עמוק ואינטימי ולא לספר בנות.

מעורב ירושלמי/ ליאת רוטנר

אני פשוט שונאת רומני התבגרות ישראלים. זו קטגוריה שאני נמנעת ממנה כמו מאש. ובכל זאת, אולי כי בת ארבע עשרה הביאה אותו עד אלי וגם נהנתה נורא, אולי כי הגיע הזמן להרחיב את האופקים, אולי כי בתוכי אני בעצם סקרנית.
הנה העלילה: מתבגר ומתבגרת חילוניים נאלצים לחוות שבוע בחברת מתבגר ומתבגרת דתיים. הידד! בנים חתיכים לכולם! שלא לדבר על צו פיוס ישראלי וכאלה.
שפת הכתיבה עצמה כמעט בלתי נסבלת, והעלילה כוללת בעיקר ייסורי נפש של בנות מתבגרות, אבל היא מפצה על זה בהצע כמעט בלתי נתפס של בחורים חתיכים לכולן.
בת הארבע עשרה שהביאה לי את הספר, אמרה לי שהיא אוהבת אותו כי הוא מספר על דברים מהחיים, כלשונה, ולא על דברים לא אמיתיים כמו בהארי פוטר. אבל מצד שני, אני מכירה אותה, ואלו לא דברים אמיתיים בחיים שלה. אין לה שום סיכוי לפגוש בחור חילוני חתיך בארבעת השנים הקרובות, אלו רק פנטזיות. ואני חושבת על הנערה שאני הייתי בגילה, מלאת חלומות רומנטיים אבל נעולה בקצה הר קרח, ואני חושבת שהייתי גם אני מתעלמת מדלות הכתיבה ונשבית בעולם החלופי שיש לו להציע. 

המועדון/ ג'יין הלר
אני אוהבת את ג'יין הלר, והיא מתאימה לפה כי עד עכשיו הרשומה הזו מלאה רק בספרי בנות. רק בניגוד לאחרות, שכותבות על צעירות יפהפיות מלוטשות, ג'יין הלר מתמקדת בספרים שלה בבנות ארבעים ממוצעות באמצע החיים. גם להן מגיע יחס, וחוץ מזה אצל הלר הן גם נחמדות נורא.
הגיבורה היא ג'ודי, עורכת ספרי בישול שבדיוק פוטרה מעבודתה, הנישואים שלה קורסים והבת החורגת שלה לא אוהבת אותה. ג'ודי לא מצליחה למצוא עבודה חדשה, ומרוב שיעמום היא מצטרפת לבעלה האנט שמבלה את רוב ימיו בקאנטרי קלאב האלונים. ואז, לפתע, קורה שם רצח! וג'ודי נחושה בדעתה לפתור אותו.
ג'ודי חמודה, מצחיקה ולא זוהרת בעליל, ואנחנו אוהבים אותה. גו ג'ודי!

ומספרי בנות לספר שיש בו בנות: ירח חסר/ אליס סיבולד
זו בעיה. יש לי הרבה מחשבות על הספר הזה, ואני לא מצליחה להוציא אותן. אולי כי אני סובלת כרגע מזעזוע מח, אולי כי אני לא באמת מבקרת ספרות. בכל מקרה, אני נשארת עם יותר הרגשות מאשר עם ביקורת קונטקרטית.
הספרנית אמרה שזה ספר קשה, אבל אני לא חושבת שהוא ספר קשה. לא במובן שהוא מותיר אותך המומה, או עם מסקנה כואבת על החברה האנושית, או שהוא מתאר סצנות קשות לעיכול. הוא מתיש, אומנם, ומעיק. והגיבורה שלו כל כך עייפה מהחיים, נגררת בתוכם כל כך חסרת סיבה ורצון, שזה משפיע גם עלייך איכשהו.
הלן רוצחת את אמא שלה. זה לא ספויילר, זו השורה הראשונה של הספר. מכאן והלאה, אנחנו למדות עד כמה קשה היתה מערכת היחסים בין השתיים, וכמה הלן הקדישה את כל החיים שלה לריצוי האם הקשה, האקסנצנטרית, החולה ואנוכית, עד שלא נותר בה מקום לעצמה.
אין שום דבר זוהר, או חי, בחיים של הלן. אפילו העבודה שלה, דוגמנית עירום, שלכאורה נשמעת נוצצת, מעלה על דעתי דוגמניות על וסקס, היא פשוט אשה באמצע החיים, קצת מדולדלת, שעומדת בשקט לפני כיתה של סטודנטים לאמנות. אולי קצת כמו שלרצוח את אמא נשמע משהו קיצוני ומטורף אבל אצל הגיבורה הוא פשוט קורה, באותה כבדות שבה היא משתרכת, שבה כל הספר קורה.
וזה קצת מוזר, הבנאליות הזו של המוות. למרות השקיעה החדגונית של הלן והנסיון להפוך הכל לאפרורי, דהוי, ולא באמת משנה, זה עדיין לא מצליח לכסות פעולה כמו רצח. וגם הצורה שבה האנשים שסובבים אותה מקבלים את סיפור הרצח הזה מתמיהה אותי.
אבל אפילו הפעולה הקיצונית הזו לא מצליחה להוציא את הלן, או את הספר, מהחנק של החיים, והוא באמת לא יוצא משם עד לסופו. אין גאולה, או התרה, או התעוררות. זה לא ספר כבד, אבל זה ספר מכביד. חונק אפילו.

כמו כן קראתי השבת גם את ספר בראשית, אבל אני לא יהירה עד כדי להעביר עליו ביקורת ספרותית. מה שכן קפץ לי מיד זה השובניזם והסקסיזם המזעזע, ואני לא מבינה איך זה חומר לימוד לילדים. אני שמחה שאני חיה כאשה היום ולא אז.
ובאופן הפוך, עוד דבר שעלה לי מספר בראשית, במיוחד מתיאור הבריאה, זה הגעגוע. הכמיהה. לעולם ראשוני, נקי. עולם של צמחיה ומים, אור של שמש חדשה וגשם, רק אדם וחווה ודינוזאורים ויבשות שלמות ריקות מאדם.
ומכל הדברים בעולם, עלה לי שר הטבעות דווקא, שכולו בעצם געגוע לעידן הראשון שבו הכל היה חדש ורענן וריק ורק יצורים אגדיים עברו לפעמים במרחב פה ושם.
עוד דבר שהזכיר לי את שר הטבעות הוא האזכור של מלך אלסר, וגם תיאור הפיכת סדום ועמורה שדומה באופן חשוד לתיאור הריסת עמק הקוסם. האם אלוקים העתיק קטעים מטולקין? הנה משפט זכויות יוצרים שלא הייתי רוצה לקחת בו חלק.

תושבי חוץ, מלכודת מאוחרת, אותיות הכשף, משפחת פאנג

תושבי חוץ/ כריס פאבונה
רומן מתח עם נגיעות חיים אישיים. אמור להיות מרגש, כנראה.
קייט, סוכנת סי איי איי, עוזבת את הסוכנות כדי לעבור עם בעלה לאירופה, בעקבות הצעת עבודה חדשה. אבל דווקא בעיר קטנה בלוקסמבורג השקטה, שם קייט מנסה להשאיר את העבר האלים מאחוריה ולהפוך לאשת משפחה רגועה, היא הולכת ומרגישה מאוימת ולא רגועה. ונראה לה שהאנשים שסביבה, אפילו בעלה, הם לא בדיוק מה שהם נראים, ואולי השקרים מסרבים לעזוב.
בסופו של יום קייט חוקרת למה עוקבים אחריה ומה מסתירים האנשים שסביבה, ומגלה אמת סבירה למדי ואפילו סוד אפל מהעבר, ככה שזה ספר מתח לא רע. הוא מלא מידי בפרטי יום-יום- מה הבן של קייט אכל לארוחת בוקר, איך היא הרגישה כשקנו את הבית הראשון לפני שלושת אלפים שנה ומה לבשה באותו יום- אבל זה לא באמת נורא, אולי אפילו מוסיף נופך של אמינות לדמות. ספר מתח בהחלט סביר, חסר כל מסר ולא מצליח לרגש בכלל, אפילו שהוא נורא מתיימר.

מלכודת מאוחרת/ הרלן קובן
עוד לא עברו שלושה ימים מאז שקראתי את הספר ואני אפילו לא זוכרת את כל העלילה. מיירון בוליטר מסתבך שוב, כהרגלו. אה, ויש איזו אשה יפה בצרות. ויש את המזכירה הסקסית שלו, שהיא כמובן האשה הכי מדהימה עלי אדמות והכי דו מינית והכי מושכת גברים, ויש איזה רוצח סדרתי … הרבה דמויות מוגזמות, קריקטוריות כמעט, שקובן בטוח שהן נורא מרגשות. ומיירון בוליטר מאד מיוסר וצדקני, כרגיל. הוא מנסה למצוא ילד שנעלם ואיכשהו החקירה נכנסת לחייו הפרטיים והוא לא בטוח בזוגיות שלו, גם כרגיל. קצת נמאס, אבל לפחות הפעם לא מלא אלימות מינית חולנית, רק אלימות מוטרפת רגילה. סתם עוד מלכודת תיירים מבית הרלן קובן, סבירה בהחלט לצהריים של חג משעמם. אבל לא שתזכרו ממנו משהו אחר כך.

אותיות הכשף/ ג'ואן האריס
ג'ואן האריס סופרת כל כך מוכשרת, אהבתי כל ספר שלה שקראתי. ואני קוראת אותם לאט, מפחדת שייגמרו לי, כאילו אני אכלת שוקולד משובח, מתוק ומריר גם יחד. אז איך זה שדווקא היא כתבה ספר משעמם כל כך?
מביך משהו, אני לא יודעת מה לומר. הייתי בטוחה שאני הולכת לשעתיים של עונג, ויצא שוויתרתי על הספר באמצע. הספר הוא ספר פנטזיה לילדים, על ילדה קטנה בכפר בארץ פנטזיה, שבו הכשף אסור וכל מה שמזכיר קוסמים נחשב מוקצה והכנסייה שולטת בכולם ביד רמה. כמובן, בילדה מתגלים סימני כישוף, בכפר חושבים שהיא מוזרה, ויום אחד היא פוגשת זקן מוזר שמגלה לה כל מה שהיא לא ידעה. בהדרכתו,  היא יורדת אל מתחת לאדמה כדי להעיר את האלים הנורדיים הישנים, ומתחילה מסע הרפתקאות ממש ממש משעמם וארוך שלא נגמר לאורך כל הספר.
היא הולכת והולכת והולכת. כולם משתתפים בקרבות ואז הולכים בשלג. משתתפים בעוד קרב ושוב הולכים בשלג. ושוב נלחמים, ושוב שלג, באיזשהו שלב זה נהיה כל כך משעמם שוויתרתי ודי. רק הצצתי בסוף  וגיליתי שהטובים מנצחים ואני לא ממש מופתעת. אולי ילדים כן יגלו בזה עניין, אבל אפשר היה לחתוך את ענייני ההליכה בשלג בחצי.

משפחת פאנג/ קווין ווילסון
איזה ספר מוזר. בתמציתו, לאנני ובאסטר יש זוג הורים חולי נפש, וכל החיים הם מנסים להתנתק מצילם. ארועים שונים מחזירים אותם לבית ההורים, והם עוברים את המשוכה האחרונה בדרך להבנה שההורים שלהם אכן זוג פסיכים והם חייבם לבנות חיים עצמאיים. הסוף.
העלילה עצמה קצת שונה, כמובן: כיילב וקאמיל פאנג, ההורים, הם אמני מיצב נחשבים, שמעצבים סיטואציות שונות במקומות הומי אדם ובוחנים את תגובות העוברים ושבים. הם משלבים את הילדים במיצגים מאז ילדותם, גם כשזה גובה מהילדים מחירים נםשיים שהולכים וגוברים, עד שהילדים מחליטים להפסיק ודי. לכאורה, זה אמור לבדוק את החיים על פני האמנות או השפעת האמנות על החיים של אנשים נורמליים או כל מיני כאלו, אבל זוג האמנים ההורים הם כל כך מטורפים ולא אנושיים שקשה להתייחס לזה ברצינות. בסוף הספר באה ההוכחה הסופית לזה שמדובר פה פשוט באנשים פסיכים ותו לא. זה נכון שספר שלם על אנשים מטורללים יכול להיות מצחיק, אבל הוא לא, הוא סתם עצוב. והקטעים שאמורים להיות קומיים עצובים עוד יותר, כשהם מציגים את הילדים כאנשים בוגרים שלא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם ונסחפים אומללים בזרם. אז זה לא ספר מצחיק, וגם לא ספר על אמנות, ולמעשה, זה סתם ספר מיותר למדי על איך זה לחיות עם זוג הורים פסיכים לגמרי ומנתוקים רגשית.

 

עין הנפש, סאנדמן, מוות בוונציה, הפרשה, אלה המכושפת, סוד הגן הנעלם

ושלושה גליונות של מגזין F/O/D

עין הנפש/ אוליבר סאקס
ספר נוסף של הנוירולוג אוליבר סאקס, עם עוד אוסף סיפורים מרתק על מטופלים שפגש במהלך השנים. הספר מתרכז הפעם בתחום בעיות ראיה וההשפעה שלהן, ומובא בספר גם המקרה של סאקס עצמו, שאיבד את הראיה בעין אחת וכתוצאה מכך גם את הראיה המרחבית שלו- וחי מאז בעולם שטוח.
סאקס מרתק, מעניין, וחכם, והוא מתייחס למטופליו ברגישות מופלאה וכמטופלים ולא כמקרים. התחום שהוא חוקר מרתק במיוחד כי הוא מדבר על דברים שנחשבים מובנים מאליהם, וההשפעות שנראות הזויות ומרחיקות לכת- חוסר היכולת לזיהוי פנים, למשל. ולמרות שאין לי שום הבנה מקצועית בתחום, הוא מסוגל להעביר את החומר גם להדיוטות כמוני.

סאנדמן/ ניל גיימן
אני קצת מתלבטת בנוגע למה שאני הולכת לכתוב. הרי זה הסאנדמן בכבודו ובעצמו, אז מה פספסתי?
חיכתי הרבה מאד זמן עד שהקומיקס המפורסם יתורגם לעברית, כי פחדתי לאבד משהו בקריאה בשפה שאינה שפת האם שלי.
אבל לא מצאתי בקומיקס הזה שום דבר מיוחד.
זה סיפור טוב, אולי יותר נכון לאמר רעיון או גרעין, של גיימן, שהיה עובר הרבה יותר טוב בפורמט מילולי, ומאבד הרבה מאד בהפשטה שבה הוא מוגש, ואין בי שום רצון או סקרנות לגבי ההמשך.
וזה מוזר לי, כי חשבתי שהפשטה כזו תעשה לגיימן רק טוב. הוא סופר מעולה, אבל תמיד משאיר לי תחושה שהוא מאוהב במילים יותר מאשר בסיפור, שהוא משתמש ביותר מידי זיקוקי כתיבה, שהוא צריך קצת תמצות, עריכה קפדנית יותר. הוא יודע בעצמו כמה טוב הוא משתמש במילים, ואולי זה תופס בכתיבה יותר מידי מקום. והנה, בהפשטה כזו, שבה כל הפוקוס הוא על הסיפור, כל כל הרבה הולך לאיבוד.

מוות בוונציה/ תומס מאן
כי הגיע הזמן להשלים השכלה.
הסיפור המפורסם של מאן עוסק בפרופסור מפורסם, איש מושלם, חרוץ, עסוק, כפוף לעקרונות נעלים, ולהתאהבות לכאורה שלו בנער צעיר שהוא פוגש בחופשה בוונציה. מאן משכיל לתאר את ההידרדרות המוסרית של הגיבור ואת האובססיה כלפי הנער, ואת הצורה מקפיאת הדם שבה היא הולכת ומותרת  והסיפור הולך ונהיה מסוכן, מאיים וחולה, ואת הסביבה הפיזית שמגיבה אל התרת הרסן הזו בהד מדויק, עד לסוף המר והבלתי נמנע.

הפרשה/ לי צ'יילד
שוב ג'ק ריצ'ר. הספר הראשון בסדרה, שבה ריצ'ר עדיין קצין בצבא ארצות הברית, ונקרא לחקור מוות מיסתורי של אישה צעירה ליד בסיס צבאי כשהצבא מאד לא רוצה לגלות אם אחד מפקודיו הוא האשם.
כרגיל ריצ'ר נקלע לסבך של שחיתויות, טיוח ומרגלים מבפנים שמנסים לפגוע בחקירה שלו, פוגש אשה ממש יפה, עושה הרבה סקס ממש טוב ומוציא את האמת אל האור.
כבר אמרתי שאני אוהבת את ריצ'ר חסר המעצורים שהורג את אויביו בלי הרבה נקיפות מצפון ותמיד מנצח בקרבות רחוב. הדבר היחיד שמפריע זה שהספר בגוף ראשון, נראה שצ'יילד לא ממש החלטי באיזה גוף הוא כותב את הסדרה, אבל גם לזה מתרגלים.

אלה המכושפת/ גייל קרסון
שהשאלתי, יחד עם סוד הגן הנעלם, ממדפה של נערה בת שלוש עשרה.
בממלכה דמיונית בארץ פנטזיה, גיברות הספר אלה קוללה על ידי פיה אימפולסבית בקללת הצייתנות וחייבת לבצע כל פקודה. כשאמה נפטרת, אלה נמצאת ברשותו של האב האנוכי, האם החורגת ושתי האחיות הרעות. תוך כדי הניסיונות להיפטר מהקללה, היא מתאהבת בטעות בנסיך הממלכה, נקלעת להרפתקאות וזוכה לסוף ממש טוב.
זה ספר חמוד עם רעיון מעולה, שמגיע לו טיפול קצת יותר עמוק והוא מתבזבז. למרות שהקללה מסכנת את חייה של אלה, לא נבדק לעומק עד כמה היא יכולה להיות מסוכנת, גם לא בצורה מינית. הדרך שבה אלה מסירה לבסוף את הקללה לא מקבלת מספיק יחס, ומשאירה שאלה מה היה קורה אם אלה לא היתה מתאהבת. גם ההתעללות שהיא עוברת על ידי המשפחה נמחקת בסוף, אבל בתור ספר אגדה חמוד לנערות, זה ספר מתוק ומומלץ עם גיבורה עקשנית ודעתנית, אהבה של נסיך וסוף טוב.

סוד הגן הנעלם/ פרנסס הודג'סון ברנט 
אחרי כל השנים האלו, עדיין מתוק, עדיין נוגע ללב, עדיין רומנטי. עדיין מומלץ.