החווה, בריחה, שקרים של קיץ

מטעמי נוחות, אני מחלקת את ששת הספרים האחרונים שקראתי לשני פוסטים.

החווה/ טום רוב סמית
קראתי בחג ספרים טובים ממנו, וזהו רק מותחן רגיל בין עשרות אם לא מאות מותחנים דומים. ובכל זאת אני בוחרת לפתוח  איתו, כי למרות שמדובר ברומן בינוני ומטה, הוא אחד הספרים החשובים שיצא לי לקרוא.
לא בגלל העלילה, שהיא סבירה, ולא בגלל הכתיבה שהיא סבירה גם כן. אלא בגלל שהספר הזה מדבר על פוסט טראומה, שזה נושא שאין למצוא עליו כמעט חומר, בוודאי שלא בעברית, וכל מי ששופך מעט אור על החושך הזה ראוי וחשוב שייקרא.
פוסט טראומה הופכת את החיים של האדם, וראויה להרבה יותר ייצוג בספרות, בוודאי בספרות מקצועית. לכן כשבא ספר ומדבר עליה,אני מרגישה שחיוני לתת לו במה. ממש כמו הגיבור הראשי בספר שהוא הומוסקסואל, והייצוג של דמויות גאות בספרות לוקה בחסר וחשוב.
מבחינת עלילה, הספר מספר על דניאל, עיתונאי צעיר, שאמא שלו  פוגשת אותו במסע בריחה שלה ממזימה גדולה שנרקחת בשבדיה. מהצד השני ישנו האב, שמנסה לשכנע את דניאל שהאם לוקה בנפשה. בלי לדעת למי להאמין, דניאל מחליט לסוע לשבדיה בעצמו, ופתרון התעלומה הפתיע אפילו אותי.
והעציב, כי  פוסט טראומה היא דבר עצוב.
אז שוב, אל תצפו לרומן מסחרר וכתיבה סוחפת. אבל הייצוג והדיבור על נושא כל כך גדול ומושתק הוא חשוב מאין כמוהו, ואני מקווה שנראה עוד ועוד כותבים מתעסקים בנושא.

בריחה/ אליס מונרו
אני לא אוהבת סיפורים קצרים, ובכל זאת איכשהו יצא שלקחתי בטעות לא ספר סיפורים אחד אלא שניים.
הסיפורים של מונרו מתעסקים בנשים,בכל מיני מצבים בחיים. לפעמים יש קשר בין סיפור לסיפור, לפעמים לא. דבר אחד משותף לכולם, החמצה גדולה. הגיבורה תמיד מפספסת. מונרו מסתדרת טוב עם פורמט הסיפור הקצר, ובוראת עולם שלם בתוך כמה דפים, אבל כשסיפור אחרי סיפור הכל מתפשל, זה לא נעים לקריאה וגם כבר די צפוי. אני הייתי קוראת לספר החמצה במקום בריחה, וממליצה עליו למצבים שממש דחוף לך להרגיש עגמומית.

שקרים של קיץ/ ברנהרד שלינק
ספר הסיפורים השני שלקחתי. הסיפור הראשון מדבר על בני זוג מבוגרים שנפגשו והתאהבו בחופשה, ומנסים לגשר על הפערים ביניהם, ולבנות מערכת יחסים למרות המרחק הפיזי והבדלי הגישה, כך שחשבתי לתומי שזה ספר רומנטי מלא סיפורים חמודים.
הסיפור הבא הוא על גבר שכל כך אוהב את אישתו ובתו הקטנה, עד שהוא מנתק את  כל התקשורת לבית וחוסם את כביש הגישה. גם הסופר מבין שמדובר באלימות, שהולכת ומסלימה עד הסוף המר אך חסר הנפגעים. בסיפור הבא האלימות הגברית כבר ממש פיזית ובוטה, כמו גם שאלתו של המספר, האם נשים מוצאות קסם באונס וניצול. התשובה היא לא, וגם לא בא לי להמשיך ולקרוא את הספר שלך יותר.
(עד מתי סופרים גברים יעלוצו? די למיסטיפקציה של אונס)

 

כמה טוב להיות פרח קיר, מקורקף, צילום בשניים

כמה טוב להיות פרח קיר/ סטיבוצ'בוסקי
*אזהרת טריגר*
*הביקורת מכילה ספויילרים קשים,ראו הוזהרתן*
וואו איזה ספר.
הספר כתוב בגוף ראשון מנקודת מבטו של צ'ארלי, נער מתבגר שיש לו  הכל. יש לו משפחה טובה שאוהבת אותו, הוא מצליח בלימודים ויש לו חברים טובים. אבל משהו כל כך חסר בו: הוא נורא מנותק, פרח על הקיר. צופה מהצד, אדיש לכל מה שקורה איתו. בכלל, הוא ילד קצת מוזר: מרוחק, לא מבין ניואנסים, בוכה, חוטף התקפות רגשנות מוזרות. ולאורך כל הספר אני שואלת ושואלת את עצמי, מה הבעיה של הילד הזה?הכל כל כך בסדר בחיים שלו, מה יש לו? למה הוא לא…לא מרגיש? למה כלום לא נוגע בו?
הי, ילד, מה לא בסדר איתך?
ולכאורה בספר יש עלילה: צארלי פוגש שני חברים, עובר חווית חדשות, מתרגל לשתו האחרונה בתיכון. אבל כל זה טפל מול העולם הרגשי החיוור הזה, המבולבל והכמעט ילדותי. לפעמים נראה שצ'ארלי, כל כך חכם, הוא כמעט מפגר.
ואז, בדפים האחרונים של הספר ממש, צ'רלי נזכר שעבר התעללות מינית בתור ילד. ופתאום בבת אחת הכל  יורד למקום
גם לצארלי וגם לנו, הקוראים. פתאום אנחנו מבינים שזה לא רומן התבגרות, זה ספר על פוסט טראומה. והוא כל כך מדויק.
כל הזמן חשבנו משהו אחד, היינו מבולבלים, מנסים להמשיך, לא מבינים מה קורה פה. ופתאום גילינו את האמת. והספר מתאר בדיוק מפחיד כמעט את ההשלכות של טראומה ופוסט טראומה: דיסאסוציאציות, ניתוקים, קשיים בזכרון, קשיים בהבנה. המח המבולבל, הפגוע, של ילד, שעושה כל מה שהוא יכול כדי להגן על עצמו. ואת רגע הזכרון המצמרר, שבו פתאום נדלק אור והכל בהיר ומובן. ולא, החיים לא דפוקים סתם ככה, ולכל האורות האדומים, לכל ההתקלות ברהיטים בחושך, פתאום יש סיבה. פתאום את  מבינה מה עבר עלייך.
ובטריק הזה, של גילוי ברגע האחרון וכל הספר מקבל פרשנות שונה, הספר לא רק מתאר פוסט טראומה בצורה מדויקת, הוא גם גורם לנו לרגע להרגיש איך היא עובדת.
ונכון, בסוף צארלי מקבל טיפול ומרגיש טוב יותר, אבל זה כבר פחות חשוב. ההבנה הזו למה בעצם קורה איתי, מה קורה פה, היא זו שחשובה. פוסט טראומה היא קשה ומבלבלת, שמשפיעה על כל איך שהמח עובד. והיא תמיד חמקמקה ומשפיעה בדרכים מוזרות מאד. ואין עליה הרבה חומר- גם הרבה מטפלים לא מכירים אותה כמו שצריך-  וכל דיבור על הנושא, בוודאי בצורה כל כך מדויקת, הוא מבורך.
יש הרבה רומני התבגרות, והרבה ספרים שמדברים על טראומה, אבל אני לא מכירה הרבה ספרים שמתעסקים בחווית הפוסט-טראומה, בוודאי לא בדיוק בהיר שכזה. אפילו ספרות מקצועית אין הרבה בעברית בנושא, ולכן זה ספר חובה.

מקורקף/ איאן קולפר
מספר חכם וחשוב, לספר כל כך מטומטם. אין דברים כאלה.
הגיבור הוא מאבטח במועדון לילה, חייל קרבי לשעבר. הוא עובד עם חשפניות ומהמרים, ויום אחד כשהוא הולך לרופא שמטפל בהתקרחות שלו, הוא מגלה שהרופא נרצח, וגם החשפנית האהובה עליו, ומשפחת פשע גדולה רודפת אחריו, לא ברור בדיוק למה. ומכאן מתחיל מסע בריחה ורדיפה על פני כל העיר, עם קטעים די מטופשים באמצע. בכלל, הגיבור קצת טיפש בעצמו. זה קצת מפתיע שהוא יודע לקרוא.
הוא מצולק חויות קשות מהילדות ומהצבא, אין חיים ואין לו משפחה וגם אין לו עתיד, ויש לו רק יכולת להכניס אגרופים ולנצח בקטטות ברים. אבל הוא חמוד, ולפעמים גם קצת- ממש,ממש קצת- משעשע.
רגע, אתן אומרות, נכון שזה ספר מטופש עם גיבור טיפש, אבל לפעמים זה דווקא לא רע, נכון? אז אם במקרה נתקעתם כמוני, בחוסר ריכוז גדול שלא מאפשר לכן לקרוא שום דבר, אפילו לא גליון של פנאי פלוס, הספר הזה מושלם. מכל בחינה אחרת הוא כל כך מיותר, אבל גם פנאי פלוס, והם בכל זאת מוציאים גיליון כל שבוע.

צילום בשניים/ נורה רוברטס
נו מה, עד שמצאתי ספר שלה שלא קראתי.
מישל היא צלמת דיוקנאות מפורסמת וענוגה שמצלמת סלבס. דארק הוא צלם מלחמה מחוספס וקשוח עם פגיעה בעברו שעושה אותו מיוסר ונוגה. שניהם מקבלים משימה לצאת ביחד למסע צילום לאורך כל ארצות הברית בקיץ ולחזור עם תמונות שמתארות את החוויה האמריקנית. וזו כל העלילה: הם נוסעים ביחד על משאית לאורך כל ארצות הברית, סוף.
אבל זה לא שציפינו למשהו אחר, נכון? וישנן התמונות,הרגעים שהם לוכדים. קלישאתיים, הם מושלמים כל כך. לרגעים, כשרוברטס מתארת את הסצנות הנלכדות במצלמותיהם של השניים, הרגשתי כאילו אני מדפדפת בגיליון ישן מאד של נשיונל ג'יאוגרפיק וזה היה כל כך מקסים,שלו ומרגיע, כל כך קיצי.
אה, ובסוף הם מתאהבים ועושים  סקס. הידד.