אופת העוגות מקיגאלי, הקרבן המושלם, חשוב על מספר

אופת העוגות מקיגאלי/  גייל פארקין
זה ספר מאד מתוק. הוא מספר על פליטה מרואנדה שבנתה חיים חדשים בטנזניה ועוסקת, ובכן, במכירת עוגות. היא מתוקה וכל הספר מתוק, ומספר על חיים שלווים ורגועים והרבה תאורים של עוגות. ולמרות המתיקות, נושאים כמו מלחמת אזרחים, אונס ורצח עם ואפילו מגפת האיידס מקבלים מקום.
אז מה מפריע לי? שהדמויות הראשיות, האפריקאיות, מתוקות מידי. מתוקות עד כדי טיפשות, טיפה מפגרות, עם החיוך הדבילי הזה שמרוח להן תמיד על הפרצוף. ואיך שהן מקבלות כל מילה שהלבנים אומרים, ושולחות את הילדים שלהם להתחנך אצל הלבנים, ונתלות בחכמה הלבנה, אני בטוחה שאת הספר הזה כתבה אישה לבנה.
ועדיין, חיבבתי מאד את הדמות הראשית, את העלילה הרגועה ואת האזכורים הלא מתנצלים לזוועות שהיו.

הקרבן המושלם/ אנתוני היל
ספר שבכלל נקרא במקור המתאבדים הטובים. הספר מספר על מפקח משטרה מסוקס וקשוח, שנקרא  לחקור התאבדויות מיסתוריות באותו מקום עבודה. מראש ברור לנו שמקום העבודה מסתיר משהו, והשאלה היא רק מתי יתחשק לסופר לגלות לנו, ועדיין, זה מותחן משטרה סביר וקריא לגמרי. באמת. רק מיותרים להם תאורי הסקס המעוותים לאורך כל הספר, כמו מין תבלין לקישוט, ואני שונאת כשסופרים עושים את זה. הא! כתבנו על סקס עם קטינות ועל BDSM! תקראו אותנו, אנחנו כה מתוחכמים!
לא, אתם סתם צהובים, וזה מיותר.

חשוב על מספר/ גון ווידון
זה ספר זבל, רומן זבלוני לחלוטין, ככה שאין בו הרבה עידון.
רוצח סדרתי אלים מאד ומטורלל מצליח לכאורה לקרוא  את מחשבותיהם של קרבנותיו, וזירות הרצח כל כך מתוחכמות ואלימות (אפשרות נוספת: מטורללות לגמרי) שאין שום סיכוי לעלות על עיקבותיו. מה עושים? קוראים למפקח המשטרה המהורהר והנוגה דייב גרני, שהוא התגלמות השלמות עלי אדמות וכולם מעריצים אותו. והוא מצליח, בדרכו הגאונית והלא מתפשרת, לעלות על עקבות שאף אחד לא חשב עליהם. זבל.
לגמרי רומן זבל. לכן זבל מפוזר לכל אורכו- אלימות, חלקי גופות וקניבלים פשוט זרוקים להם בתוך כל הזבל של העלילה והפתרון, והוא מצליח בתוך כל היופי הזה גם להיות הומופוב ושמנופוב ולא נחמד. למה לקרוא זבל? אין לי סיבה טובה.

החווה, בריחה, שקרים של קיץ

מטעמי נוחות, אני מחלקת את ששת הספרים האחרונים שקראתי לשני פוסטים.

החווה/ טום רוב סמית
קראתי בחג ספרים טובים ממנו, וזהו רק מותחן רגיל בין עשרות אם לא מאות מותחנים דומים. ובכל זאת אני בוחרת לפתוח  איתו, כי למרות שמדובר ברומן בינוני ומטה, הוא אחד הספרים החשובים שיצא לי לקרוא.
לא בגלל העלילה, שהיא סבירה, ולא בגלל הכתיבה שהיא סבירה גם כן. אלא בגלל שהספר הזה מדבר על פוסט טראומה, שזה נושא שאין למצוא עליו כמעט חומר, בוודאי שלא בעברית, וכל מי ששופך מעט אור על החושך הזה ראוי וחשוב שייקרא.
פוסט טראומה הופכת את החיים של האדם, וראויה להרבה יותר ייצוג בספרות, בוודאי בספרות מקצועית. לכן כשבא ספר ומדבר עליה,אני מרגישה שחיוני לתת לו במה. ממש כמו הגיבור הראשי בספר שהוא הומוסקסואל, והייצוג של דמויות גאות בספרות לוקה בחסר וחשוב.
מבחינת עלילה, הספר מספר על דניאל, עיתונאי צעיר, שאמא שלו  פוגשת אותו במסע בריחה שלה ממזימה גדולה שנרקחת בשבדיה. מהצד השני ישנו האב, שמנסה לשכנע את דניאל שהאם לוקה בנפשה. בלי לדעת למי להאמין, דניאל מחליט לסוע לשבדיה בעצמו, ופתרון התעלומה הפתיע אפילו אותי.
והעציב, כי  פוסט טראומה היא דבר עצוב.
אז שוב, אל תצפו לרומן מסחרר וכתיבה סוחפת. אבל הייצוג והדיבור על נושא כל כך גדול ומושתק הוא חשוב מאין כמוהו, ואני מקווה שנראה עוד ועוד כותבים מתעסקים בנושא.

בריחה/ אליס מונרו
אני לא אוהבת סיפורים קצרים, ובכל זאת איכשהו יצא שלקחתי בטעות לא ספר סיפורים אחד אלא שניים.
הסיפורים של מונרו מתעסקים בנשים,בכל מיני מצבים בחיים. לפעמים יש קשר בין סיפור לסיפור, לפעמים לא. דבר אחד משותף לכולם, החמצה גדולה. הגיבורה תמיד מפספסת. מונרו מסתדרת טוב עם פורמט הסיפור הקצר, ובוראת עולם שלם בתוך כמה דפים, אבל כשסיפור אחרי סיפור הכל מתפשל, זה לא נעים לקריאה וגם כבר די צפוי. אני הייתי קוראת לספר החמצה במקום בריחה, וממליצה עליו למצבים שממש דחוף לך להרגיש עגמומית.

שקרים של קיץ/ ברנהרד שלינק
ספר הסיפורים השני שלקחתי. הסיפור הראשון מדבר על בני זוג מבוגרים שנפגשו והתאהבו בחופשה, ומנסים לגשר על הפערים ביניהם, ולבנות מערכת יחסים למרות המרחק הפיזי והבדלי הגישה, כך שחשבתי לתומי שזה ספר רומנטי מלא סיפורים חמודים.
הסיפור הבא הוא על גבר שכל כך אוהב את אישתו ובתו הקטנה, עד שהוא מנתק את  כל התקשורת לבית וחוסם את כביש הגישה. גם הסופר מבין שמדובר באלימות, שהולכת ומסלימה עד הסוף המר אך חסר הנפגעים. בסיפור הבא האלימות הגברית כבר ממש פיזית ובוטה, כמו גם שאלתו של המספר, האם נשים מוצאות קסם באונס וניצול. התשובה היא לא, וגם לא בא לי להמשיך ולקרוא את הספר שלך יותר.
(עד מתי סופרים גברים יעלוצו? די למיסטיפקציה של אונס)

 

אשה בכלוב, כשהיינו יתומים, שובו של שרלוק הולמס

אישה בכלוב/ יוסי אדלר אולסן
עוד מותחן שבדי על מפקח משטרה גרוש עם שיטות משלו שירו לו בשותף.
למה תמיד יורים בשותף? תעלומה. מצד אחד זה מוציא את הבלש הלא ירוי טוב לב, כשהוא דואג לחברו הפצוע. מצד שני, יש עליו אחריות גדולה יותר, והוא גם לא מקבל את כל מלוא יכולת האהדה שלנו. יום אחד אני אבין את זה.
בכל אופן, השוטר הבודד מוצב בראש מחלקה משלו לפענוח מקרים אבודים, לא משהו שלא שמענו קודם, ומנסה להבין את היעלמותה המסתורית של חברת פרלמנט יפהפיה.
האם יצליח? האם ילכוד את הרוצח הפסיכופת? האם נקבל תיאורים שאמורים להיות מצמררים של האישה הכלואה?
כן, כן וכן!
רומן טיסה חביב ותו לא.

כשהיינו יתומים/ קאזואו אישיגורו
כריסטופר הוא צעיר אנגלי שגדל ביפן, שתמיד שאף להיות שרלוק הולמס. והספר כתוב כולו במין חיקוי מוצלח ביותר לסגנוננו של קונן דויל, אלא שבספריו של דויל, המספר הוא כמובן דר ווטסון, השוליה טוב הלב והמעט נחשל. כך יוצא שהקול הראשי בספר מוחלש עוד מההתחלה.
הספר זז בין חייו של כריסטופר בלונדון לבין זכרונותיו מיפן, שהייתם מצפים שיכילו רמזים לפתרון התעלומה, אבל הם לא. התעלומה היא  חידת העלמותם המיסתורית של הוריו של כריסטופר, כשמידי פעם מוזכרות תעלומות אחרות ומסופר לנו שכריסטופר הגמלוני פותר אותן בהצלחה. אבל את תעלומת ההעלמות של הוריו, הוא לא פותר, הוא מגלה: מישהו אחר מספר לו מה קרה. כישוריו האגדיים כמעט לא באים לידי ביטוי כל הספר, אפילו לא בתעלומה המרכזית. וזה מוזר בספר שכולו התמקדות בבלש. גם הפיתרון עצמו לא מתאים לספר שמבוסס על שרלוק הולמס – קונן דויל לעולם לא היה בוחר בפיתרון אלים ומגעיל כמו זה.

שובו של שרלוק הולמס/ סר ארתור קונן דויל
למה לקרוא חיקויים כשיש את המקור? שרלוק הולמס חד וציני ומבריק כתמיד, מוכן ומזומן בעזרת דוקטור ווטסון לפתור כל תעלומה שתתייצב לפתחו ברחוב בייקר. עדיין מהנה, מסקרן וכיף גדול