כולם נופלים, שר הטבעות, נעלמת

כולם נופלים/ ג'ניפר ויינר
אליסון, אשה נשואה, עיתונאית מצליחה ואם לילדה מתוקה, מתמכרת לתרופות מרשם. הסופרת מפליאה לתאר את הלחץ, העומס והקשיים שאליסון נמצאת בהם, מתחת למעטה הכמעט מושלם של חייה. את הקושי בזוגיות שכבר לא מתפקדת, את הקושי לגדל ילדה, הלחץ בעבודה ונטל הטיפול באב חולה. ויינר מפרקת את המציאות לחלקים הכי קטנים, עד לרמת מה הילדה לבשה בבוקר, עד לרמת התיאו רשל הפוסטים שאליסון כותבת. מה שרק עוזר להבין, כמה הכל מתפרק, ואיך הפרטים הכי קטנים בחיים של אליסון הם אלו שדוחפים אותה אל הרגשה של איבוד שיווי משקל.
מלאכת הפירוק מצוינת. מצאתי את עצמי מזדהה לחלוטין עם הגיבורה. הבעיה היא מלאכת ההרכבה מחדש, וכאן הסופרת כושלת. מהרגע שאליסון מבינה שהיא צריכה עזרה ומוכנה להכנס למרכז גמילה, פתאום יש פלאש-פורוורד של שנה, והיא הצליחה להתגבר על ההתמכרות. אה, וגם ספורט עוזר לה. וזה ממש לא מדויק לחציו הראשון של הספר, שהתפרק לפירורים הכי קטנים. ההרכבה היא גולמית, מעט מנותקת, ולא מסבירה ועוזרת. יש פה הרגשה של טיוטה, של שרטוט שלא עובד עד הסוף. וזה חבל, כי אני בטוחה שמי שמזדהה עם ההתפרקות הזו, היתה נעזרת גם בתהליך ההחלמה והבניה מחדש, ולא רק בהצהרה שהתחלתי לעשות ספורט ונהיה לי טוב יותר.
כי הקשיים של אליסון לא באמת השתנו, בעלה נותר דמות לא מתפקדת לאורך כל הספר, והילדה נותרה קשה והלחץ בעבודה נותר כפי שהוא.
בקיצור, זהו ספר יפה, מרגש ומרתק, אבל בעל שני חצאים בכלל לא שווים במשקל.

שר הטבעות/ ג'ון רונלד רעואל טולקין
אני לא באמת אעביר ביקורת על שר הטבעות. לזה נדרש מחקר שלם, לא פוסט בבלוג. אני כן אדבר על ייצוגים פמינסטיים ונשיים אצל טולקין, אם כי אני בטוחה שכבר נאמר רבות. ועדיין, גם למילים שלי יש מקום.
כי כל פעם שאני קוראת מחדש את הספר, חוסר הייצוג הנשי מפריע לי יותר ויותר. יש מספר חד ספרתי של נשים בספר. אבל יותר משמפריע לי חוסר הייצוג, דווקא ייצוג שכבר ישנו נראה לי מסוכן ובעייתי עוד יותר.
הנשים של טולקין זוהרות. כפשוטו: כוכבים זורחים בעיניהן ושערן. וכמעט ואין שם אשה אחת שהיא בת אנוש ולא עלפית אצילה. הן כולן יפות, אצילות ומרוחקות ולא נגישות, והיופי הוא התכונה כי חשובה שלהן.
בטור בוטה שכתבתי וזכה להרבה תגובות נאצה, כעסתי על דראג, שלוקח את הפרומנס הנשי לקצה ומציג אותנו כמין משהו מושלם וזוהר וחסר בעיות. באיזשהו מקום, טולקין עושה את אותו הדבר. המשך של מיתוס האשה כיצור קדוש, נאצל, זוהר- ולא אנושי. הנשים שלו כל כך יפות, כוכב הנשף לבני עמן, שערה של גלדריאל כה זוהר עד שגימלי מבקש קווצה ממנו. הן חכמות, הן חזקות, הן אמיצות לאין שיעור, שרות אדירות משכבר הימים. אפילו האשה האנושית  היחידה בספר, אאווין, היא כמובן נסיכה יפהפיה. ולמרות שהיא מבצעת מעשה גבורה גדול,  ואפילו מוחה על הגורל שכופה עליה להישאר בבית, בסופו של יום היא מוצגת כאאווין היפה. אל לה למות והיא כה יפה, כה נואשת!
וזה בעייתי. אנחנו לא זוהרות, אנחנו לא בנות נהר ועלפיות נעלות מנומנור שחרבה ואינה עוד. אנחנו גם לא מין יצור מסובך שקשה להבין אותו. אנחנו אנושיות, רגילות, מלאות קצת, עובדות קשה. אנחנו נשים ואמהות ובנות ורעיות, מדממות ומתלכלכות ולא פוסעות יחפות ביער אלא הולכות מהבית למכולת. הייצוג של טולקין לנשים כאל חפץ, זוהר ומרוחק ולא בן אדם רגיל עם רגשות וכאב, הוא בעייתי ואפילו מסוכן.
תוספת: על ייצוגים מיניים ומגדריים בשר הטבעות

נעלמת/ גיליאן פלין
או-גאד איזה ספר חולה.
ברצינות, משהו עבר על הסופרת.
הספר מספר על אמילי וניק דאן היפים, שחיים חיי נישואין מושלמים עד שאמילי בוקר אחד נעלמת. החשד נופל מיד על ניק, והשאלה היא עד כמה ניתן לסמוך על הדמויות. אבל זה לא נעצר פה. אחת הדמויות בספר פסיכופטית באופן רציני, וזו התשובה לכל השאלות והבעיות. היא פשוט מטורפת ומסוכנת, הדמות. וגם אין לזה הסבר. היתה לה ילדות קשה, אבל לא עד כדי כך, ואנחנו נוכחים שהדמות היתה פסיכופטית עוד בתור ילדה. גם אין סוף טוב: הדמות הרעה, הוי כמה רעה וחסרת מעצורים, מנצחת את הדמות החלשה יותר וכולאת אותה במלכודת ממנה אין בריחה.
וכאילו זה לא מספיק, יש בספר גם תלונות שווא על אונס, בהתעלמות מוחלטת מהמציאות שבה תלונות שווא הן פחות משתי אחוז ורוב  האנסים בכלל לא נכנסים לכלא, ודמות שפוצעת את עצמה כדי להיראות שנאנסה- פציעה עצמית איומה שמתקשרת לקורבנות פוסט טראומה עם שחזור כפוי של הטראומה, משהו שהסופרת אפילו לא טרחה לקרוא עליו.
בקיצור, זה ספר רע, מלא ברוע חולה שגם מנצח. בשביל מה לעשות את זה לעצמכן? מיותר להחריד.

תושבי חוץ, מלכודת מאוחרת, אותיות הכשף, משפחת פאנג

תושבי חוץ/ כריס פאבונה
רומן מתח עם נגיעות חיים אישיים. אמור להיות מרגש, כנראה.
קייט, סוכנת סי איי איי, עוזבת את הסוכנות כדי לעבור עם בעלה לאירופה, בעקבות הצעת עבודה חדשה. אבל דווקא בעיר קטנה בלוקסמבורג השקטה, שם קייט מנסה להשאיר את העבר האלים מאחוריה ולהפוך לאשת משפחה רגועה, היא הולכת ומרגישה מאוימת ולא רגועה. ונראה לה שהאנשים שסביבה, אפילו בעלה, הם לא בדיוק מה שהם נראים, ואולי השקרים מסרבים לעזוב.
בסופו של יום קייט חוקרת למה עוקבים אחריה ומה מסתירים האנשים שסביבה, ומגלה אמת סבירה למדי ואפילו סוד אפל מהעבר, ככה שזה ספר מתח לא רע. הוא מלא מידי בפרטי יום-יום- מה הבן של קייט אכל לארוחת בוקר, איך היא הרגישה כשקנו את הבית הראשון לפני שלושת אלפים שנה ומה לבשה באותו יום- אבל זה לא באמת נורא, אולי אפילו מוסיף נופך של אמינות לדמות. ספר מתח בהחלט סביר, חסר כל מסר ולא מצליח לרגש בכלל, אפילו שהוא נורא מתיימר.

מלכודת מאוחרת/ הרלן קובן
עוד לא עברו שלושה ימים מאז שקראתי את הספר ואני אפילו לא זוכרת את כל העלילה. מיירון בוליטר מסתבך שוב, כהרגלו. אה, ויש איזו אשה יפה בצרות. ויש את המזכירה הסקסית שלו, שהיא כמובן האשה הכי מדהימה עלי אדמות והכי דו מינית והכי מושכת גברים, ויש איזה רוצח סדרתי … הרבה דמויות מוגזמות, קריקטוריות כמעט, שקובן בטוח שהן נורא מרגשות. ומיירון בוליטר מאד מיוסר וצדקני, כרגיל. הוא מנסה למצוא ילד שנעלם ואיכשהו החקירה נכנסת לחייו הפרטיים והוא לא בטוח בזוגיות שלו, גם כרגיל. קצת נמאס, אבל לפחות הפעם לא מלא אלימות מינית חולנית, רק אלימות מוטרפת רגילה. סתם עוד מלכודת תיירים מבית הרלן קובן, סבירה בהחלט לצהריים של חג משעמם. אבל לא שתזכרו ממנו משהו אחר כך.

אותיות הכשף/ ג'ואן האריס
ג'ואן האריס סופרת כל כך מוכשרת, אהבתי כל ספר שלה שקראתי. ואני קוראת אותם לאט, מפחדת שייגמרו לי, כאילו אני אכלת שוקולד משובח, מתוק ומריר גם יחד. אז איך זה שדווקא היא כתבה ספר משעמם כל כך?
מביך משהו, אני לא יודעת מה לומר. הייתי בטוחה שאני הולכת לשעתיים של עונג, ויצא שוויתרתי על הספר באמצע. הספר הוא ספר פנטזיה לילדים, על ילדה קטנה בכפר בארץ פנטזיה, שבו הכשף אסור וכל מה שמזכיר קוסמים נחשב מוקצה והכנסייה שולטת בכולם ביד רמה. כמובן, בילדה מתגלים סימני כישוף, בכפר חושבים שהיא מוזרה, ויום אחד היא פוגשת זקן מוזר שמגלה לה כל מה שהיא לא ידעה. בהדרכתו,  היא יורדת אל מתחת לאדמה כדי להעיר את האלים הנורדיים הישנים, ומתחילה מסע הרפתקאות ממש ממש משעמם וארוך שלא נגמר לאורך כל הספר.
היא הולכת והולכת והולכת. כולם משתתפים בקרבות ואז הולכים בשלג. משתתפים בעוד קרב ושוב הולכים בשלג. ושוב נלחמים, ושוב שלג, באיזשהו שלב זה נהיה כל כך משעמם שוויתרתי ודי. רק הצצתי בסוף  וגיליתי שהטובים מנצחים ואני לא ממש מופתעת. אולי ילדים כן יגלו בזה עניין, אבל אפשר היה לחתוך את ענייני ההליכה בשלג בחצי.

משפחת פאנג/ קווין ווילסון
איזה ספר מוזר. בתמציתו, לאנני ובאסטר יש זוג הורים חולי נפש, וכל החיים הם מנסים להתנתק מצילם. ארועים שונים מחזירים אותם לבית ההורים, והם עוברים את המשוכה האחרונה בדרך להבנה שההורים שלהם אכן זוג פסיכים והם חייבם לבנות חיים עצמאיים. הסוף.
העלילה עצמה קצת שונה, כמובן: כיילב וקאמיל פאנג, ההורים, הם אמני מיצב נחשבים, שמעצבים סיטואציות שונות במקומות הומי אדם ובוחנים את תגובות העוברים ושבים. הם משלבים את הילדים במיצגים מאז ילדותם, גם כשזה גובה מהילדים מחירים נםשיים שהולכים וגוברים, עד שהילדים מחליטים להפסיק ודי. לכאורה, זה אמור לבדוק את החיים על פני האמנות או השפעת האמנות על החיים של אנשים נורמליים או כל מיני כאלו, אבל זוג האמנים ההורים הם כל כך מטורפים ולא אנושיים שקשה להתייחס לזה ברצינות. בסוף הספר באה ההוכחה הסופית לזה שמדובר פה פשוט באנשים פסיכים ותו לא. זה נכון שספר שלם על אנשים מטורללים יכול להיות מצחיק, אבל הוא לא, הוא סתם עצוב. והקטעים שאמורים להיות קומיים עצובים עוד יותר, כשהם מציגים את הילדים כאנשים בוגרים שלא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם ונסחפים אומללים בזרם. אז זה לא ספר מצחיק, וגם לא ספר על אמנות, ולמעשה, זה סתם ספר מיותר למדי על איך זה לחיות עם זוג הורים פסיכים לגמרי ומנתוקים רגשית.

 

אני חושב שאני אוהב אותך, העזרה, אם בתחילה לא תצליח, אחות

אני חושב שאני אוהב אותך/ אליסון פירסון
אליסון פירסון עושה ג'ניפר ויינר, וזה לא שילוב כל כך מוצלח.
כמובן שהייתי חייבת לקחת את הספר הזה. אליסון פירסון! 'אין לי מושג איך היא עושה את זה' הוא אחד הספרים הפמינסטיים שקראתי. במסווה של קומדיית מצבים הוא מציג תמונה מדויקת של מצב הנשים בחברה המערבית בת ימינו, ואני זוכרת בו חלקים שבכיתי מרוב תסכול וזעם. אבל כנראה שזה מקרה של ספר אחד, כי הספר הנוכחי שונה, סתמי, ולא ברור לי בעצם למה הוא נכתב. הוא נחמד, אני מניחה, אבל בהחלט חסר אג'נדה. או סתם רעיון.
החלק הראשון מספר על ילדותה של הגיבורה בעיירה קטנה ועל ההערצה שהיא רוחשת לזמר פופ עולה. דווקא חביב, התמודדות של ילדה מתבגרת עם העולם, והנסיון להיות מקובלת ולהתערות בחברה. החלק השני קורה עשרים שנה אחרי כן, והוא פשוט סיפור מאד ארוך של כל מה שקרה לגיבורה בחיים עד אז פלוס סגירת מעגל. אין פה מסר או משהו, זה סתם כל מה שאנשים עברו אי פעם במשך ארבעים שנה. לא הכי מעניין, לא הכי רע. יש אלף כאלו.

העזרה/ קתרין סטוקט. 
אני לא יודעת איך להגיב על הספר הזה, באמת. כלומר, ברור שהוא…
מה?
נחוץ? חכם? חשוב? לא יודעת. הוא מדבר על גזענות למען ה', אז הוא חייב להיות חשוב! וזה לא שהסופרת לא יודעת לכתוב. אבל משהו לא יושב לי במקום.
כמו שיודעת כל מי ששמעה עליו בגלל הסרט, כמוני, הספר מספר את סיפורן של עוזרות בית שחורות בעיירה קטנה במיסיסיפי בתחילת שנות השישים. הספר מדבר דרך שתיים מהעוזרות, אייבילין ומיני, ואחת ה'גברות' הלבנות שמבקשת מהן לעזור לה בפעולה חתרנית נגד הממסד הלבן. אבל זה מסוג הדברים שלעולם לא היו קורים, רעיון חמוד ותמים מידי, וכאילו היה מספיק לבוא ולומר לאנשים הי אתם גזענים והכל היה נגמר.
והפעולה הופכת לדבר הכי חשוב שנעשה אי פעם נגד גזענות- אבל לאט לאט לאורך הספר היא מתמססת והשאלה החשובה ביותר הוא איך תקבל אותה אחת הנשים המקומיות.
והדמויות, טוב, הן כתובות טוב, והן מעניינות: בתור ספר על חייהן של עוזרות בית הוא בהחלט מוצלח, וגם מרגש. אבל, שוב, משהו מציק לי. הדמויות קצת חד מימדיות: איביילין היא המאמא החכמה והרגישה והשקטה שיש לה הכי הרבה נסיון חיים, ממש כמו פלורידה מ'גוד טיימס'. מיני היא העוזרת המצחיקה עם הלשון החדה. אליזבת היא הנערה שחכמה יותר מכולם והיתה צריכה להיוולד מאה שנה קדימה. והשחורות שמנות, והלבנות רזות, השחורות מגדלות באהבה את ילדיהן והלבנות עסוקות כל היום במצבן החברתי. ואני מבינה שחשוב לדבר על גזענות, למרות שאנחנו כבר לא בשנות השישים והגזענות של היום הולכת ונהיית שקופה יותר ולפעמים קשה יותר לזיהוי. אבל מכל הספר הזה והדיבורים על דברים כל כך חשובים כמו גזענות והתנשאות ופריוולגיות, הדבר היחיד שנכנס לי ללב היא דמות משנית קטנה של ילדה בת שנתיים שאמא שלה לא אוהבת אותה. זה אומר שוב שהדמויות כתובות טוב- הילדונת פשוט שברה את ליבי- אבל שמשהו בנושא הראשי מתפספס. אולי זה היה צריך להיות פשוט סיפור, בלי להכניס רעיונות-על.
ואם כבר, אני מנצלת את ההזדמנות וממליצה לכולן לקרוא את עגבניות ירוקות מטוגנות של פאני פלאג, שמדבר גם הוא על גזענות והוא פשוט נהדר.

אם בתחילה לא תצליח/ רוג'ר זילזאני ורוברט שאקלי
כוחות הרוע וכוחות הטוב נערכים לתחרות אחת אחרונה… אה, כבר קראתן את זה שלוש או ארבע או מאה פעם? יופי, גם אני. אז מה. בכל אופן, שני המלאכים המייצגים את הכוחות מסכמים על תחרות שבה ייצג את האנושות לא אחר מאשר יוהן פאוסט, ומשם כל העניין מסתבך. ככה שזו מין קומדיית מצבים בכיכובם של הטוב והרע והלנה מטרויה והמלאך מיכאל, וזה נשמע מצחיק נורא, אבל זה לא באמת הצחיק אותי כמו שאני מאמינה שאמור היה להצחיק.  זה לא שהוא רע או משהו, להיפך, הוא  פשוט… לא הכי מצחיק. אבל זה ספר ממש נחמד, באמת, ולא תמיד יש בסביבה ספר ממש נחמד ועוד כזה שהוא גם פנטזיה, אז למה לא.

האחות/ רוזמונד לאפטון
אחותה של ביאטריס מתה. לכאורה מדובר בהתאבדות, אבל ביאטריס מאמינה שהיא נרצחה, ולמרות שאף אחד לא מאמין לה היא יוצאת לחקירה לבדה. תוך כדי החקירה ביאטריס נחשפת לעובדות מזעזעות… דברים שאמורים להיות נורא מחרידים וסודות קבורים… וסכנה מתחילה לאיים גם עליה עצמה.
בקטגוריית ספר פשע כאילו פסיכולוגי- אין בספר שום דבר פסיכולוגי- הספר בהחלט עושה את העבודה. הוא קריא ושכיח, הגיבורה יפה ואפילו עובדת על הקשר הרגשי שלה עם המשפחה, והקרבן כל כך מסכנה שחבל ועצוב שהיא מתה, אם היא אשכרה היתה נוגעת לליבי לשניה. יש תעלומה בלשית ואפילו סוג של טוויסט קטן ולא צפוי בסוף, וזה תמיד נחמד.
מה שכן יש בספר, ואני לא בטוחה שהסופרת יודעת על איזה קן צרעות היא נפלה, הוא התיאור הקצר שבו ביאטריס מבינה שהסיבה שאף אחד לא מאמין לאחות המתה, היא כי אחותה אובחנה כפסיכוטית. לכן היא לא מקבלת יחס רציני.
האם הסופרת יודעת בעצמה כמה זה נכון? האם הסופרת יודעת איך מתייחסת מערכת הבריאות לכל מי שמטופל בתחום בריאות הנפש? האם הסופרת יודעת איך מתייחסים אליך רופאים מהרגע שנודע להם כשאת בדכאון ומטופלת בתרופות?
אני חושבת שזו וואנדר סיסטר, שסיפרה פעם על חוויות של אשה שמנה במערכת הבריאות: איך היא יכולה לבוא עם רגל שבורה ויאמרו לה שזה קשור למשקל. ואיך ממי שנחשב חריג נלקח אוטומטית הכבוד הכי בסיסי של אדם.
כמובן,  הסופרת לא באמת נכנסת לכל זה. להיפך, מהר מהר היא רצה לשחרר את תווית חולת הנפש מהאחות המתה, שחס וחלילה לא נחשוב שהיא פגומה. אבל זה באמת לא הוגן לדרוש יותר מידי מהספר הזה שהוא פשוט רומן מתח ודי.