הציונים החדשים, אלבש חצות ליל, מעשה שטן, חיות ציפורים וקרובים

הציונים החדשים / תום שגב
תום שגב הוא היסטוריון, אבל הספר הזה מדבר יותר על אידיאל. הוא מנסה לבדוק את מקומה של הציונות והפוסט ציונות היום בחברה תוך ניתוח של הזהות הישראלית והיהודית בשנות האלפיים.
אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הרעיון הכללי של היסטוריון שמנתח תופעות, אבל למרות שהספר מרגיש לי מעט פופוליסטי, יותר חיבור מאשר ספר, הוא חשוב. הוא מנסה להתחקות אחרי הפלגים השונים בחברה הישראלית של ימינו ולבדוק מה מאד אותנו כעם, את הרעיונות שקבוצות שונות בחברה מטפחות כדי להישאר בישראל, איך הן נוגעות ברעיון הציוני המקורי, מתקרבות אליו ומתרחקות ממנו תוך אימוץ מודלים שונים.
למרות שמאז פרסומו עברו עשר שנים מטלטלות לחברה הישראלית, זה ספר חשוב למי שרוצה להכיר לעומק את החברה שלנו, אותנו כעם, מפולג ומאוחד סביב רעיון, אותה אידאה, ואיך הציונות המקורית משתנה ועוברות תמורות. וזה גם ספר  קל לקריאה, ולמרות שאני יותר אוהבת ספרים אחרים של שגב, כמו ימי הכלניות המקסים והמיליון השביעי המקומם והמרגיז, זה ספר חשוב.

אלבש חצות ליל/ טרי פראצ'ט
טיפאני אייקין היא עכשיו מכשפה מוסמכת ובוגרת. יש לה איזור משלה לטפל בו,והיא נאלצת לעבוד קשה. המקומיים לא אוהבים את המכשפות, אבל זקוקים להן, והיא מנסה לשמר את האיזון העדין הזה, ותוך כדי גם להתמודד עם ישות ערטילאית,כועסת ושונאת מכשפות, שמנסה להכנס לעולם ולגרום צרות…
זה ספר מקסים, מתוק וחכם ופמיניסטי בדרכו (או שלא? מודל הנשיות אצל טרי פראצ'ט) ואני ממליצה עליו, אבל יש לי בעיה אחת איתו: מין.
או יותר נכון, היעדרו של מין. טיפאני כבר בוגרת, והסופר חוזר ומדגיש כמה היא כבר מנוסה ויודעת הכל. היא מסייעת בלידות, היא עוזרת לכלות צעירות, היא מתמודדת עם ילדה בת שלוש עשרה שאיבדה הריון. ועדיין, למרות שהחומר נהיה יותר קשה ובוגר, פראצ'ט עדיין מתבייש כשמדובר בילדות מתבגרות. הכל הולך מסביב: היא יודעת על זה, היא מכירה את זה. אין שום דיבור על הדבר עצמו. וגם כשטיפאני מעבירה הדרכה לכלה הצעירה, את ההדרכה עצמה אנחנו לא שומעים. רק ששתיהן מצחקקות ויש הרבה סומק.
למה? פראצ'ט מתבייש מהקוראות שלו? בספר שמדבר על הכל, לכאורה, על אלימות ושנאה ואהבה ומוות, היה כל כך חשוב להכניס דיבור בוגר ורציני על מין, במיוחד כשהספר פונה לנערות מתבגרות. להסביר להן שמין הוא דבר קיים, ומה יכול להיות טוב ומה לא, ואיך לעשות את זה בצורה בטוחה ואוהבת. אבל פראצ'ט מפספס, נשאר בעצמו ילד מתבגר, ולמרות נני אוג ושלושת בעליה, למרות הידע המורכב של טיפאני, למרות הקטינה ההרה, למרות פסל הענק שאין לו מכנסיים- הכל נשאר ברמת הצחוקים במקום לגעת בנושא, מה שמשדר לקוראת שמין הוא עדיין מביך ומסתורי, מצחיק ומגעיל, וחבל.

מעשה שטן/ ג'יין הלר
כבר כתבתי שאני אוהבת את הספרים של ג'יין הלר. הגיבורות שלה הן לא נשים צעירות חזקות ומבריקות אלא נשים בנות ארבעים באמצע החיים שלא מוצאות את דרכן. וכמו שכתבתי בעבר, גם להן מגיעה יצוג.
אז ברברה היא אשה בת ארבעים שבעלה זה עתה נפרד ממנה. היא מרגישה מכוערת, חסרת כל ומכורה לאלכוהול, וברגע של חולשה מבטיחה לעשות הכל תמורת הרגשה טובה יותר. והפלא ופלא! משאלת נענית. מישהו נותן לה כל מה שרצתה, אבל אז מתברר שזה השטן. כן, בלי לדעת היא כרתה ברית עם השטן, ויש לו רק בקשה אחת ויחידה…
וכאן, בספר קטן ומצחיק, ברברה מנסה לגרש את השטן מעיירת החוף הקטנה שלה, להחזיר הכל לקדמותו וללמוד לאהוב את עצמה כמו שהיא. כל זה בסיועו של גיבור מסוקס וחתיך שמתברר כטוב לב יותר ויותר ככל שהספר מתקדם, וכמובן שהיא מוצאת אהבה והכל מסתדר. ספר פשוט חמוד.

חיות, ציפורים וקרובים/ ג'ראלד דארל
עוד ספר חמוד, מלא סיפורים מצחיקים של דארל, על משפחתו וחייהם באי היווני קורפו, מוקפים בתיאורים זואולוגיים מקסימים של חיות ובתאורי נוף יפהפיים שעושים חשק לעלול מיד לאוניה המפליגה ליוון.
דארל מצחיק, המשפחה שלו מטורללת ומצחיקה בטירוף, והתיאורים הזואלוגיים כתובים ככה שגם מי שכמוני, נגעלת מחרקים, תמצא אותם פשוט מרתקים.

לשחות, חרב היונה, האירוסין, הורטון הפיל דוגר על ביצה

כן, כהרגלי, נעלמתי. כשאני בדאון אני לא קוראת ספרים שאפשר לכתב עליהם, כי יכולת הריכוז שלי שואפת לאפס. השבוע למשל בלעתי שבעה רומנים של  אגתה כריסטי. היא מקסימה, זה נכון, אבל אתן לא באמת צריכות את הביקורת שלי כדי לדעת שמדובר ברומנים בלשיים מפורסמים.
אבל איכשהו מפה לשם בכל זאת נכנסו לי לידיים כמה ספרים שאני רוצה לדבר עליהם. למשל,

לשחות/ ניקולה קיגן
פילומנה, שחיינית מצטיינת עטורת פרסים, מגוללת את סיפור חייה. כמה פשוט וככה מורכב. דרך משפחה לא מתפקדת, חברות הורים, אחיות, גיל התבגרות מסתבך, הקול של פיפ הוא ישר וכנה מאד כשהיא מסתכלת בפליאה על החיים המתגלגלים, מבט אנושי קצת תוהה כמו של כולנו.
ספר לפעמים מצחיק, לפעמים עצוב, וגם כשהוא מעביר שעות בבריכה, הוא תמיד אמיתי ואנושי מאד. והתאור של פיפ המתבגרת, שלא מקבלת מחזור בזמן, שמאחרת להתפתח, כל כך נגע לליבי. הזכיר לי קצת את התיאור הדומה ממידלסקס, אבל פה הסופרת מבינה שזו מנת חלקה של כל אישה, כמעט, להרגיש שונה. מובכת, קצת מבולבלת ממה שקורה בחיים שלה.
הסוף קצת הכעיס אותי, המצב שבו פילומנה רוצה לפרוש מהשחיה ומבינה שאין לה שם מיומנות אחרת. הייתי רוצה משהו שיציל אותה, סוכנת שחקנים שתגלה אותה ברחוב, תשוקה עזה להיות רופאה שתפרוץ בה. זה לא קורה.
אבל זו הסיבה שבגלל אהבתי את הספר. שהוא כל כך אמיתי. מפליא בדיוקו את החיים שלנו, אנשים רגילים על פני האדמה, ולא מזייף. השחיה היא לא הנושא הראשי פה, אלא פשוט הקול שלנו כאנשים, נשים, על האדמה הזו.

חרב היונה/ פרופסור אניטה שפירא
על הציונות והכח.
וזה התיאור שלה, לא שלי, אז אין צורך לנטוש את הבלוג בטענה שאני שמאלנית בוגדת. לספר הזה אין שום קשר לעמדה פוליטית. זה ספר הסטורי, שבודק את השתנות דימוי הכח בתנועה הציונית מראשית ימיה ועד 1948. איך היהודי המלומד, הגולה, הנודד, הכבשה המוקפת בשבעים זאבים שחיפש לו גאולה בקצה העולם, הפך, בסופו של יום, לחייל חתיך ושרירי. זה תהליך מרתק וספר מרתק וחשוב, וגם כתוב מקסים כמו כל מה פרופסור שפירא כותבת.
וזה באמת לא ברור מאליו. הרי כשהתחילה התנועה הציונית לפעול, התדמית המוכרת של גבר ישראלי לוחם לא היתה קיימת בכלל. הזהות היהודית בכלל לא דיברה במושגים כאלו, בין אם ציונית בין אם לאו. המעשה הכוחני הלאומי האחרון שבצעה היהדות היה אי שם בחורבן בית שני. מדהים לראות את נרטיב הכח הלאומי מתפתח בחברה הציונית יהודית, איך דברים משתנים כל כך מהר בלי לשים לב מה בעצם קורה. מדהים וגם קצת צובט בלב, כי בכל זאת, מדובר במושגים המוכרים והאהובים שאפילו ההורים שלנו גדלו עליהם. אחד העם, חלוצים, העפלה, תקוות וחלומות. וזה תמיד נוסטלגי בצורה קצת כואבת, להיפגש עם הארץ הזו שכבר נעלמה לנו, אם בכלל היתה.

ועוד איזה ספר, קצת מעצבן, האירוסין קוראים לו (ג'יי קורטני סאליבן). ספר שאומר שהוא מדבר על יהלומים, או בעצם מדבר על נשים, או שהוא סוג של קומדיה רומנטית, רק בלי הקומדיה. לא החליט. זה ספר מהסוג שבו חמישה סיפורים של אנשים שזורים זה בזה או לא באמת שזורים, ומה שאמור לשלב בניהם הוא איזה רעיון חוצה כל. למשל, שאם מדברים על ארוסין ואהבה, תמיד יהיו שם יהלומים. אז בואו נכניס יהלומים בכל אחד מהסיפורים, ונהפוך את אחת הדמויות לעובדת בחברה שמפרסמת יהלומים, והנה לנו יופי של מוטיב חוזר. או תמה?
שאר הדמויות הם זוג בשנות החמישים לחייו שהבן שלהם מתגרש, אשה שעזבה את בעלה, פרמדיק ממורמר ואישה שדווקא מתנגדת לנישואין וליהלומים, ומשום מה היא הכי נחמדה בספר. הספר פגש את כל הדמויות כל פעם במקום אחר- חלק מהן למשל בהפרש של עשרים שנה, וחלק מהן נשארות תמיד באותו היום- והוא לא באמת ספר על יהלומים או על מוסד הנישואין או משהו, כמו שהוא סתם ספר סביר, ארוך, קצת משעמם, עם הרבה דיבור על אהבה רומנטיקה יהלומים.
בעצם, גם ברומנים של אגתה כריסטי יש מין נופך מוזר ליהלומים, והיא חוזרת שוב ושוב על איך נשים משתנות לגמרי כשהן רואות יהלום, על איך אבני חן יקרות משפיעות בצורה מיסטית על המין הנשי. זה בהחלט רעיון שאפשר לבדוק למה הוא מגיע ומה הוא מסמל, אבל זה לא מה שנעשה בספר הארוסין.

הורטון הפיל דוגר על ביצה/ דר סוס
זו, גבירותי, יצירת מופת, ומי שפספסה אותה שתרוץ להשלים עכשיו. זה ספר מקסים. אוי, והגור! הסצנה האחרונה בספר! קסום. פשוט קסום.
אני מניחה שגם על הספר הזה יש מה לאמר. איזו מין אם, ואשה, מסמלת לה ציפ? ואיפה בכלל הדמויות הנשיות של דר סוס? והאם הפתרון המוצג הוא הוגן, אם מוציאים את הספר מהקשרו ומעגנים אותו בחברה פטריארכלית? ובכלל, מוצגת פה גישה מאד מעניינת לחד הוריות, לאמהות ולגבריות.
למי אכפת? אני מתה על הספר הזה. הוא אחד המושלמים. באמת