אופת העוגות מקיגאלי, הקרבן המושלם, חשוב על מספר

אופת העוגות מקיגאלי/  גייל פארקין
זה ספר מאד מתוק. הוא מספר על פליטה מרואנדה שבנתה חיים חדשים בטנזניה ועוסקת, ובכן, במכירת עוגות. היא מתוקה וכל הספר מתוק, ומספר על חיים שלווים ורגועים והרבה תאורים של עוגות. ולמרות המתיקות, נושאים כמו מלחמת אזרחים, אונס ורצח עם ואפילו מגפת האיידס מקבלים מקום.
אז מה מפריע לי? שהדמויות הראשיות, האפריקאיות, מתוקות מידי. מתוקות עד כדי טיפשות, טיפה מפגרות, עם החיוך הדבילי הזה שמרוח להן תמיד על הפרצוף. ואיך שהן מקבלות כל מילה שהלבנים אומרים, ושולחות את הילדים שלהם להתחנך אצל הלבנים, ונתלות בחכמה הלבנה, אני בטוחה שאת הספר הזה כתבה אישה לבנה.
ועדיין, חיבבתי מאד את הדמות הראשית, את העלילה הרגועה ואת האזכורים הלא מתנצלים לזוועות שהיו.

הקרבן המושלם/ אנתוני היל
ספר שבכלל נקרא במקור המתאבדים הטובים. הספר מספר על מפקח משטרה מסוקס וקשוח, שנקרא  לחקור התאבדויות מיסתוריות באותו מקום עבודה. מראש ברור לנו שמקום העבודה מסתיר משהו, והשאלה היא רק מתי יתחשק לסופר לגלות לנו, ועדיין, זה מותחן משטרה סביר וקריא לגמרי. באמת. רק מיותרים להם תאורי הסקס המעוותים לאורך כל הספר, כמו מין תבלין לקישוט, ואני שונאת כשסופרים עושים את זה. הא! כתבנו על סקס עם קטינות ועל BDSM! תקראו אותנו, אנחנו כה מתוחכמים!
לא, אתם סתם צהובים, וזה מיותר.

חשוב על מספר/ גון ווידון
זה ספר זבל, רומן זבלוני לחלוטין, ככה שאין בו הרבה עידון.
רוצח סדרתי אלים מאד ומטורלל מצליח לכאורה לקרוא  את מחשבותיהם של קרבנותיו, וזירות הרצח כל כך מתוחכמות ואלימות (אפשרות נוספת: מטורללות לגמרי) שאין שום סיכוי לעלות על עיקבותיו. מה עושים? קוראים למפקח המשטרה המהורהר והנוגה דייב גרני, שהוא התגלמות השלמות עלי אדמות וכולם מעריצים אותו. והוא מצליח, בדרכו הגאונית והלא מתפשרת, לעלות על עקבות שאף אחד לא חשב עליהם. זבל.
לגמרי רומן זבל. לכן זבל מפוזר לכל אורכו- אלימות, חלקי גופות וקניבלים פשוט זרוקים להם בתוך כל הזבל של העלילה והפתרון, והוא מצליח בתוך כל היופי הזה גם להיות הומופוב ושמנופוב ולא נחמד. למה לקרוא זבל? אין לי סיבה טובה.

ערימה של ספרים גרועים

היום אין המלצות, כי הספרים שלקחתי כאלו דפוקים עד שלא סיימתי אף אחד מהם. ארוע די נדיר, וגם מצער, כי לא היה לי יותר מידי מה לעשות בשבת.
אסון יפהפה של גיי'מי מקגוויר הוא ספר כתוב גרוע על בחורה חלושת אופי ותלותית, שמתאהב בה בחור שלתטן ואלים. משום מה זה נחשב רומנטי, כולל ה'אני מצטער שעקבתי אחרייך וחטפתי אותך', ואולי הספר היה מכעיס אותי אם הוא לא היה כל משעמם. קרניים של ג'ו היל הוא ספר פשוט דוחה. הרעיון מגניב ובעל פוטנציאל היסטרי – לגיבור צומחות קרניים בלתי נראות שגורמות לאנשים לספר לו את כל הסודות שלהם- אבל הביצוע מגעיל. שרדתי ווידוי בולימי גרפי דוחה ואם מזניחה, אבל נשברתי בילדה הקטנה שמודה שהיא רוצה לשרוף את אמא שלה בשנתה, בערך פחות מפרק אחרי שהספר התחיל. על המהפנט של לארס קפלר אין לי הרבה מה לאמר, מעבר לזה שהוא כתוב בזמן הווה, מה שהופך את הקריאה לפשוט בלתי נסבלת. ואה, ויש את תופת של דן בראון, המשעמם הגרוע והלא אמין מכל יצירותיו שהולכות ומדרדרות מאז צופן דה ווינצ'י שדווקא היה מעניין.
קיצור, שבת איומה. מה נסגר עם רבי המכר של העולם הזה? מזמן לא נתקלתי בספר כל כך גרוע עד שהוא לא שווה שניה, והנה היום יש לי ארבעה כאלו.

בנות ריאד, מחבואים, מעבר לספק סביר, נגמר העוף

אני חייבת לאמר שהמיילים הדמיוניים שלכן שקוראים לי לחזור מאד מחמיאות לי. עכשיו חגים אתן אומרות, יש לנו זמן אבל אנחנו לא יודעות מה לקרוא! תעזרי לנו!
נעלמתי כי בחודש האחרון הלכה לי יכולת הריכוז, והספרים שקראתי היו כאלו שלא דורשים ריכוז- מסוג הליידי והנוכלת, אהבה בוערת במלון וכאלו. יש משהו קצת לא הוגן בלקחת ספרים גרועים כדי להתבכיין אחר כך שהם גרועים, לכן לא עשיתי את זה. אבל עכשיו זה השתפר, ואני מקווה שהספרים שקראתי ביום כיפור מוכיחים שיכולת הקריאה שלי חוזרת. אז הנה הם:

בנות ריאד/ רג'אא א-סאנע
סיפורן של ארבע נשים שהן, ובכן, בנות ריאד. הן עובדות, הן לומדות, הן חושבות על בנים ובעיקר הן מחכות לאהבה האחת הבוערת. זו מעין טלנובלה נשית-רגשית-מצחיקה-נעלי עקב תוצרת סעודיה.
טוב, לא ממש מצחיקה.
הספר לא כתוב טוב, השפה דלה ולסיפור עצמו אין חשיבות גדולה מידי: הבנות נופלות ברומנים כוזבים, או אמיתיים, מוצאות אהבה במקומות לא צפויים ולובשות הרבה בגדים יפים. החשיבות האמיתית של הספר הוא בחוויה שהוא מנגיש, של חיי היומיום של נשים מריאד, ולא מקרי הזוועה והקיצון שמתפרסמים בכל העולם. דווקא יומיום נורמטיבי של חברה שאנחנו צריכות להכיר לפני שאנחנו ממהרות להכתיר כמפלצות או סתם מוזרות לגמרי. ככה שגם אם זה לא ספר טוב, הוא חשוב. יוצא שהשלם עולה על סך חלקיו, וזה לגמרי בסדר: מותר שיהיה ספר כזה שהוא לא לגמרי מרתק ומושלם. שווה את זה.

מחבואים/ ג'יימס פטרסון
למה אנשים כותבים את הדברים האלה, למה.
זה ספר מתח, והעלילה שלו היא כזו: מגי ברדפורד, נשמה טובה, מואשמת ברצח של בעלה. שוב. אחד אחר. השאלה היא כמובן האם היא רצחה את שני הבעלים, ואנחנו יודעים מראש את התשובה, כי היא כזאת מתוקה וטובה ותלותית ואמא מושלמת, וחוץ מזה, היא הגיבורה הראשית של הספר.
חוץ ממנה יש בספר גם את הרוצח הפסיכופת המטורף התורן, עם קטעי אלימות מינית שמשולבים להם כמו קישוטים לאורך כל הספר. לא רואה סיבה מיוחדת לקרוא אותו, באמת.

מעבר לספק סביר/ סקוט טורו
עוד ספר שאני לא רואה סיבה מיוחדת לקרוא. זה אמור להיות מתח, אבל יש עלוני בישול יותר מותחים מזה.
השופט המכובד ראסטי  סאביץ נעצר על רצח אישתו (משהו שמזמן לא היה לנו). הספר נע בין ראסטי עצמו למאהבת שלו ולבנו חלוש האופי, ועל פני עמודים שלמים של ההליך המשפטי של בעיה שממילא לא היתה מי יודע מה מרתקת מלכתחילה (האשה נמצאה מתה במיטה, אחרי עבר עשיר של מחלות). מידי פעם מוזכר שהשופט נאשם פעם ברצח קודם, אבל עד סוף הספר לא טורחים לספר לנו מה בעצם קרה שם. הדבר הכי קריא שיש בספר הוא סוד שהשופט והמאהבת מסתירים מהבן התלותי, והמתח היחיד הוא מתי הם יספרו לו, או אם, אבל זו לא טובה סיבה לספר שלם.

סדרת נגמר הדג אבל גם העוף טעים /  זיו כהן (סדרה עם ארבעה ספרים)
בגב הספר (ובוויקיפדיה) כתוב שהספר 'רומן נועז, מפתיע ומרתק" ועוד ועוד, אבל אני חושבת שדיילים הומואים מזדיינים היה תקציר טוב יותר.
בכל אופן, דיילים הומואים. מזדיינים. ויוצאים להמון מסעדות, ישנים בהמון מלונות ומזדיינים גם שם. וזה יופי. זו לא יצירת מופת, להיפך, זה ספר די גרוע, אבל זה בדיוק מה שהייתי צריכה.
העלילות מופרכות, הטלנובלות מוגזמות והגיבורים מתהדרים בשמות כמו תדהר יוגב וקסטיאלה. הם יפים, הם מזדיינים, הם לא נרגשים מי יודע ממוות ובגידות אבל זוכרים שנתיים את ההוא שלא החזיר צלצול. משהו לקרוא בחג, להנות בלי יותר מידי דרישות ולהעביר הלאה.זה קצת כמו פנאי פלוס, אבל יותר הומואי ובלי הלכאורה כתבות עומק. אני הייתי שולחת את זיו כהן לחופשה ארוכה ביעד האהוב עליו ומכריחה אותו להוציא ספר כל חודש. עם תמונות אולי, של בחורים לוהטים בפוזות סקסיות על רקע הדגל של המדינה התורנית.
(מה שכן, הם אוכלים הרבה, ומתארים כל מנה. הספר עשה אותי ממש רעבה, ובבית לא היה לי מנות יוקרה לאכול. לא יפה).