כולם נופלים, שר הטבעות, נעלמת

כולם נופלים/ ג'ניפר ויינר
אליסון, אשה נשואה, עיתונאית מצליחה ואם לילדה מתוקה, מתמכרת לתרופות מרשם. הסופרת מפליאה לתאר את הלחץ, העומס והקשיים שאליסון נמצאת בהם, מתחת למעטה הכמעט מושלם של חייה. את הקושי בזוגיות שכבר לא מתפקדת, את הקושי לגדל ילדה, הלחץ בעבודה ונטל הטיפול באב חולה. ויינר מפרקת את המציאות לחלקים הכי קטנים, עד לרמת מה הילדה לבשה בבוקר, עד לרמת התיאו רשל הפוסטים שאליסון כותבת. מה שרק עוזר להבין, כמה הכל מתפרק, ואיך הפרטים הכי קטנים בחיים של אליסון הם אלו שדוחפים אותה אל הרגשה של איבוד שיווי משקל.
מלאכת הפירוק מצוינת. מצאתי את עצמי מזדהה לחלוטין עם הגיבורה. הבעיה היא מלאכת ההרכבה מחדש, וכאן הסופרת כושלת. מהרגע שאליסון מבינה שהיא צריכה עזרה ומוכנה להכנס למרכז גמילה, פתאום יש פלאש-פורוורד של שנה, והיא הצליחה להתגבר על ההתמכרות. אה, וגם ספורט עוזר לה. וזה ממש לא מדויק לחציו הראשון של הספר, שהתפרק לפירורים הכי קטנים. ההרכבה היא גולמית, מעט מנותקת, ולא מסבירה ועוזרת. יש פה הרגשה של טיוטה, של שרטוט שלא עובד עד הסוף. וזה חבל, כי אני בטוחה שמי שמזדהה עם ההתפרקות הזו, היתה נעזרת גם בתהליך ההחלמה והבניה מחדש, ולא רק בהצהרה שהתחלתי לעשות ספורט ונהיה לי טוב יותר.
כי הקשיים של אליסון לא באמת השתנו, בעלה נותר דמות לא מתפקדת לאורך כל הספר, והילדה נותרה קשה והלחץ בעבודה נותר כפי שהוא.
בקיצור, זהו ספר יפה, מרגש ומרתק, אבל בעל שני חצאים בכלל לא שווים במשקל.

שר הטבעות/ ג'ון רונלד רעואל טולקין
אני לא באמת אעביר ביקורת על שר הטבעות. לזה נדרש מחקר שלם, לא פוסט בבלוג. אני כן אדבר על ייצוגים פמינסטיים ונשיים אצל טולקין, אם כי אני בטוחה שכבר נאמר רבות. ועדיין, גם למילים שלי יש מקום.
כי כל פעם שאני קוראת מחדש את הספר, חוסר הייצוג הנשי מפריע לי יותר ויותר. יש מספר חד ספרתי של נשים בספר. אבל יותר משמפריע לי חוסר הייצוג, דווקא ייצוג שכבר ישנו נראה לי מסוכן ובעייתי עוד יותר.
הנשים של טולקין זוהרות. כפשוטו: כוכבים זורחים בעיניהן ושערן. וכמעט ואין שם אשה אחת שהיא בת אנוש ולא עלפית אצילה. הן כולן יפות, אצילות ומרוחקות ולא נגישות, והיופי הוא התכונה כי חשובה שלהן.
בטור בוטה שכתבתי וזכה להרבה תגובות נאצה, כעסתי על דראג, שלוקח את הפרומנס הנשי לקצה ומציג אותנו כמין משהו מושלם וזוהר וחסר בעיות. באיזשהו מקום, טולקין עושה את אותו הדבר. המשך של מיתוס האשה כיצור קדוש, נאצל, זוהר- ולא אנושי. הנשים שלו כל כך יפות, כוכב הנשף לבני עמן, שערה של גלדריאל כה זוהר עד שגימלי מבקש קווצה ממנו. הן חכמות, הן חזקות, הן אמיצות לאין שיעור, שרות אדירות משכבר הימים. אפילו האשה האנושית  היחידה בספר, אאווין, היא כמובן נסיכה יפהפיה. ולמרות שהיא מבצעת מעשה גבורה גדול,  ואפילו מוחה על הגורל שכופה עליה להישאר בבית, בסופו של יום היא מוצגת כאאווין היפה. אל לה למות והיא כה יפה, כה נואשת!
וזה בעייתי. אנחנו לא זוהרות, אנחנו לא בנות נהר ועלפיות נעלות מנומנור שחרבה ואינה עוד. אנחנו גם לא מין יצור מסובך שקשה להבין אותו. אנחנו אנושיות, רגילות, מלאות קצת, עובדות קשה. אנחנו נשים ואמהות ובנות ורעיות, מדממות ומתלכלכות ולא פוסעות יחפות ביער אלא הולכות מהבית למכולת. הייצוג של טולקין לנשים כאל חפץ, זוהר ומרוחק ולא בן אדם רגיל עם רגשות וכאב, הוא בעייתי ואפילו מסוכן.
תוספת: על ייצוגים מיניים ומגדריים בשר הטבעות

נעלמת/ גיליאן פלין
או-גאד איזה ספר חולה.
ברצינות, משהו עבר על הסופרת.
הספר מספר על אמילי וניק דאן היפים, שחיים חיי נישואין מושלמים עד שאמילי בוקר אחד נעלמת. החשד נופל מיד על ניק, והשאלה היא עד כמה ניתן לסמוך על הדמויות. אבל זה לא נעצר פה. אחת הדמויות בספר פסיכופטית באופן רציני, וזו התשובה לכל השאלות והבעיות. היא פשוט מטורפת ומסוכנת, הדמות. וגם אין לזה הסבר. היתה לה ילדות קשה, אבל לא עד כדי כך, ואנחנו נוכחים שהדמות היתה פסיכופטית עוד בתור ילדה. גם אין סוף טוב: הדמות הרעה, הוי כמה רעה וחסרת מעצורים, מנצחת את הדמות החלשה יותר וכולאת אותה במלכודת ממנה אין בריחה.
וכאילו זה לא מספיק, יש בספר גם תלונות שווא על אונס, בהתעלמות מוחלטת מהמציאות שבה תלונות שווא הן פחות משתי אחוז ורוב  האנסים בכלל לא נכנסים לכלא, ודמות שפוצעת את עצמה כדי להיראות שנאנסה- פציעה עצמית איומה שמתקשרת לקורבנות פוסט טראומה עם שחזור כפוי של הטראומה, משהו שהסופרת אפילו לא טרחה לקרוא עליו.
בקיצור, זה ספר רע, מלא ברוע חולה שגם מנצח. בשביל מה לעשות את זה לעצמכן? מיותר להחריד.

הציונים החדשים, אלבש חצות ליל, מעשה שטן, חיות ציפורים וקרובים

הציונים החדשים / תום שגב
תום שגב הוא היסטוריון, אבל הספר הזה מדבר יותר על אידיאל. הוא מנסה לבדוק את מקומה של הציונות והפוסט ציונות היום בחברה תוך ניתוח של הזהות הישראלית והיהודית בשנות האלפיים.
אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הרעיון הכללי של היסטוריון שמנתח תופעות, אבל למרות שהספר מרגיש לי מעט פופוליסטי, יותר חיבור מאשר ספר, הוא חשוב. הוא מנסה להתחקות אחרי הפלגים השונים בחברה הישראלית של ימינו ולבדוק מה מאד אותנו כעם, את הרעיונות שקבוצות שונות בחברה מטפחות כדי להישאר בישראל, איך הן נוגעות ברעיון הציוני המקורי, מתקרבות אליו ומתרחקות ממנו תוך אימוץ מודלים שונים.
למרות שמאז פרסומו עברו עשר שנים מטלטלות לחברה הישראלית, זה ספר חשוב למי שרוצה להכיר לעומק את החברה שלנו, אותנו כעם, מפולג ומאוחד סביב רעיון, אותה אידאה, ואיך הציונות המקורית משתנה ועוברות תמורות. וזה גם ספר  קל לקריאה, ולמרות שאני יותר אוהבת ספרים אחרים של שגב, כמו ימי הכלניות המקסים והמיליון השביעי המקומם והמרגיז, זה ספר חשוב.

אלבש חצות ליל/ טרי פראצ'ט
טיפאני אייקין היא עכשיו מכשפה מוסמכת ובוגרת. יש לה איזור משלה לטפל בו,והיא נאלצת לעבוד קשה. המקומיים לא אוהבים את המכשפות, אבל זקוקים להן, והיא מנסה לשמר את האיזון העדין הזה, ותוך כדי גם להתמודד עם ישות ערטילאית,כועסת ושונאת מכשפות, שמנסה להכנס לעולם ולגרום צרות…
זה ספר מקסים, מתוק וחכם ופמיניסטי בדרכו (או שלא? מודל הנשיות אצל טרי פראצ'ט) ואני ממליצה עליו, אבל יש לי בעיה אחת איתו: מין.
או יותר נכון, היעדרו של מין. טיפאני כבר בוגרת, והסופר חוזר ומדגיש כמה היא כבר מנוסה ויודעת הכל. היא מסייעת בלידות, היא עוזרת לכלות צעירות, היא מתמודדת עם ילדה בת שלוש עשרה שאיבדה הריון. ועדיין, למרות שהחומר נהיה יותר קשה ובוגר, פראצ'ט עדיין מתבייש כשמדובר בילדות מתבגרות. הכל הולך מסביב: היא יודעת על זה, היא מכירה את זה. אין שום דיבור על הדבר עצמו. וגם כשטיפאני מעבירה הדרכה לכלה הצעירה, את ההדרכה עצמה אנחנו לא שומעים. רק ששתיהן מצחקקות ויש הרבה סומק.
למה? פראצ'ט מתבייש מהקוראות שלו? בספר שמדבר על הכל, לכאורה, על אלימות ושנאה ואהבה ומוות, היה כל כך חשוב להכניס דיבור בוגר ורציני על מין, במיוחד כשהספר פונה לנערות מתבגרות. להסביר להן שמין הוא דבר קיים, ומה יכול להיות טוב ומה לא, ואיך לעשות את זה בצורה בטוחה ואוהבת. אבל פראצ'ט מפספס, נשאר בעצמו ילד מתבגר, ולמרות נני אוג ושלושת בעליה, למרות הידע המורכב של טיפאני, למרות הקטינה ההרה, למרות פסל הענק שאין לו מכנסיים- הכל נשאר ברמת הצחוקים במקום לגעת בנושא, מה שמשדר לקוראת שמין הוא עדיין מביך ומסתורי, מצחיק ומגעיל, וחבל.

מעשה שטן/ ג'יין הלר
כבר כתבתי שאני אוהבת את הספרים של ג'יין הלר. הגיבורות שלה הן לא נשים צעירות חזקות ומבריקות אלא נשים בנות ארבעים באמצע החיים שלא מוצאות את דרכן. וכמו שכתבתי בעבר, גם להן מגיעה יצוג.
אז ברברה היא אשה בת ארבעים שבעלה זה עתה נפרד ממנה. היא מרגישה מכוערת, חסרת כל ומכורה לאלכוהול, וברגע של חולשה מבטיחה לעשות הכל תמורת הרגשה טובה יותר. והפלא ופלא! משאלת נענית. מישהו נותן לה כל מה שרצתה, אבל אז מתברר שזה השטן. כן, בלי לדעת היא כרתה ברית עם השטן, ויש לו רק בקשה אחת ויחידה…
וכאן, בספר קטן ומצחיק, ברברה מנסה לגרש את השטן מעיירת החוף הקטנה שלה, להחזיר הכל לקדמותו וללמוד לאהוב את עצמה כמו שהיא. כל זה בסיועו של גיבור מסוקס וחתיך שמתברר כטוב לב יותר ויותר ככל שהספר מתקדם, וכמובן שהיא מוצאת אהבה והכל מסתדר. ספר פשוט חמוד.

חיות, ציפורים וקרובים/ ג'ראלד דארל
עוד ספר חמוד, מלא סיפורים מצחיקים של דארל, על משפחתו וחייהם באי היווני קורפו, מוקפים בתיאורים זואולוגיים מקסימים של חיות ובתאורי נוף יפהפיים שעושים חשק לעלול מיד לאוניה המפליגה ליוון.
דארל מצחיק, המשפחה שלו מטורללת ומצחיקה בטירוף, והתיאורים הזואלוגיים כתובים ככה שגם מי שכמוני, נגעלת מחרקים, תמצא אותם פשוט מרתקים.

אני חושב שאני אוהב אותך, העזרה, אם בתחילה לא תצליח, אחות

אני חושב שאני אוהב אותך/ אליסון פירסון
אליסון פירסון עושה ג'ניפר ויינר, וזה לא שילוב כל כך מוצלח.
כמובן שהייתי חייבת לקחת את הספר הזה. אליסון פירסון! 'אין לי מושג איך היא עושה את זה' הוא אחד הספרים הפמינסטיים שקראתי. במסווה של קומדיית מצבים הוא מציג תמונה מדויקת של מצב הנשים בחברה המערבית בת ימינו, ואני זוכרת בו חלקים שבכיתי מרוב תסכול וזעם. אבל כנראה שזה מקרה של ספר אחד, כי הספר הנוכחי שונה, סתמי, ולא ברור לי בעצם למה הוא נכתב. הוא נחמד, אני מניחה, אבל בהחלט חסר אג'נדה. או סתם רעיון.
החלק הראשון מספר על ילדותה של הגיבורה בעיירה קטנה ועל ההערצה שהיא רוחשת לזמר פופ עולה. דווקא חביב, התמודדות של ילדה מתבגרת עם העולם, והנסיון להיות מקובלת ולהתערות בחברה. החלק השני קורה עשרים שנה אחרי כן, והוא פשוט סיפור מאד ארוך של כל מה שקרה לגיבורה בחיים עד אז פלוס סגירת מעגל. אין פה מסר או משהו, זה סתם כל מה שאנשים עברו אי פעם במשך ארבעים שנה. לא הכי מעניין, לא הכי רע. יש אלף כאלו.

העזרה/ קתרין סטוקט. 
אני לא יודעת איך להגיב על הספר הזה, באמת. כלומר, ברור שהוא…
מה?
נחוץ? חכם? חשוב? לא יודעת. הוא מדבר על גזענות למען ה', אז הוא חייב להיות חשוב! וזה לא שהסופרת לא יודעת לכתוב. אבל משהו לא יושב לי במקום.
כמו שיודעת כל מי ששמעה עליו בגלל הסרט, כמוני, הספר מספר את סיפורן של עוזרות בית שחורות בעיירה קטנה במיסיסיפי בתחילת שנות השישים. הספר מדבר דרך שתיים מהעוזרות, אייבילין ומיני, ואחת ה'גברות' הלבנות שמבקשת מהן לעזור לה בפעולה חתרנית נגד הממסד הלבן. אבל זה מסוג הדברים שלעולם לא היו קורים, רעיון חמוד ותמים מידי, וכאילו היה מספיק לבוא ולומר לאנשים הי אתם גזענים והכל היה נגמר.
והפעולה הופכת לדבר הכי חשוב שנעשה אי פעם נגד גזענות- אבל לאט לאט לאורך הספר היא מתמססת והשאלה החשובה ביותר הוא איך תקבל אותה אחת הנשים המקומיות.
והדמויות, טוב, הן כתובות טוב, והן מעניינות: בתור ספר על חייהן של עוזרות בית הוא בהחלט מוצלח, וגם מרגש. אבל, שוב, משהו מציק לי. הדמויות קצת חד מימדיות: איביילין היא המאמא החכמה והרגישה והשקטה שיש לה הכי הרבה נסיון חיים, ממש כמו פלורידה מ'גוד טיימס'. מיני היא העוזרת המצחיקה עם הלשון החדה. אליזבת היא הנערה שחכמה יותר מכולם והיתה צריכה להיוולד מאה שנה קדימה. והשחורות שמנות, והלבנות רזות, השחורות מגדלות באהבה את ילדיהן והלבנות עסוקות כל היום במצבן החברתי. ואני מבינה שחשוב לדבר על גזענות, למרות שאנחנו כבר לא בשנות השישים והגזענות של היום הולכת ונהיית שקופה יותר ולפעמים קשה יותר לזיהוי. אבל מכל הספר הזה והדיבורים על דברים כל כך חשובים כמו גזענות והתנשאות ופריוולגיות, הדבר היחיד שנכנס לי ללב היא דמות משנית קטנה של ילדה בת שנתיים שאמא שלה לא אוהבת אותה. זה אומר שוב שהדמויות כתובות טוב- הילדונת פשוט שברה את ליבי- אבל שמשהו בנושא הראשי מתפספס. אולי זה היה צריך להיות פשוט סיפור, בלי להכניס רעיונות-על.
ואם כבר, אני מנצלת את ההזדמנות וממליצה לכולן לקרוא את עגבניות ירוקות מטוגנות של פאני פלאג, שמדבר גם הוא על גזענות והוא פשוט נהדר.

אם בתחילה לא תצליח/ רוג'ר זילזאני ורוברט שאקלי
כוחות הרוע וכוחות הטוב נערכים לתחרות אחת אחרונה… אה, כבר קראתן את זה שלוש או ארבע או מאה פעם? יופי, גם אני. אז מה. בכל אופן, שני המלאכים המייצגים את הכוחות מסכמים על תחרות שבה ייצג את האנושות לא אחר מאשר יוהן פאוסט, ומשם כל העניין מסתבך. ככה שזו מין קומדיית מצבים בכיכובם של הטוב והרע והלנה מטרויה והמלאך מיכאל, וזה נשמע מצחיק נורא, אבל זה לא באמת הצחיק אותי כמו שאני מאמינה שאמור היה להצחיק.  זה לא שהוא רע או משהו, להיפך, הוא  פשוט… לא הכי מצחיק. אבל זה ספר ממש נחמד, באמת, ולא תמיד יש בסביבה ספר ממש נחמד ועוד כזה שהוא גם פנטזיה, אז למה לא.

האחות/ רוזמונד לאפטון
אחותה של ביאטריס מתה. לכאורה מדובר בהתאבדות, אבל ביאטריס מאמינה שהיא נרצחה, ולמרות שאף אחד לא מאמין לה היא יוצאת לחקירה לבדה. תוך כדי החקירה ביאטריס נחשפת לעובדות מזעזעות… דברים שאמורים להיות נורא מחרידים וסודות קבורים… וסכנה מתחילה לאיים גם עליה עצמה.
בקטגוריית ספר פשע כאילו פסיכולוגי- אין בספר שום דבר פסיכולוגי- הספר בהחלט עושה את העבודה. הוא קריא ושכיח, הגיבורה יפה ואפילו עובדת על הקשר הרגשי שלה עם המשפחה, והקרבן כל כך מסכנה שחבל ועצוב שהיא מתה, אם היא אשכרה היתה נוגעת לליבי לשניה. יש תעלומה בלשית ואפילו סוג של טוויסט קטן ולא צפוי בסוף, וזה תמיד נחמד.
מה שכן יש בספר, ואני לא בטוחה שהסופרת יודעת על איזה קן צרעות היא נפלה, הוא התיאור הקצר שבו ביאטריס מבינה שהסיבה שאף אחד לא מאמין לאחות המתה, היא כי אחותה אובחנה כפסיכוטית. לכן היא לא מקבלת יחס רציני.
האם הסופרת יודעת בעצמה כמה זה נכון? האם הסופרת יודעת איך מתייחסת מערכת הבריאות לכל מי שמטופל בתחום בריאות הנפש? האם הסופרת יודעת איך מתייחסים אליך רופאים מהרגע שנודע להם כשאת בדכאון ומטופלת בתרופות?
אני חושבת שזו וואנדר סיסטר, שסיפרה פעם על חוויות של אשה שמנה במערכת הבריאות: איך היא יכולה לבוא עם רגל שבורה ויאמרו לה שזה קשור למשקל. ואיך ממי שנחשב חריג נלקח אוטומטית הכבוד הכי בסיסי של אדם.
כמובן,  הסופרת לא באמת נכנסת לכל זה. להיפך, מהר מהר היא רצה לשחרר את תווית חולת הנפש מהאחות המתה, שחס וחלילה לא נחשוב שהיא פגומה. אבל זה באמת לא הוגן לדרוש יותר מידי מהספר הזה שהוא פשוט רומן מתח ודי.