אני חושב שאני אוהב אותך, העזרה, אם בתחילה לא תצליח, אחות

אני חושב שאני אוהב אותך/ אליסון פירסון
אליסון פירסון עושה ג'ניפר ויינר, וזה לא שילוב כל כך מוצלח.
כמובן שהייתי חייבת לקחת את הספר הזה. אליסון פירסון! 'אין לי מושג איך היא עושה את זה' הוא אחד הספרים הפמינסטיים שקראתי. במסווה של קומדיית מצבים הוא מציג תמונה מדויקת של מצב הנשים בחברה המערבית בת ימינו, ואני זוכרת בו חלקים שבכיתי מרוב תסכול וזעם. אבל כנראה שזה מקרה של ספר אחד, כי הספר הנוכחי שונה, סתמי, ולא ברור לי בעצם למה הוא נכתב. הוא נחמד, אני מניחה, אבל בהחלט חסר אג'נדה. או סתם רעיון.
החלק הראשון מספר על ילדותה של הגיבורה בעיירה קטנה ועל ההערצה שהיא רוחשת לזמר פופ עולה. דווקא חביב, התמודדות של ילדה מתבגרת עם העולם, והנסיון להיות מקובלת ולהתערות בחברה. החלק השני קורה עשרים שנה אחרי כן, והוא פשוט סיפור מאד ארוך של כל מה שקרה לגיבורה בחיים עד אז פלוס סגירת מעגל. אין פה מסר או משהו, זה סתם כל מה שאנשים עברו אי פעם במשך ארבעים שנה. לא הכי מעניין, לא הכי רע. יש אלף כאלו.

העזרה/ קתרין סטוקט. 
אני לא יודעת איך להגיב על הספר הזה, באמת. כלומר, ברור שהוא…
מה?
נחוץ? חכם? חשוב? לא יודעת. הוא מדבר על גזענות למען ה', אז הוא חייב להיות חשוב! וזה לא שהסופרת לא יודעת לכתוב. אבל משהו לא יושב לי במקום.
כמו שיודעת כל מי ששמעה עליו בגלל הסרט, כמוני, הספר מספר את סיפורן של עוזרות בית שחורות בעיירה קטנה במיסיסיפי בתחילת שנות השישים. הספר מדבר דרך שתיים מהעוזרות, אייבילין ומיני, ואחת ה'גברות' הלבנות שמבקשת מהן לעזור לה בפעולה חתרנית נגד הממסד הלבן. אבל זה מסוג הדברים שלעולם לא היו קורים, רעיון חמוד ותמים מידי, וכאילו היה מספיק לבוא ולומר לאנשים הי אתם גזענים והכל היה נגמר.
והפעולה הופכת לדבר הכי חשוב שנעשה אי פעם נגד גזענות- אבל לאט לאט לאורך הספר היא מתמססת והשאלה החשובה ביותר הוא איך תקבל אותה אחת הנשים המקומיות.
והדמויות, טוב, הן כתובות טוב, והן מעניינות: בתור ספר על חייהן של עוזרות בית הוא בהחלט מוצלח, וגם מרגש. אבל, שוב, משהו מציק לי. הדמויות קצת חד מימדיות: איביילין היא המאמא החכמה והרגישה והשקטה שיש לה הכי הרבה נסיון חיים, ממש כמו פלורידה מ'גוד טיימס'. מיני היא העוזרת המצחיקה עם הלשון החדה. אליזבת היא הנערה שחכמה יותר מכולם והיתה צריכה להיוולד מאה שנה קדימה. והשחורות שמנות, והלבנות רזות, השחורות מגדלות באהבה את ילדיהן והלבנות עסוקות כל היום במצבן החברתי. ואני מבינה שחשוב לדבר על גזענות, למרות שאנחנו כבר לא בשנות השישים והגזענות של היום הולכת ונהיית שקופה יותר ולפעמים קשה יותר לזיהוי. אבל מכל הספר הזה והדיבורים על דברים כל כך חשובים כמו גזענות והתנשאות ופריוולגיות, הדבר היחיד שנכנס לי ללב היא דמות משנית קטנה של ילדה בת שנתיים שאמא שלה לא אוהבת אותה. זה אומר שוב שהדמויות כתובות טוב- הילדונת פשוט שברה את ליבי- אבל שמשהו בנושא הראשי מתפספס. אולי זה היה צריך להיות פשוט סיפור, בלי להכניס רעיונות-על.
ואם כבר, אני מנצלת את ההזדמנות וממליצה לכולן לקרוא את עגבניות ירוקות מטוגנות של פאני פלאג, שמדבר גם הוא על גזענות והוא פשוט נהדר.

אם בתחילה לא תצליח/ רוג'ר זילזאני ורוברט שאקלי
כוחות הרוע וכוחות הטוב נערכים לתחרות אחת אחרונה… אה, כבר קראתן את זה שלוש או ארבע או מאה פעם? יופי, גם אני. אז מה. בכל אופן, שני המלאכים המייצגים את הכוחות מסכמים על תחרות שבה ייצג את האנושות לא אחר מאשר יוהן פאוסט, ומשם כל העניין מסתבך. ככה שזו מין קומדיית מצבים בכיכובם של הטוב והרע והלנה מטרויה והמלאך מיכאל, וזה נשמע מצחיק נורא, אבל זה לא באמת הצחיק אותי כמו שאני מאמינה שאמור היה להצחיק.  זה לא שהוא רע או משהו, להיפך, הוא  פשוט… לא הכי מצחיק. אבל זה ספר ממש נחמד, באמת, ולא תמיד יש בסביבה ספר ממש נחמד ועוד כזה שהוא גם פנטזיה, אז למה לא.

האחות/ רוזמונד לאפטון
אחותה של ביאטריס מתה. לכאורה מדובר בהתאבדות, אבל ביאטריס מאמינה שהיא נרצחה, ולמרות שאף אחד לא מאמין לה היא יוצאת לחקירה לבדה. תוך כדי החקירה ביאטריס נחשפת לעובדות מזעזעות… דברים שאמורים להיות נורא מחרידים וסודות קבורים… וסכנה מתחילה לאיים גם עליה עצמה.
בקטגוריית ספר פשע כאילו פסיכולוגי- אין בספר שום דבר פסיכולוגי- הספר בהחלט עושה את העבודה. הוא קריא ושכיח, הגיבורה יפה ואפילו עובדת על הקשר הרגשי שלה עם המשפחה, והקרבן כל כך מסכנה שחבל ועצוב שהיא מתה, אם היא אשכרה היתה נוגעת לליבי לשניה. יש תעלומה בלשית ואפילו סוג של טוויסט קטן ולא צפוי בסוף, וזה תמיד נחמד.
מה שכן יש בספר, ואני לא בטוחה שהסופרת יודעת על איזה קן צרעות היא נפלה, הוא התיאור הקצר שבו ביאטריס מבינה שהסיבה שאף אחד לא מאמין לאחות המתה, היא כי אחותה אובחנה כפסיכוטית. לכן היא לא מקבלת יחס רציני.
האם הסופרת יודעת בעצמה כמה זה נכון? האם הסופרת יודעת איך מתייחסת מערכת הבריאות לכל מי שמטופל בתחום בריאות הנפש? האם הסופרת יודעת איך מתייחסים אליך רופאים מהרגע שנודע להם כשאת בדכאון ומטופלת בתרופות?
אני חושבת שזו וואנדר סיסטר, שסיפרה פעם על חוויות של אשה שמנה במערכת הבריאות: איך היא יכולה לבוא עם רגל שבורה ויאמרו לה שזה קשור למשקל. ואיך ממי שנחשב חריג נלקח אוטומטית הכבוד הכי בסיסי של אדם.
כמובן,  הסופרת לא באמת נכנסת לכל זה. להיפך, מהר מהר היא רצה לשחרר את תווית חולת הנפש מהאחות המתה, שחס וחלילה לא נחשוב שהיא פגומה. אבל זה באמת לא הוגן לדרוש יותר מידי מהספר הזה שהוא פשוט רומן מתח ודי.

שחור וכחול, ברוכה הבאה לעולם, קטנה!, גבר חלומותיי, משחקי קיץ קטלניים

קראתן את הרשומה הקודמת, ועדיין לא מצאתן ספר לשבת. הספריה פתוחה מחר, ובחנויות המדפים מפוצצים, אבל עדיין לא החלטתן מה לקחת.
איזה יופי שבדיוק מגיע חלק ב', לעזור לכן לבחור שבת קריאה יותר!

המותחן רב המכר:
שחור וכחול/ איאן רנקין
המפקח ג'ון ריבוס נקלע לתעלומה שקשורה הפעם לתעשיית הנפט. כל מיני אנשים מתים והוא מחפש למה- אני חושבת שזה תקציר טוב. הוא דואג לשחיתות בחלונות הגבוהים, הוא חשוד בשחיתות בעצמו, הבוסים שלו רודפים אחריו, הוא לבד, ושדים מהעבר רודפים אותו בדמות חקירה ישנה לא נעימה שנפתחת מחדש. אה, והוא מחפש רוצח סדרתי. בעצם שניים.
לא אגיד שבאמת זכרתי כל פיתול בעלילה, או שהבנתי מי בדיוק היה הרוצח הסדרתי- או הרוצח השני- אבל זה לא באמת פוגע בחוויה של הספר הזה. המון אקשן, המון נסיעות, המון משטרה. המון מודיעים משטרתיים וגם המון אלימות, מכות, שתיה ואנשים מרגיזים. חוץ מקטע אחד מיותר וקטן מאד שבו שוב אזכור של טראומה מינית נהיה חלק מרשימת חובה גרועה במיוחד, הספר עושה את העבודה שלו יופי.

המתוק:
ברוכה הבאה לעולם, קטנה!/ פאני פלאג
דֶנה, מנחת טלווזיה צעירה ושאפתנית שהקריירה שלה מתחילה לנסוק, מוצאת את עצמה כורעת תחת הלחץ. בצד השני של ארצות הברית, קרובי משפחתה הכפריים מוכנים להציע לה מקום רגוע ושלו לנוח בו, ודנה מנסה למצוא את עצמה.
הספר הזה הוא בדיוק הנקודה שבה פאני פלאג עזבה את החדות העוקצנית והמדויקת של עגבניות ירוקות מטוגנות ונהייתה רכה יותר, ולדעתי זה לא עושה לה טוב. אבל זה באמת ספר מתוק ואופטימי, ואני יכולה להרגיע אתכן כבר מעכשיו- הטראומה שדנה חושפת, בהדרכתה של הפסיכיאטרית המקסימה שלה, היא לא מינית בכלל. למעשה, זה ספר נקי ומכבד.
אזכור לחדות המוכרת, המכאיבה, אפשר אולי לפגוש בסיפור החיים של משפחת אמה של דנה, וגם פה אפשר היה להיות יותר. ושאר הספר קצת שחור לבן מידי, קצת מתוק מידי, קצת פשטני. ועדיין, זה מותק של ספר, מעניין ומצחיק ואופטימי ומעודד עם דמויות מקסימות ונוגעות, והוא מומלץ באמת.
אגב- את דמויות העיירה (פרט לדנה) והעיירה עצמה אפשר לפגוש שוב בעוד שני ספרים שנכתבו אחרי הספר הזה, והם מתמקדים רק בעיירה ולכן חסרי כל פואנטה או עלילה אבל בהחלט נחמדים- ותכלס ספר חסר רוע עוד לא הרג אף אחד- בין צבעי הקשת והשמיים מחכים לה. 

המיותר:
גבר חלומותי/ קרטיס סיטנפלד
סיפור חייה- או התבגרותה- של האנה, שמחפשת את הגבר המושלם אבל לא מוצאת אותו.
אל תתנו לתקציר הזה להטעות אתכן, זה לא ספר דברת מתוק. זה סיפור של דמות עגומה, מגושמת, אפורה, שכתובה בתיאור לא נוגע, אטום. וזה לא בכוונה, אני חושבת שהסופרת לא יודעת לתאר נכון, זה הכל. להאנה אף פעם לא נח בשום מקום, הכל לא נחמד לה, כל מערכת יחסים לא מובנת לה, כל טיול עם אחותה הופך ללח, משעמם, מלוכלך ואיטי. כולם מסביב מתקדמים והיא לא והיא לא מבינה למה- לא כי היא דמות נוגעת ללב עם מגבלה, אלא סתם כי היא חיה בתוך מעטה מבודד אפור ואטום.
החלק היחיד שבו האנה מצליחה לשבור את המעטה הזה הוא במכתב בסוף הספר, וגם זה רק כי הסופרת עברה לגוף ראשון מה שמחזק את החשד שמדובר פשוט בבעיית כתיבה. ומה קורה בסוף הספר? (ספויילר!) האנה באמת מתייאשת מלמצוא מישהו- או משהו, חברה טובה, לא משנה מה- אחרי שלוש מערכות יחסים די אדיוטיות, ומבינה שהדבר היחיד שיהיה לה בחיים הוא להיות מורה לילדים מיוחדים. כל הכבוד האנה.

הלהתרחק ממנו. ביקורת עם אזהרת טריגר- זהירות!
משחקי קיץ קטלניים/ אנטוניו היל
בברצלונה, בקיץ החם, מפקח המשטרה מנסה לחקור התאבדות תמוהה של נער שלכאורה קפץ מהחלון, יחד עם חקירה גדולה יותר שהוא מנהל, חיפוש אחר רופא שנעלם אחרי שנחשד בסחר בנשים.
הגיע הזמן לאמר את זה: די למיסטיפקציה של אונס. די.
אני באמצע לכתוב מאמר, אבל אני יכולה לפרט את עיקריו פה: אין שום דבר מרגש באלימות מינית, והגיע הזמן שסופרים- סופרים גברים, כמובן- יפנימו את זה עמוק. האלהה הזו, שנותנת לאונס כח כמעט מיסטי להפוך את הקרבן לחזקה יותר, או כמו במקרה הזה דווקא לעדינה יותר ונשית יותר ומצוירת יותר- בובה פגועה שתישאר בובה מצוירת לנצח, זה לא עוזר. זה רק פוגע עוד יותר בסופו של דבר. כי אין כאן שום דבר לא מובן, או עמוק, או מיסטי, או רחוק מאיתנו אלפי שנות אור. רק פשע מכוער ואלים ופוגע מאד.
כמו רבים לפניו, גם הספר הזה לקח התעללות בילדה קטנה כסוד האפל של הספר, וגם הוא משתמש במציצנות צהובה, איומה, כדרך למשוך קוראים. או לרגש אותם? זה אפילו עוד יותר גרוע. אם לא הייתי מחוסנת כבר מהגועל נפש הזה, אולי היומן שנחשף של הילדה היה מזעזע אותי. במצב הדברים כרגע, בעיקר מכעיס ודוחה אותי הטריק הזול של הסופר.
לא מומלץ בכלל. מומלץ בכלל לא.