מהומה רבה על לא דוור, כמעט מושלם, הקמיע מסמקרנד, האביר הכי אמיץ

מהומה רבה על לא דוור- טרי פראצ'ט
החדש בסדרת עולם הדיסק של טרי פראצ'ט- חדש לפחות בארץ. באנגלית הוא יצא כבר ב2004, אבל בספריה הוא נמצא בערך חודש וחצי.
פראצ'ט מכיר לנו את שפריץ פון סתמבור, גנב ונוכל ונידון למוות. בשניה האחרונה לפני התליה שפריץ מקבל את חייו מתנה מידיו של השליט המהולל של אנק-מורפורק, זה שכולנו למדנו להוקיר, שמכריח אותו להקים מחדש את משרד הדואר המקומי. מתאור המאורעות ההגיוני הזה מתחיל רצף הרפתקאות מטורלל בסגנון עולם הדיסק, בנוסחה החוזרת על עצמה והמוכרת. גיבורים אנושיים ומקסימים, הסתבכויות טיפשיות, המון רצון טוב וקצת פילוסופיה בגרוש. בנוסף יש הבלחות של גיבורים מספרים קודמים כמו חייל המשמר גזר, וכמובן, בחורה יפה אחת. נורא פמיניסטי. בסך הכל, כבר קראנו את אלו.
אין פה איזה חידוש מרענן, וגם העלילה, שהיא חמודה, ארוכה מידי, ובאופן כללי הספר הרבה פחות טוב משאר הספרים האחרים. הוא ארוך מידי, רציני מידי וקצת שוכח את עצמו, והנאומים הארוכים של הגיבורים לא באמת מעניינים. מצד שני, ברור שאין בררה אלא לקרוא אותו, כי מי יכולה לוותר על החדש בסדרת עולם הדיסק. ואם היו מקצצים אותו קצת, זה ספר בהחלט חמוד עם גיבור מקסים ועם כמה מרגעי השנינות הכל כך גאוניים של פראצ'ט.
אבל פראצ'ט בהחלט מסוגל ליותר, וזקוק לעורכת קשוחה יותר.

כמעט מושלם- ג'ניפר וויינר
עוד ספר שלא באמת היינו מוותרות על הקריאה בו למרות שהוא לא כל כך מוצלח. כי מה יכול להיות יותר אביבי, פרחוני ומתאים לליל הסדר מהחדש של ג'ניפר ווינר?
הפעם יש רק גיבורה אחת לאורך כל הספר,רות, תסריטאית בת עשרים ושמונה. לרות אין הורים אבל יש סבתא מסורה שגידלה אותה כל חייה, כשרון כתיבה גדול וצלקות על כל הפנים. כשסדרת הטלווזיה שלה 'כמעט מושלם' מתקבלת להפקה בהוליווד, רות עוברת לאל. איי ונאבקת על הפקת הסדרה בעולם הזוהר. וזהו. אין עוד עלילה. הספר הוא תיאור החיים של רות מאז ילדותה ותיאור מאד ארוך וריאלי של איך מפיקים סדרה.
בתור גיבורה של ג'ניפר ויינר, רות הרבה פחות נוחה להזדהות ממה שאפשר היה לחשוב. נכון, היא מצולקת ולא יפה, ולכן נמצאת לכאורה ברמת האנדרדוג, אבל בתכלס יש לה תקציב לא מוגבל ומשפחה מושלמת וחיים נוחים, משעממים ואפורים. אין בה ברק, אין בה שום קסם, והיא לא באמת מעניינת. ואין בה כלום מהנשיות המורכבת שהתרגלנו לקבל מוויינר. וגם העלילה, היא לא באמת עלילה.
תראו, אני אהבתי את תאורי החיים בהוליווד, המבט הפנימי הנראה די כנה על התעשייה והתאור של איך מפיקים סדרה מרמת הרעיון עד לבכורה. אבל זו לא עלילה לספר, אלא לסרט דוקומנטרי. ומי שמתעניינת פחות ממני בעולם השואו ביזנס, אולי תהנה פחות מתאורים על תאורים של שחקניות בחוטיני. ומה שיותר מוזר מהעלילה, זה שבספר שעוסק בתסריטאות ובכמה קל להפוך סדרה מרגישה ואמיתית להוליוודית, זולה ומזויפת, הטוויסטים בספר לא מאד אמינים. זה די מוזר. כשכותבים ספר על כתיבה, צריך להיזהר פי כמה.
אולי ויינר רצתה לומר משהו בזה. אולי היא חשבה, העולם האמיתי מספיק מעצבן גם ככה, זו גיבורה לא יפה וזה ספר לחג, וברמת הספרות מותר לי לעשות מה שאני רוצה ואני רוצה שהקוראות שלי ישמחו.
אני מעריכה את הנסיון לשמח את הקוראות, אבל התוצאה לא אמינה בספר כל כך אפור ומלא פרטים טכניים כמו זה. הספרים האחרים שלה היו הרבה יותר טובים.

הקמע מסמרקנד- ג'ונתן סטראוד.
כן, מוזר שעוד לא קראתי את הספר עד עכשיו. מזל שיש חברות כמו נחמה, שדאגה שזה יתוקן מייד.
ספר פנטזיה, הראשון בטרילוגיית ברטימאוס. בעולם המתואר בספר, לקוסמים אין באמת כח קסם. מי שמחזיק בכוחות הם שדים וג'ינים, והקוסמים יכולים לשלוט בהם באמצעות לחשי זימון. נתנאל, חניך קוסם מתלמד, מזמן את ברטימאוס, שד רב עוצמה שנאלץ לציית לפקודותיו אבל מנסה למצוא כל דרך אפשרית להתחמק. שניהם מסתבכים ביחד בעלילת מזימות וקסמים רבת תהפוכות, מכות והימלטויות נועזות, ותכלס, זה מותק של ספר. נתנאל, הילד היתום והלא אהוב, השאפתן והמתנסה, הוא מתוק ונוגע ללב. ברטימואס, השד בן אלפי השנים הנתון לחסדו, הוא אימפולסיבי, שנון ומצחיק, ומלא זכרונות מטיולים במצריים ומביקורים אצל שלמה המלך. ביחד הם צוות לא רע.
זה לא מושלם להציג את עולם הקוסמים כחסר כל כח קסם משל עצמו, וגם לא את הג'ינים כנתונים למרות בת אלפי שנים שמעולם לא הצליחו להשתחרר ממנה. היית חושבת שמתישהו זה ייגמר. כמו כן הסופר נופל במלכודת הטוב, וברטימאוס הלכאורה רשע וחסר נאמנות לא הורג או מזיק או פוגע באף אחד, בכל מיני תירוצים מוזרים. ובכלל, ובתור שד כל כך חזק, ברטימאוס לא מצליח להשתחרר אפילו מילד בן שתים עשרה. אבל זה לא באמת חשוב, ובהתחשב בהצע סיפרי הפנזטיה על המדף, זה ספר חמוד ומרענן וכתוב טוב, עם גיבורים מצחיקים ואפילו הערות שוליים. הכי שבת בצהריים.

האביר הכי אמיץ – מרסר מאייר
מה. מה. מה.
מה חשב מאייר כשהוא כתב את הספר הזה? בא לי לתקוע את הראש בקיר
ספר לילדים קטנים, שהוא בעצם בדיחה חולנית ומעוותת שלא מתאימה בכלל לילדים. היישר מבית מדרשו של מישהו שאמור להבין משהו בספרי ילדים, אפילו משהו קטן, הרי פחדרון בארון נחשב ליצירת מופת. אולי יש מבוגרים שהבדיחה הזו תצחיק אותם, אבל לילדים לא הייתי נותנת את הספר לעולם.

מסביב לעולם ב80 יום, עצמי עיניים חזק, שומרים שומרים, זכרונו של היער

מסביב לעולם בשמונים יום/ ז'ול וורן- המהדורה המוערת
בדרך כלל אני לא אוהבת מהדורות מוערות. יש לי הרגשה שמדובר בגימיק, ואם יש משהו שלא זקוק לגימיקים, זה ספר. הטקסט, המלים עצמן. ומי שלא רואה את זה וצריך גימיקים כדי למשוך קוראים- אני לא צריכה אותו.

אבל פה,דווקא כי הספר הספציפי הזה בנוי ממילא כמו מין ספר לימוד גאוגרפי, מדובר בערך מוסף מקסים. הספר מלא איורים מקסימים והערות ביניים קטנות מלמדות ומרתקות. ושכחתי כמה הסיפור הקלאסי על פיליאס פוג היוצא לסבוב את העולם בשמונים יום בגלל התערבות נהדר. האווירה הגאוגרפית למדנית מרתקת- הרגשתי קצת כמו ילדה שמסתכלת בנשיונל ג'יאוגרפיק הישן, עם תמונות של ארמונות רחוקים ומגדלים נשכחים מלב, רכבות קיטור ואניות על נהרות גדולים.

נכון, וורן שוביניסטי וקולוניאליסטי, אבל זה הרי לא באמת מפתיע. אפשר לכתוב על זה ארוכות- הילידים בורים ופראיים, האישה היפה השותקת לאורך כל הספר נחשבת ראויה רק בגלל החינוך האירופי וכי היא כמעט לבנה- אבל זה ברור מראש, כמעט מובנה בספר כזה. אולי אפילו חלק מהחוויה של גילוי העולם המרתק במאה התשע עשרה.

עצמי עיניים חזק/ ג'ון וורדון
רומן מתח. כלה נרצחת במהלך חתונתה. החתן הוא פסיכיאטר בן ארבעים, הכלה היא המטופלת שלו בת השמונה עשרה. נורא סביר. ומסתבר שלחתן יש פנימיה לנערות מתבגרות חולות מין, ואתה הוא מנהל כמעט לבדו כדי לשמור על אמינות מקצועית או משהו, ככה שאף אחד לא יודע מה באמת קורה שם.
אז מי נראה לכם הרוצח?
כאילו, באמת? זה לא ברור מתלכתחילה שלפסיכיאטר מוטרף שמחזיק לעצמו הרמון שלם של קטינות עם הפרעות מיניות יש סבירות להיות חשוד?
ובכלל, מקצועיות, חבר. שום חובת דיווח? הרי אתה מתעסק עם פגיעות מיניות. אפילו לא אחת? ושום שאלה על הרשיון המקצועי של פסיכיאטר שמתחתן עם מטופלת קטינה? והי, כשכותבים ספר על פושעים סדרתיים, להתייעץ עם סטודנטית לקרימינולוגיה אפילו שנה א' יכול להיות רעיון טוב.
זה רומן מתח בלשי, שמנסה בכל הכח לזעזע בגלל בחירת הנושא- ילדות שעברו התעללות והפכו לפוגעות בעצמן. אבל הטיפול כל כך גס וזול ולא מקצועי, שהוא לא הזיז לי בכלל. אין בו שום דבר טראומתי או טריגרי. הדבר היחיד שתפס אותי היה זכרון ילדות אישי בגלל קטע מסרט ישן שהגיבור מראה לסטודנטים שלו, שהחזיר אותי שנים אחורה וגרם לי לשקוע בהרהורים על החינוך המיליטריסטי פטריוטי ציוני בבית הספר לבנות אורות עציון. ואם זה כל מה שספר על קטינות פגועות יכול לעשות, יש לו בעיה.
אבל תראו, בתור רומן סתם עם תעלומה, זה בסדר. הוא מיועד להעביר זמן ואת זה הוא עושה- האמת שהשתמשתי בו כשחיכיתי שיפתחו לי עוד חיים בקנדי קראש.

שומרים שומרים/ טרי פראצ'ט. 
עוד ספר מסדרת עולם הדיסק. כן, זה הנישא על גבי צב ענק. הנישא על גבי פילים, אם אני זוכרת נכון. וכן, זה התבגרותי במקצת.
אז מה? מסתבר שהוא עדיין מעולה. אה, והוא מצחיק אותי.
על מה העלילה הפעם? כרגיל בעולמו המפונטז של פראצ'ט קשה להסביר. על דרקונים, בעיקר, שמזומנים להם מעולם האשליה בו הם חיים אל המציאות. ועל להצחיק אותי. מסתבר שההומור טוב הלב המתוחכם אך מוכר לחלוטין של פראצ'ט עדיין עושה את העבודה.
וכן, גם פראצ'ט שובינסט. אל תסתכלו עלי ככה, אני יודעת שאתן אוהבות אותו. אבל אפילו פה יש רק גיבורה אישה אחת, וגם היא לא דמות ראשית , והאפיון הראשי שלה הוא, כמה לא מפתיע, בלהיות אישה. אבל זה האיש שכתב את סדרת טיפאני אתן אומרות- ובכן, צר לי, אבל גם היא מלאה מאפיינים שובינסטיים, כראוי לפמיניזם של גברים, שמעצבים אותו לטובת עולמם הפנימי והנח. אבל- לא על טיפאני אנחנו מדברות פה אלא על עולם הדיסק, והוא, למרות ואחרי הכל ולפני, עדיין מקסים ורענן, עדיין פנטזיה, עדיין מתוק להפליא ועדיין מצחיק.

זכרונו של היער/ צ'ארלס ט. פאוורס
ספר עצוב. עצוב, וכל כך יפה. ונוגע ללב.
עיירה קטנה בפולין, אפורה ודהויה משהו, שנות השישים. לשק, שגדל בכפר כל חייו וירש את חוותו של אביו, מנסה לפענח במזג האוויר העכור את פרשת מותו של חבר טוב שהעירה את חייו השקטים. ולאט לאט הוא והולך ומבין שפעם קרה בכפר משהו נורא שהוא לא יודע עליו, משהו שמעולם לא שם אליו לב. כל התושבים יודעים, אף אחד לא מדבר. גם האנשים הקרובים אליו ביותר, אולי, יודעים משהו ולא אומרים. משהו שכל כך ברור מאליו עד שאף אחד לא מזכיר אותו. ואבנים נעלמות מהבתים, ומשהו מוזר קורה בבית הקברות הישן.
הספר איטי, מהורהר. עם תיאורי נוף מקסימים, אמיתיים כל כך. זה לא ספר מתח, ליבו הוא לא תעלומת רצח בלתי פתורה, אלא החיים עם פשע גדול שאליו נתת יד, עם החיים אחר כך. מרתק לקרוא ספר על שואת יהודי אירופה מנקודת המבט הזו, של שנים אחרי, ובכלל, מנקודת המבט הלא יהודית, של האנשים שנשארו אחר כך בכפרים ונידונו להישאר לחיות עם העבר הלא מרפה. ודווקא כי גדלתי על סיפורי שואה, אני מופתעת שהוא לא מופץ בישראל יותר.
ספר כל כך נוגע ללב ויפה, מומלץ בחום.