איש השלג, נאמנות כחולה, יומנה של ברידג'ט ג'ונס

איש השלג / יו נסבו
מפקח הארי הולה נקרא לפענח עוד סדרת מעשי רצח, שמתבררים כעבודה מדויקת של רוצח קר רוח  עם דפוס מאד ברור. אמהות לילדים נעלמות, ובכל זירה מופיעה בבת שלג.
יש משהו גאוני בלקחת פריט כמו בובת שלג ולהפוך אותה למשהו מסרט אימה. אני חושבת על בובות השלג מדוקטור הו, כמה אימה יכולה לבוא ממשהו כלכך ילדותי ותמים.
המפקח הולה, מלבד היותו עונה על כל  סטראוטיפ של בלש ספרותי – גבר לבן בן ארבעים, רווק,זאב בודד עם שיטות משלו – יסודי בעבודה שלו, וגם הספר יסודי. הוא לא מותיר חורים פתוחים, ובונה עלילה בשכבות על שכבות של מתח ורגש. זה מותחן מתוחכם שכתוב מעולה.
מושלם הוא לא. קודם כל, הסקס: זה נראה כאילו מישהו לקח את נסבו לשיחה ואמר לו, תוסיף סקס, סקס מוכר. אז תוסיף סקס. סקס, כן? אל תשכח. סקס. אז הספר מלא בסקס, והתיאורים ממש לא נעימים כי נסבו בכל זאת סופר ספרי מתח, לא סצנות ארוטיות. הספר אפילו מתחיל בתיאור של סקס, וזו פתיחה מאד בעייתית בעיני.
ויש את היחס לנשים, שהצבעתי עליו בספר הקודם ושוב חוזר. אבל הבעיות העיקריות של הספר קשורות לעצם היותו רומן מתח: קודם כל, הבנתי מיד מי הרוצח. בעיה בספר שבנוי כולו על בסיס חידה, אבל האמת שהוא היה מספיק מעניין כדי שאמשיך לקרוא. דבר שני, אני עדיין לא מצליחה להבין איך הולה גילה את הפושע- ואפילו חזרתי ועשיתי בדיקה. ואם דבר כל כך מהותי בעלילה לא ברור, זה חור גדול מאד.
נה מילא. אני מעדיפה את נסבו המעניין והמתוחכם על פני כל מותחן אחר כל יום שבוע.

נאמנות כחולה/ דיוויד בלדאצ'י
מייס, שוטרת לשעבר, משחררת מהכלא שם ישבה שלא באשמתה. מכיוון שאחותה היא מפקד המשטרה העירונית, יש לה גישה למקרי פשע, והיא נחושה בדעתה לפענח רצח של עורכת דין צעירה כדי לחזור לשורות המשטרה. היא מנהלת חקירה במקביל לאחותה, וסוחפת איתה עורך דין צעיר שבא איתה בלי שום שאלה כמעט. הייתם חושבים שתהיה תעלומה ואז ימצאו מי הרוצח, אבל באמצע מתערבים האפ בי איי או הסי איי איי וכל מיני אנשים מהפנטגון ומתחילים להסתיר דברים, ועד סוף הספר לא ברור לי מה בדיוק קרה שם. או שבלדאצ'י לא מצליח להסביר לקורא הממוצע את הבעיה הגאונית שלו, או, מה שיותר סביר,שבכלל אין פתרון, כי הכל כל כך סודי, מה שהופך את הספר לדי חצוף בעיני. הלו, קראתי אותו עד  הסוף, מגיע לי לדעת למה בכלל בנית את העלילה.
כמו כן, בזמנה הפנוי, מייס מצילה אנשים עניים משכונת העוני. זה קו עלילה מקביל ולא קשור שאין לו שום שייכות לספר, וחוץ מלהיות מתנשא בטירוף אין לו שום תפקיד. בקיצור, דעתי המלומדת היא שזה סתם ספר ממש ארוך. ושהוא מכיל את אחד הקטעים הכי מגעילים ומטרידים שקראתי אי פעם, שמוסיף להבחיל אותי כבר שבוע אחרי הקריאה.

יומנה של ברידג'ט גו'נס/ הלן פילדינג
מה אני יכולה לכתוב על בריד'גט ג'ונס? כולם מכירים כבר את הבחורה השלומיאלית וחבריה המטורללים. להצחיק הספר כבר לא מצחיק אותי, אבל רק כי קראתי אותו יותר מידי פעמים. הוא כן מנחם אותי ואני קוראת אותו כשאני עצובה, כי הנה עוד מישהי שנאבקת, שלא הולך לה, שמתפשל לה ומתפדח לה והיא מאוהבת ומסובכת והעבודה שלה זוועה. וזה מנחם באיזה מקום. הסופרת גם נשארת נאמנה לקולה הפנימי של ברידג'ט עם ההיגיון הייחודי שלה לאורך כל הספר, וגורם לי ממש לחבב אותה.
אפשר לדבר על הרפרנס לגאווה ודעה קדומה, ועל המבנה הקבוע שרק אהבה היא מה שאנחנו זקוקות לו ויושיע בסוף. אבל אין לי כוונה לעשות את זה בספר שאני כלכך מחבבת וכל כך טוב לב אלי.

הציונים החדשים, אלבש חצות ליל, מעשה שטן, חיות ציפורים וקרובים

הציונים החדשים / תום שגב
תום שגב הוא היסטוריון, אבל הספר הזה מדבר יותר על אידיאל. הוא מנסה לבדוק את מקומה של הציונות והפוסט ציונות היום בחברה תוך ניתוח של הזהות הישראלית והיהודית בשנות האלפיים.
אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הרעיון הכללי של היסטוריון שמנתח תופעות, אבל למרות שהספר מרגיש לי מעט פופוליסטי, יותר חיבור מאשר ספר, הוא חשוב. הוא מנסה להתחקות אחרי הפלגים השונים בחברה הישראלית של ימינו ולבדוק מה מאד אותנו כעם, את הרעיונות שקבוצות שונות בחברה מטפחות כדי להישאר בישראל, איך הן נוגעות ברעיון הציוני המקורי, מתקרבות אליו ומתרחקות ממנו תוך אימוץ מודלים שונים.
למרות שמאז פרסומו עברו עשר שנים מטלטלות לחברה הישראלית, זה ספר חשוב למי שרוצה להכיר לעומק את החברה שלנו, אותנו כעם, מפולג ומאוחד סביב רעיון, אותה אידאה, ואיך הציונות המקורית משתנה ועוברות תמורות. וזה גם ספר  קל לקריאה, ולמרות שאני יותר אוהבת ספרים אחרים של שגב, כמו ימי הכלניות המקסים והמיליון השביעי המקומם והמרגיז, זה ספר חשוב.

אלבש חצות ליל/ טרי פראצ'ט
טיפאני אייקין היא עכשיו מכשפה מוסמכת ובוגרת. יש לה איזור משלה לטפל בו,והיא נאלצת לעבוד קשה. המקומיים לא אוהבים את המכשפות, אבל זקוקים להן, והיא מנסה לשמר את האיזון העדין הזה, ותוך כדי גם להתמודד עם ישות ערטילאית,כועסת ושונאת מכשפות, שמנסה להכנס לעולם ולגרום צרות…
זה ספר מקסים, מתוק וחכם ופמיניסטי בדרכו (או שלא? מודל הנשיות אצל טרי פראצ'ט) ואני ממליצה עליו, אבל יש לי בעיה אחת איתו: מין.
או יותר נכון, היעדרו של מין. טיפאני כבר בוגרת, והסופר חוזר ומדגיש כמה היא כבר מנוסה ויודעת הכל. היא מסייעת בלידות, היא עוזרת לכלות צעירות, היא מתמודדת עם ילדה בת שלוש עשרה שאיבדה הריון. ועדיין, למרות שהחומר נהיה יותר קשה ובוגר, פראצ'ט עדיין מתבייש כשמדובר בילדות מתבגרות. הכל הולך מסביב: היא יודעת על זה, היא מכירה את זה. אין שום דיבור על הדבר עצמו. וגם כשטיפאני מעבירה הדרכה לכלה הצעירה, את ההדרכה עצמה אנחנו לא שומעים. רק ששתיהן מצחקקות ויש הרבה סומק.
למה? פראצ'ט מתבייש מהקוראות שלו? בספר שמדבר על הכל, לכאורה, על אלימות ושנאה ואהבה ומוות, היה כל כך חשוב להכניס דיבור בוגר ורציני על מין, במיוחד כשהספר פונה לנערות מתבגרות. להסביר להן שמין הוא דבר קיים, ומה יכול להיות טוב ומה לא, ואיך לעשות את זה בצורה בטוחה ואוהבת. אבל פראצ'ט מפספס, נשאר בעצמו ילד מתבגר, ולמרות נני אוג ושלושת בעליה, למרות הידע המורכב של טיפאני, למרות הקטינה ההרה, למרות פסל הענק שאין לו מכנסיים- הכל נשאר ברמת הצחוקים במקום לגעת בנושא, מה שמשדר לקוראת שמין הוא עדיין מביך ומסתורי, מצחיק ומגעיל, וחבל.

מעשה שטן/ ג'יין הלר
כבר כתבתי שאני אוהבת את הספרים של ג'יין הלר. הגיבורות שלה הן לא נשים צעירות חזקות ומבריקות אלא נשים בנות ארבעים באמצע החיים שלא מוצאות את דרכן. וכמו שכתבתי בעבר, גם להן מגיעה יצוג.
אז ברברה היא אשה בת ארבעים שבעלה זה עתה נפרד ממנה. היא מרגישה מכוערת, חסרת כל ומכורה לאלכוהול, וברגע של חולשה מבטיחה לעשות הכל תמורת הרגשה טובה יותר. והפלא ופלא! משאלת נענית. מישהו נותן לה כל מה שרצתה, אבל אז מתברר שזה השטן. כן, בלי לדעת היא כרתה ברית עם השטן, ויש לו רק בקשה אחת ויחידה…
וכאן, בספר קטן ומצחיק, ברברה מנסה לגרש את השטן מעיירת החוף הקטנה שלה, להחזיר הכל לקדמותו וללמוד לאהוב את עצמה כמו שהיא. כל זה בסיועו של גיבור מסוקס וחתיך שמתברר כטוב לב יותר ויותר ככל שהספר מתקדם, וכמובן שהיא מוצאת אהבה והכל מסתדר. ספר פשוט חמוד.

חיות, ציפורים וקרובים/ ג'ראלד דארל
עוד ספר חמוד, מלא סיפורים מצחיקים של דארל, על משפחתו וחייהם באי היווני קורפו, מוקפים בתיאורים זואולוגיים מקסימים של חיות ובתאורי נוף יפהפיים שעושים חשק לעלול מיד לאוניה המפליגה ליוון.
דארל מצחיק, המשפחה שלו מטורללת ומצחיקה בטירוף, והתיאורים הזואלוגיים כתובים ככה שגם מי שכמוני, נגעלת מחרקים, תמצא אותם פשוט מרתקים.

רשימת המשאלות, מעורב ירושלמי, המועדון, ירח חסר, בראשית

רשימת המשאלות/ לורי נלסון ספילמן
אני חושבת שזה אמור להיות ספר מרגש.
כשאמא של ברט מתה מסרטן, ברט ההרוסה נדהמת לגלות שהאם לא הורישה לה כסף בצוואה. במקום, האם משאירה לה רשימת משאלות שברט עצמה כתבה כשהיתה בת 14, והיא תקבל את הירושה שלה רק אם תגשים את כל הרשימה תוך שנה.
ברט היא אשה כבויה, חששנית ופחדנית שעושה כל מה שאומרים לה, עובדת בעבודה שהיא לא אוהבת וחיה עם גבר שלא אוהב אותה. כשהיא מתחילה למלא את משאלת הרצונות שלה מפעם, היא מתחברת לאושר הפנימי שלה וכל החיים שלה משתנים.
וזה מה-זה לא פיר. מי משלם למישהו כסף כדי ששנה שלמה יעשה רק מה שבא לו? ומילא זה, אם האמא כל כך מושלמת ויודעת מה הבת שלה צריכה, למה היא לא חינכה אותה לכל זה כשהיא היתה בחיים? ואם למישהי יש נטיה חמורה לעשות כל מה שאומרים לה, האם להכריח אותה לציית לכל פקודה של האם הוא רעיון טוב בדרך לעצמאות (כן, כי האמא כזאת מושלמת)?
מפה לשם, ברט היא גיבורה מלאת כסף שמנסה להשיג עוד כסף. נכון, בדרך היא צריכה לציית לכל גחמה של האמא המתה שלה, במקום נניח לצאת לעבוד, אבל זה לא ממש גורם לי להזדהות. בהמשך, הדרך למילוי המשאלות נהיית קצת קשה, במיוחד כשהן כוללות דברים כמו לעזור לחלשים, למצוא את האבא האמיתי שלך וללדת תינוק. אבל בדיוק כשהכל נראה אבוד, ברט מגלה אוצר אמיתי לכל מי שמבקש לשפר את חייו: שחורים.
אנשים שחורים, מסתבר, הם מתת האלוקים ממש לשיפור עצמי. הם עניים, המשפחות שלהם דפוקות, והם חיים במין קבריני-גרין משופר שיש לגלות אומץ ואצילות נפש של ממש כדי להכנס אליו.
כמו שכועסת ג'ודי באבא ארך רגליים, העניים קיימים כדי שלעשירים יהיה איפה לתרום. הם קיימים כדי שנבין כמה ברט מקסימה, והם נותנים לה מקום לעבוד בו, מקום להתנדב בו, מקום לגור בו, ואחר כך, לקראת סוף הספר, הם אפילו מתים ומשאירים לברט תינוק. זה פשוט מדהים. הייתי יכולה להסתדר עם איזה קבריני-גרין משלי פה, אני גם רוצה להיות אדם טוב יותר ואני רוצה ילד.
ואם נמאס לנו מהשחורים, יש בספר לסבית אחת וילדה עם תסמונת דאון, וגם הן קיימות רק כדי שנבין שברט נהדרת ולכן מגיע לה כל הטוב בחיים.
אז כמו שאתן מבינות, אני מעוצבנת. ולא בגלל שהספר לא אמין: סיפורי אגדות לרווקות אמורים להיות לא אמינים ולמכור לנו עולם טוב יותר. אבל טוב יותר כי קורים דברים, לא סתם בגלל שאת נחמדה. הלו, גם אני נחמדה! וזה שאני מכורה לניחום עצמי לא אומר שאפשר למכור לי זבל. ואם אני מסיימת את הספר מתוסכלת, מרירה וכועסת, הוא לא עשה את העבודה שלו בשום צורה שהיא.

*הערה: טוב עשתה המתרגמת שלא תרגמה את שם הספר מהמקור ל'רשימת החיים', שהיה גורם לאסוציאציות שואה מידיות. ולא טוב עשתה ההוצאה, ששמה עטיפה שמתאימה לספר ניו-אייג'י עמוק ואינטימי ולא לספר בנות.

מעורב ירושלמי/ ליאת רוטנר

אני פשוט שונאת רומני התבגרות ישראלים. זו קטגוריה שאני נמנעת ממנה כמו מאש. ובכל זאת, אולי כי בת ארבע עשרה הביאה אותו עד אלי וגם נהנתה נורא, אולי כי הגיע הזמן להרחיב את האופקים, אולי כי בתוכי אני בעצם סקרנית.
הנה העלילה: מתבגר ומתבגרת חילוניים נאלצים לחוות שבוע בחברת מתבגר ומתבגרת דתיים. הידד! בנים חתיכים לכולם! שלא לדבר על צו פיוס ישראלי וכאלה.
שפת הכתיבה עצמה כמעט בלתי נסבלת, והעלילה כוללת בעיקר ייסורי נפש של בנות מתבגרות, אבל היא מפצה על זה בהצע כמעט בלתי נתפס של בחורים חתיכים לכולן.
בת הארבע עשרה שהביאה לי את הספר, אמרה לי שהיא אוהבת אותו כי הוא מספר על דברים מהחיים, כלשונה, ולא על דברים לא אמיתיים כמו בהארי פוטר. אבל מצד שני, אני מכירה אותה, ואלו לא דברים אמיתיים בחיים שלה. אין לה שום סיכוי לפגוש בחור חילוני חתיך בארבעת השנים הקרובות, אלו רק פנטזיות. ואני חושבת על הנערה שאני הייתי בגילה, מלאת חלומות רומנטיים אבל נעולה בקצה הר קרח, ואני חושבת שהייתי גם אני מתעלמת מדלות הכתיבה ונשבית בעולם החלופי שיש לו להציע. 

המועדון/ ג'יין הלר
אני אוהבת את ג'יין הלר, והיא מתאימה לפה כי עד עכשיו הרשומה הזו מלאה רק בספרי בנות. רק בניגוד לאחרות, שכותבות על צעירות יפהפיות מלוטשות, ג'יין הלר מתמקדת בספרים שלה בבנות ארבעים ממוצעות באמצע החיים. גם להן מגיע יחס, וחוץ מזה אצל הלר הן גם נחמדות נורא.
הגיבורה היא ג'ודי, עורכת ספרי בישול שבדיוק פוטרה מעבודתה, הנישואים שלה קורסים והבת החורגת שלה לא אוהבת אותה. ג'ודי לא מצליחה למצוא עבודה חדשה, ומרוב שיעמום היא מצטרפת לבעלה האנט שמבלה את רוב ימיו בקאנטרי קלאב האלונים. ואז, לפתע, קורה שם רצח! וג'ודי נחושה בדעתה לפתור אותו.
ג'ודי חמודה, מצחיקה ולא זוהרת בעליל, ואנחנו אוהבים אותה. גו ג'ודי!

ומספרי בנות לספר שיש בו בנות: ירח חסר/ אליס סיבולד
זו בעיה. יש לי הרבה מחשבות על הספר הזה, ואני לא מצליחה להוציא אותן. אולי כי אני סובלת כרגע מזעזוע מח, אולי כי אני לא באמת מבקרת ספרות. בכל מקרה, אני נשארת עם יותר הרגשות מאשר עם ביקורת קונטקרטית.
הספרנית אמרה שזה ספר קשה, אבל אני לא חושבת שהוא ספר קשה. לא במובן שהוא מותיר אותך המומה, או עם מסקנה כואבת על החברה האנושית, או שהוא מתאר סצנות קשות לעיכול. הוא מתיש, אומנם, ומעיק. והגיבורה שלו כל כך עייפה מהחיים, נגררת בתוכם כל כך חסרת סיבה ורצון, שזה משפיע גם עלייך איכשהו.
הלן רוצחת את אמא שלה. זה לא ספויילר, זו השורה הראשונה של הספר. מכאן והלאה, אנחנו למדות עד כמה קשה היתה מערכת היחסים בין השתיים, וכמה הלן הקדישה את כל החיים שלה לריצוי האם הקשה, האקסנצנטרית, החולה ואנוכית, עד שלא נותר בה מקום לעצמה.
אין שום דבר זוהר, או חי, בחיים של הלן. אפילו העבודה שלה, דוגמנית עירום, שלכאורה נשמעת נוצצת, מעלה על דעתי דוגמניות על וסקס, היא פשוט אשה באמצע החיים, קצת מדולדלת, שעומדת בשקט לפני כיתה של סטודנטים לאמנות. אולי קצת כמו שלרצוח את אמא נשמע משהו קיצוני ומטורף אבל אצל הגיבורה הוא פשוט קורה, באותה כבדות שבה היא משתרכת, שבה כל הספר קורה.
וזה קצת מוזר, הבנאליות הזו של המוות. למרות השקיעה החדגונית של הלן והנסיון להפוך הכל לאפרורי, דהוי, ולא באמת משנה, זה עדיין לא מצליח לכסות פעולה כמו רצח. וגם הצורה שבה האנשים שסובבים אותה מקבלים את סיפור הרצח הזה מתמיהה אותי.
אבל אפילו הפעולה הקיצונית הזו לא מצליחה להוציא את הלן, או את הספר, מהחנק של החיים, והוא באמת לא יוצא משם עד לסופו. אין גאולה, או התרה, או התעוררות. זה לא ספר כבד, אבל זה ספר מכביד. חונק אפילו.

כמו כן קראתי השבת גם את ספר בראשית, אבל אני לא יהירה עד כדי להעביר עליו ביקורת ספרותית. מה שכן קפץ לי מיד זה השובניזם והסקסיזם המזעזע, ואני לא מבינה איך זה חומר לימוד לילדים. אני שמחה שאני חיה כאשה היום ולא אז.
ובאופן הפוך, עוד דבר שעלה לי מספר בראשית, במיוחד מתיאור הבריאה, זה הגעגוע. הכמיהה. לעולם ראשוני, נקי. עולם של צמחיה ומים, אור של שמש חדשה וגשם, רק אדם וחווה ודינוזאורים ויבשות שלמות ריקות מאדם.
ומכל הדברים בעולם, עלה לי שר הטבעות דווקא, שכולו בעצם געגוע לעידן הראשון שבו הכל היה חדש ורענן וריק ורק יצורים אגדיים עברו לפעמים במרחב פה ושם.
עוד דבר שהזכיר לי את שר הטבעות הוא האזכור של מלך אלסר, וגם תיאור הפיכת סדום ועמורה שדומה באופן חשוד לתיאור הריסת עמק הקוסם. האם אלוקים העתיק קטעים מטולקין? הנה משפט זכויות יוצרים שלא הייתי רוצה לקחת בו חלק.