מסביב לעולם ב80 יום, עצמי עיניים חזק, שומרים שומרים, זכרונו של היער

מסביב לעולם בשמונים יום/ ז'ול וורן- המהדורה המוערת
בדרך כלל אני לא אוהבת מהדורות מוערות. יש לי הרגשה שמדובר בגימיק, ואם יש משהו שלא זקוק לגימיקים, זה ספר. הטקסט, המלים עצמן. ומי שלא רואה את זה וצריך גימיקים כדי למשוך קוראים- אני לא צריכה אותו.

אבל פה,דווקא כי הספר הספציפי הזה בנוי ממילא כמו מין ספר לימוד גאוגרפי, מדובר בערך מוסף מקסים. הספר מלא איורים מקסימים והערות ביניים קטנות מלמדות ומרתקות. ושכחתי כמה הסיפור הקלאסי על פיליאס פוג היוצא לסבוב את העולם בשמונים יום בגלל התערבות נהדר. האווירה הגאוגרפית למדנית מרתקת- הרגשתי קצת כמו ילדה שמסתכלת בנשיונל ג'יאוגרפיק הישן, עם תמונות של ארמונות רחוקים ומגדלים נשכחים מלב, רכבות קיטור ואניות על נהרות גדולים.

נכון, וורן שוביניסטי וקולוניאליסטי, אבל זה הרי לא באמת מפתיע. אפשר לכתוב על זה ארוכות- הילידים בורים ופראיים, האישה היפה השותקת לאורך כל הספר נחשבת ראויה רק בגלל החינוך האירופי וכי היא כמעט לבנה- אבל זה ברור מראש, כמעט מובנה בספר כזה. אולי אפילו חלק מהחוויה של גילוי העולם המרתק במאה התשע עשרה.

עצמי עיניים חזק/ ג'ון וורדון
רומן מתח. כלה נרצחת במהלך חתונתה. החתן הוא פסיכיאטר בן ארבעים, הכלה היא המטופלת שלו בת השמונה עשרה. נורא סביר. ומסתבר שלחתן יש פנימיה לנערות מתבגרות חולות מין, ואתה הוא מנהל כמעט לבדו כדי לשמור על אמינות מקצועית או משהו, ככה שאף אחד לא יודע מה באמת קורה שם.
אז מי נראה לכם הרוצח?
כאילו, באמת? זה לא ברור מתלכתחילה שלפסיכיאטר מוטרף שמחזיק לעצמו הרמון שלם של קטינות עם הפרעות מיניות יש סבירות להיות חשוד?
ובכלל, מקצועיות, חבר. שום חובת דיווח? הרי אתה מתעסק עם פגיעות מיניות. אפילו לא אחת? ושום שאלה על הרשיון המקצועי של פסיכיאטר שמתחתן עם מטופלת קטינה? והי, כשכותבים ספר על פושעים סדרתיים, להתייעץ עם סטודנטית לקרימינולוגיה אפילו שנה א' יכול להיות רעיון טוב.
זה רומן מתח בלשי, שמנסה בכל הכח לזעזע בגלל בחירת הנושא- ילדות שעברו התעללות והפכו לפוגעות בעצמן. אבל הטיפול כל כך גס וזול ולא מקצועי, שהוא לא הזיז לי בכלל. אין בו שום דבר טראומתי או טריגרי. הדבר היחיד שתפס אותי היה זכרון ילדות אישי בגלל קטע מסרט ישן שהגיבור מראה לסטודנטים שלו, שהחזיר אותי שנים אחורה וגרם לי לשקוע בהרהורים על החינוך המיליטריסטי פטריוטי ציוני בבית הספר לבנות אורות עציון. ואם זה כל מה שספר על קטינות פגועות יכול לעשות, יש לו בעיה.
אבל תראו, בתור רומן סתם עם תעלומה, זה בסדר. הוא מיועד להעביר זמן ואת זה הוא עושה- האמת שהשתמשתי בו כשחיכיתי שיפתחו לי עוד חיים בקנדי קראש.

שומרים שומרים/ טרי פראצ'ט. 
עוד ספר מסדרת עולם הדיסק. כן, זה הנישא על גבי צב ענק. הנישא על גבי פילים, אם אני זוכרת נכון. וכן, זה התבגרותי במקצת.
אז מה? מסתבר שהוא עדיין מעולה. אה, והוא מצחיק אותי.
על מה העלילה הפעם? כרגיל בעולמו המפונטז של פראצ'ט קשה להסביר. על דרקונים, בעיקר, שמזומנים להם מעולם האשליה בו הם חיים אל המציאות. ועל להצחיק אותי. מסתבר שההומור טוב הלב המתוחכם אך מוכר לחלוטין של פראצ'ט עדיין עושה את העבודה.
וכן, גם פראצ'ט שובינסט. אל תסתכלו עלי ככה, אני יודעת שאתן אוהבות אותו. אבל אפילו פה יש רק גיבורה אישה אחת, וגם היא לא דמות ראשית , והאפיון הראשי שלה הוא, כמה לא מפתיע, בלהיות אישה. אבל זה האיש שכתב את סדרת טיפאני אתן אומרות- ובכן, צר לי, אבל גם היא מלאה מאפיינים שובינסטיים, כראוי לפמיניזם של גברים, שמעצבים אותו לטובת עולמם הפנימי והנח. אבל- לא על טיפאני אנחנו מדברות פה אלא על עולם הדיסק, והוא, למרות ואחרי הכל ולפני, עדיין מקסים ורענן, עדיין פנטזיה, עדיין מתוק להפליא ועדיין מצחיק.

זכרונו של היער/ צ'ארלס ט. פאוורס
ספר עצוב. עצוב, וכל כך יפה. ונוגע ללב.
עיירה קטנה בפולין, אפורה ודהויה משהו, שנות השישים. לשק, שגדל בכפר כל חייו וירש את חוותו של אביו, מנסה לפענח במזג האוויר העכור את פרשת מותו של חבר טוב שהעירה את חייו השקטים. ולאט לאט הוא והולך ומבין שפעם קרה בכפר משהו נורא שהוא לא יודע עליו, משהו שמעולם לא שם אליו לב. כל התושבים יודעים, אף אחד לא מדבר. גם האנשים הקרובים אליו ביותר, אולי, יודעים משהו ולא אומרים. משהו שכל כך ברור מאליו עד שאף אחד לא מזכיר אותו. ואבנים נעלמות מהבתים, ומשהו מוזר קורה בבית הקברות הישן.
הספר איטי, מהורהר. עם תיאורי נוף מקסימים, אמיתיים כל כך. זה לא ספר מתח, ליבו הוא לא תעלומת רצח בלתי פתורה, אלא החיים עם פשע גדול שאליו נתת יד, עם החיים אחר כך. מרתק לקרוא ספר על שואת יהודי אירופה מנקודת המבט הזו, של שנים אחרי, ובכלל, מנקודת המבט הלא יהודית, של האנשים שנשארו אחר כך בכפרים ונידונו להישאר לחיות עם העבר הלא מרפה. ודווקא כי גדלתי על סיפורי שואה, אני מופתעת שהוא לא מופץ בישראל יותר.
ספר כל כך נוגע ללב ויפה, מומלץ בחום.

בתוך אדם אחד, פרידה מברלין, ואז הגעת

בתוך אדם אחד/ג'ון אירווינג
ווילאם, ביסקסואל בן שישים, מביט לאחור על חייו כנער בעיירה קטנה בארצות הברית וכסטודנט בווינה. מעין סיפור היסטורי על ביסקסואליות, עם זכרונות מדומים מארועים כמו מהומות סטונוול, מגפת האיידס ואפילו רצח קנדי.
רצון טוב. ברור שלג'ון אירוונג היה רצון טוב כשהוא כתב את הספר הזה. ובכל זאת, מעבר לבעיה הספרותית עצמה- בילי מדבר הרבה, והוא מטיח את עצמו בפרצוף הקורא עוד בדף הראשון של הספר בזרם תודעה לא מסונן ומבלבל- הספר הוא, איך לאמר בעדינות, לא אמין.
חילונים כותבים על חרדים וסטרייטים כותבים על הומואים. כמה קרוב שאתה מסתכל, רואים שנעשה פה 'תחקיר'. מוצגים מוזיאונים להמונים, בבקשה. לא, זה לא נעים להיות מוצג שמישהו מקריא עליו טקסט מווקייפדיה.
לבילי, בעיירה הקטנה באוהיו, יש סבא קרוסדרסר, אבא שברח עם גבר אחר, שכנה טרנסית ושני חברים גאים לפחות. הוא אפילו לא יוצא מהארון רשמית פשוט כי הוא אף פעם לא היה בו, ונכון שיש קטע נחמד שבו הוא מרגיש מבולבל כי הוא 'מאוהב באנשים הלא נכונים', אבל אני מכירה אנשים בתל אביב 2013 שהיה להם יותר קשה עם המשפחה שלהם. לאורך שישים שנה, אף אחד לא מתנכל לבילי או פוגע בו: נוצר רושם שההתמודדות היחידה של ביסקסואלים היא עם עצמם, והיא לא. הספר הזה חי בבועה רצינית. ולאורך כל הספר חשבתי לעצמי, למה אנחנו צריכים זכרונות מדומיינים שמוחקים חלק רציני בלי לשים לב בכלל? מה עם תומאס מאן, או עם אישוורד, אפילו ז'נה? היומרנות מרגיזה אותי.
עוד ספר שחשבתי עליו במהלך הקריאה הוא 'מה יפית עמק נוי', כי שם לפחות יש ערך היסטורי לזכרונות שהמחבר מעלה.
תראו, זה ספר נחמד. באמת שהוא נחמד אם אוהבים את ספרי הקשקשת, ובילי הוא נער מצחיק ומלא ביטחון עצמי, עם ניחוח קל של טרנסופוביות שאני לא מצליחה לשים עליה את האצבע וברור שאירווינג לא מודע אליה בעליל. יש כל כך הרבה ספרות סטרייטית סבירה, אז גם גאה זה בסדר ומותר לה. אם הפוקוס של הספר לא היה על ביסקסואליות, זה היה יכול להיות סיפור התבגרות חמוד. ואולי השטחיות של הספר דווקא תמשוך מתבגרים ותשכנע אותם שיש להם סיכוי. אולי זה ספר למי שלא יוכל לזהות את הזיוף, שלא מכיר מספיק או שלא מאד אכפת לו, ואופטימיות היא דווקא לא דבר רע.

פרידה מברלין/ כריסטופר אישרווד
אישרווד מתאר את החודשים האחרונים שלו בברלין בשנות השלושים. תוך תיאור חי וקולח של האנשים שהוא פוגש ומאורעות היומיום כאנגלי בברלין, מצטיירת ברקע באופן לכאורה אגבי תמונה אלימה מאד של ימיו הראשונים של המשטר הנאצי. אישרווד מצליח להעביר בצורה מדויקת ארוע היסטורי דרך החיים הרגילים, ומעלה כמעט בלי משים שאלות הרות גורל על אדישות והסתגלות.
מעניין שעל ספר טוב אני לא שופכת הררי מילים כמו על הספר למעלה, אבל אני חושבת שחסרים לי הכלים לעשות זאת.
זה בהחלט ספר טוב, כתוב טוב וקולח. אישרווד הוא צופה מצוין ובעל חוש הומור אנושי, שכמעט ולא מערב את עצמו בצילום. ומעבר לסוגיות האנושיות שהוא מעלה הוא גם בעל חשיבות היסטורית כפולה- ימיו הראשונים של המשטר הנאצי ומצבם של ההומוסקסואלים בברלין רגע לפני המכה שכולנו יודעים שתבוא.

ואז הגעת/ג'ניפר ויינר
ארבע נשים נפגשות בצומת מאד משמעותית של חייהן. אחת מהן לא יכולה להביא ילדים, השניה היא האם הפונדקאית הנשכרת, השלישית היא תורמת הביצית והרביעית היא הבת החורגת של הראשונה, שחושדת שהיא רק מנסה לנצל את הונו של אביה.
מחציתו הראשונה של הספר פורשת בצורה נוגעת ללב את מצבן של ארבעת הנשים, את נסיונות ההתמודדות שלהן, הדרך לצאת מהמצב הקשה ואת החששות הגדולים מהדרך בה הן בחרו. בחלק השני של הספר לוויינר כנראה נמאס, וכל השאלות הגדולות שעולות מקבלות תשובה שטחית ולא אמיתית וסוף כמעט הוליוודי בחוסר האמינות שלו. אחרי שאנחנו מלווים כל אחת מהן עם חששותיה הבאמת גדולים- תורמת הביצית המבולבלת והמבוהלת, האם הפונדקאית החוששת מהלידה, האם לעתיד המנסה לשרוד בכח והבת החורגת החששנית- ויינר הורגת דמות וגורמת לכל הנשים להישאר בקשר עם התינוקת בלי להצטרך להיפרד.
מצד אחד, זה חבל. להודות באומץ שכל אחת מאיתנו, אולי, שואלת את עצמה אם תעשה את הבחירה הזו אי פעם. התמודדות עם נושאים כמו פונדקאות, תרומה והורות חשובה בימינו, מאחר וכבר לא מדובר בדברים לכאורה אזוטריים אלא במשהו נפוץ בנשיות המודרנית שדורש טיפול. מצד שני- באיזשהו מקום מצאתי את עצמי מודה לוויינר על הבחירה שלה. לקרוא באמת על הפרידה קורעת הלב מהילוד? להתמודד באמת עם ההלשכות על הזוגיות? לא חסר לי מספיק כאב לב ביומיום? גם אני רוצה קצת זוהר וטוב והאפי אנדינג מידי פעם. אולי הבחירה של ויינר לא היתה כל כך גרועה אחרי הכל.

גן עדן, מכתביה של טטה, רוסאורה בשעה עשר

לפעמים אני חושבת שהקצב שלי מהיר מידי: האם שישה ספרים זה לא יותר מידי לרשימה אחת? מישהי יכולה בכלל לעמוד בקצב של ההמלצות שלי? החלטתי לפרק את גם את הרשימה הזו לשני פוסטים נפרדים.

גן עדן/ טוני מוריסון
ליד עיירה שחורה באמצע המדבר יש בית אחוזה גדול שמשמש כמנזר. הספר נפתח כשגברים מהעיירה מגיעים למזר כדי לטבוח בנזירות, ושאר הספר מספר לנו על העיירה, על המנזר, מי הנשים האלו ולמה הגברים באו לרצוח אותן.  לא חומר אופטימי במיוחד, ועדיין, קשה לי לאמר שזה ספר מדכא. להיפך, הוא נגיעה של יופי.
 מוריסון היא סופרת גדולה. והסיפור מספר אומנם על הגברים שהקימו את העיירה שהיתה אמורה להיות הגאולה שלהם, השחרור, אבל בעיקר על הנשים, אלו שהלכו אחריהם מאות קילומטרים בשביל החלום הזה של עיירה משוחררת. הגברים חיים במעין עולם אלים, אדיש, עיוור וכל כך מוכר, בלי לראות ולדעת שהנשים לא השתחררו מהעבדות, בעצם. ובאמת, לכל פרק בספר יש שם של אשה, כשהן מספרות את הסיפורים שלהן עד שמצאו את עצמן במעין מנזר הזה. הסיפורים שלהן לא קלים, כמובן- אלו סיפורים של נשים. אבל מוריסון לא מתעכבת על פרטים גרפיים או על מה היה- זו כתיבה נשית במהותה, כי  היא ממשיכה הלאה, כמו שנשים עושות, כי החיים נמשכים אחרי זה ואולי יש בכל זאת מקום לגאולה. לשלווה. גם אחרי כשקורים דברים איומים. מוות אונס והפלות ורצח, על כולן יש איזה נסיון השלמה והחלמה, ולכן גם הרצח שבהתחלה ובסוף לא כל כך טראומתי, בעצם, כשהוא קורה. 
ספר מעולה. 

מכתביה של טטה/ מורין דאפי
הטי דירדרן, פרופסור להסטוריה בגמלאות, מוצאת מכתבים ישנים של נזירה מימי הביניים. מתוך רצון להמשיך לחקור עליהם היא מסכימה להשתתף בכנס בגרמניה, ולתהדמתה מתאהבת עד מעל לראש במרצה צעירה, מהפכנית מבוקשת, שמטלטלת את חייה.
באופן לא מפתיע, סיפוריה של הנזירה משתלבים ומשיקים לחייה של הטי, והיא מוצאת את עצמה בתזוזה אל מקום חדש וטוב יותר אחרי שנים של קפיאה. ספר קטן, חכם ומתוק. 

רוסאורה בשעה עשר/ מרקו דנווי
מצטערת, אני לא מבינה מה יש בספר הזה.
אורח ביישן שחי כבר שנים באותה אכסנייה מוצא אהבה חדשה. בליל החתונה הכלה נרצחת, והסיפור הוא בעצם חמש עדויות שונות על מקרה הרצח עד שמתגלה הסיום. וזה כל התיאור של הספר- חמישה אנשים מדברים, מגלים למה הכלה נרצחה, סוף. ממש כמו פרק זניח בסדרת טלווזיה בלשית, אין לספר הזה שום טיפת ערך מוסף. גם הדמויות לא ממש מעניינות וקשה להתחבר אליהן- מכיוון שמדובר בדמויות עניות באכסניה קטנה, הסופר מתאר אותן כבורות וטיפשות, מה שמין הסתם אמור היה לשוות להן נופף עממי. זו מלכודת מוכרת, אבל אם הדמויות שלך בורות וטיפשות, אולי לא כדאי לתת להן לדבר במשך עמודים רצופים.