בריג'ט ג'ונס החדש, הרוצח של הליצן, הארי פוטר,המסע אל קצה העולם

בריג'ט גונס- משוגעת על הבחור/ הלן פילדניג
בריג'ט ג'ונס חוזרת! כל כך התגעגעתי אליה. הייתי מלאת השתוקקות ממש לראות מה קורה איתה מאז הספר הקודם, אבל ציפתה לי הפתעה מרה: בריג'ט שוב רווקה, שוב יש לה בעיות בעבודה ושוב כלום לא מסתדר לה.
וכאילו, סופרת, באמת? למה את עושה לי את זה? כל מה שהיה כל כך נהדר בשני ספרי בריג'ט ג'ונס הקודמים זה שהיא הצליחה. האהבה ניצחה, דיסני ניצח! האגדה קרתה! וכל עוד לבריג'ט ג'ונס יש  סיכוי, גם לנו, הנשים הפשוטות שם בחוץ, יש סיכוי. ככה שמה שרציתי לקרוא היה ספר  שלם על בריג'ט ג'ונס הנשואה והמאושרת בביתה הגדול והיפה ובעבודתה המצליחה, ובמקום זה אכזבה וכשלון ובלבול ולהתחיל הכל  מחדש. התחלתי לבכות.
אם  זו לא היתה בריג'ט גו'נס, זה היה- ועודנו- ספר מצחיק ומשעשע על אימהות במאה העשרים ואחת. כיון שזו כן בריג'ט, שהיתה הנחמה שלי כל השנים האלו, זה מרגיש קצת לא הוגן. אפילו אחרי החתונה עם  מר דארסי וההצלחה של הספרים הקודמים הכל נשאר קשה ומבולבל? זה לא פיר.

הרוצח של הליצן/ רובין הוב
ומחוסר בתאורי חיים מושלמים, לתצוגה חסרת תכלית וארוכה של ביתיות.
מזמן לא קראתי ספר המשך בסדרה שאני מחבבת, והשבוע היו לי שניים כאלו: אחרי בריג'ט גונס חוזר אלינו פיץ אביר. פעם שולית הרוצח, והיום סוף סוך נשוי למולי, אהבת נעוריו. הוא חי באחוזה יפה חיים שקטים ונטולי הפרעות ומגדל עם מולי את ילדיהם.
והספר מאד מדגיש את הרוגע שפיץ השיג לבסוף, אחרי האלימות בספרים הקודמים. מתאר ומתאר ומתאר את חיי היום יום שלו. אוכל ושתיה ובגדים וסידורי חדרים ותיקון גגות דולפים כמעט לכל אורכו. העלילה מתחילה לזוז רק בשני הפרקים האחרונים, ואז כמובן הספר נגמר,  ממש באמצע המתח כמו שאומרים.
גם זה קצת לא הוגן, כי הספר השני רק יצא לאור באנגלית לפני ארבעה ימים, אז מתי אני אקבל אותו. וגם לא כל כך מתאים להוב, שבטרילוגיות הקודמות שלה היה סיום גם לכל ספר בפני עצמו.
אבל הי, זה פיץ אביר! רציתי לדעת מה קורה איתו, ובהחלט קיבלתי תשובה, גם אם ארוכה ממה שחשבתי. ומכיוון שהסיום הוא דרמטי מאד וגם הליצן אהובי חוזר ומופיע, אני מחכה מאד לספר הבא.

הארי פוטר שש ושבע/ ג'יי קיי רולינג
מה יש לאמר על הארי פוטר שלא נאמר?  אין. אני אסתפק רק בהערת שוליים על בית הספר הוגוורטס, שנכון שחטף ביקורת מכל הכיוונים אבל גם לי יש מה להוסיף.
שני הספרים האחרונים בסדרה מתמקדים כל אחד מהם בדמות אחרת, הספר השישי עוקב אחרי ילדותו של לורד וולדמורט ובספר השביעי אנחנו מתוודעים לחייו של פרופסור סנייפ. וברור ובולט שהוגוורטס לא יודע ולא יכול להתמודד עם תלמידים בסיכון ומבתי מצוקה. וולדמורט הצעיר מפגין  סימני הזנחה ואלימות, וסנייפ נופל קרבן לילדים מוצלחים מבתים טובים משלו. איך היה נראה הספר אם טום רידל היה זוכה לסיוע פסיכולוגי ופסיכיאטרי, ואם סנייפ היה מקבל תכנית רווחה שיקומית? אין לדעת.

המסע לקצה העולם/ אדית פאטו
סיפור עם שבדי, ארוך מאד.
רוז היא ילידת כיוון צפון, וכיוון שכך חייה צפויים להיות קיצוניים ויוצאי דופן. ואחד הדברים יוצאי הדופן הוא שדוב לבן גדול מלווה את ילדותה.
ואז חולה אחת מאחיותיה, והדב מגיע ובפיו בקשה מוזרה והבטחה…
פשוט  סיפור עם. אבל במקום לומר 'היה היה איכר ולו שבעה ילדים', מספרים לנו בדיוק מי הוא האיכר ומי הם הילדים ומה הם אוהבים לאכול, ואיך בדיוק נמשכה הדרך מהבית לארמון הקרח.
יש בספר כמה וכמה אלמנטים של אגדות- הדוב המדבר, אנשים שהוטל עליהם כישוף, מלכת הטרולים- ויכלתי להמליץ עליו כעל אגדה מתוקה ורכה, אבל אני לא. כי המספרת לקחה עוד אלמנט אגדי אחד והשתמשה בו לא נכון, וכך הרסה את כל הספר. צריך להיות זהירים גם כשמתעסקים באגדות, ואולי במיוחד.
כל לילה נכנס למיטתה של הילדה בארמון מישהו מיסתורי שהיא לא יכלה לראות, ונשאר שם עד הבוקר. אבל בניגוד לאגדות,  וזו הטעות הגדולה של הסופרת, היא לא נשואה לו. ככה שאין כאן אלמנט רומנטי מיסתורי, רק הצפה של פחד. ומוסיפה לזה ההפרדה המוחלטת בין יום ללילה, כיוון שביום איש לא מדבר על הביקורים המסתוריים ובלילה אין דיבורים כלל. ובבוקר שוב שיחות רגילות כאילו הכל בסדר, וזה נשמע כמו תאור מדויק של כל קרבן לגילוי עריות וניצול. סופר צריך לקחת אחריות על מה שיוצא לו מהמקלדת.
ואחרי הכל, זה רק סיפור. אבל לאגדות יש פירושים, אגדות הן כמו קלפים. אי אפשר להישאר איתן ברמה הסיפורית בלבד וזה לא נכון לכתוב ככה אגדה (למרות שהטעות הגסה הזו היא ממש ברמה  הטכנית. לא צריך רובד נסתר כדי שהיא תהיה אלימה).

אקו פארק, המרדף אחרי המת, התחדשות

אקו פארק/ מייקל קונלי
בלש הארי בוש, זה משבוע שעבר, מסוקס אך מיוסר, יוצא שוב לחקירה נוספת במחלקת הרצח. שוב הוא עובד על תיק שנסגר כבר לפני שנים ארוכות, ושוב זו העלמות של נערה צעירה וחשד לפשע מיני. שום הפתעות כאן. הארי מתחיל לחקור, דמויות מהעבר מתחילות לצוץ. השותפה של הארי נפגעת מירי- איכשהו יש לי הרגשה שתמיד יורים בה- ואם שאלתן את עצמכן תוך כמה זמן הוא ישיג סקס עם בלישת צעירה ויפה, הפעם הוא השתדרג לסוכנת פדרלית. כבוד.
אז אין הפתעות יוצאות דופן במבנה העלילה, אבל אז מה. זה רומן מתח והוא אכן עושה את העבודה שלו, והוא טוב לזמנים שרוצים משהו לקרוא ואין כח ממש להשקיע בספר טוב. זה ספר טיסה מעולה- אני חושבת שככה הז'אנר הזה נקרא- והבלש בוש תמיד מנצח בסוף, הידד לבלשים המיוסרים

המרדף אחרי המת/ טים וויבר
פיכסה.
לא, ברצינות, פיכסה.
יש לנו כאן בלש פרטי, שמקבל בקשה מאם שבטוחה שראתה ברחוב את בנה שמת לפני שנים. הבלש מתחיל לחקור, ולמרות שגם הוא בלש מיוסר וטרגי אך מסוקס ושהחקירה מתנהלת כרגיל- דמויות מהעבר מתחילות לצוץ וסכנה מאיימת עליו ככל שהוא חוקר יתר- הפסיכופת התורן כל כך מגעיל, שהוא, ובכן, מגעיל. כל הכבוד לסופר, שניסה להיות דוחה ואכן הצליח, אבל למה לקרוא את זה?
כמו שרואים למעלה, לא חסרים בעולם רומני מתח, ואין שום סיבה לקרוא אחד מגעיל. ומכל בחינה חוץ מהטירוף הדוחה של הפסיכופת הוא סתמי, ולדעתי זה ספר מיותר לחלוטין.

התחדשות/ לינדה הווארד
הרבה לפני חמישים גוונים שלאפור ושלל הטרילוגיות שבאו בעיקבותיו, סופרות כמו לינדה הווארד ונורה רוברטס שקדו בעקשות על רומנים אירוטיים לעקרות הבית. הרומן הזה שייך לז'אנר, והוא כולו סיפור אירוטי, שסביבו בנויה בנויה עלילה, מעט ברשלנות.
ברט החתיך, שנשים לא יכולות לעמוד בפניו, הוא מעין חוקר פרטי. הוא נשלח לחברת הנהלת חשבונות גדולה לחקור העלמות של כספים. אחת מרואות החשבון בחברה היא טסה היפה, שגברים לא יכולים לעמוד בפניה, ומכאן הרבה מאד תיאורים מפורטים של סקס. איכשהו הם לא גרמו לי ממש לרצות סקס בעצמי, אלא להתגעגע למגע ולאינטימיות.
התאורים, ליבו של הספר, לא מושלמים. הם מאד הטרונורמטיביים ומעוגנים בתרבות המין המערבית: הם מאד מוכווני חדירה, והסקס הוא מסיונרי ברובו ובו האישה והגבר גומרים כשהוא חודר. אני לא מכירה הרבה נשים שנהנות מחדירה בלבד, ואני לא חושבת שפעילות מינית צריכה להצטמצם לחדירה גברית. אבל אני חושבת שיפה להציף מיניות נשית, ושלמרות שמצחיק לקרוא לרומן קטן וזול כזה חשוב, הוא עושה עבודה טובה.

על היופי, אש וקרח, קרח, נשים נשואות לא מדברות על אהבה

כמו שאפשר לראות, הספרים ברשימה לא אחידים ברמתם. אבל דווקא ממייצגי נקודות הקיצון, על היופי וקרח, נהניתי במיוחד.

על היופי/ זיידי סמית
יש לי בעיה. אני לא אינטלקטואלית, וזה לא רק מחוסר ידע. ככה שבאופן כמעט מובן מאליו, אני מפספסת די הרבה. ובוודאי כשאני עוד באה לדבר החוצה על מה שקראתי, שגם את זה חסרים לי כלים לעשות. אני לא רוצה לכתוב משהו שיתייחס רק לחצי מהעומק, אבל זה מן הסתם מה שאני אעשה. מצד שני,גם אנשים כמוני, רגילים, קוראים ספרים. ואולי יש משהו בחוויה שלי מהספר שדווקא תהיה שונה משל מי שבאמת מבין לעומק,ובכל מקרה בוודאי שיש לה מקום.
ברמת הסיפור, הסיפור מכיל את פרופסור הווארד בלזי, אנגלי שנשוי לאשה שחורה, את אשתו ואת שלושת ילדיהם המעורבים, ואת החרדות של הווארד מול פרופסור ימני שמרני שמגיע אליו לקמפוס, ומייצג בדיוק את כל מה שהוא מתנגד אליו. אבל זה לא סיפור עלילה: זה ספר על זהויות ופירוק הזהות ובחינת הזהות, והוא משתמש במשפחה כמו תמונה שמציגה רגע, או מידע. דרכן אנחנו לא באים ללמוד סיפור, אלא לבחון זהויות, כשבני המשפחה מתלבטים ומתחבטים בהן. ליברלים ושמרנים, אקדמאיים וחסרי השכלה, זהות חיצונית, זהות נשית, זהות שחורה, זהות זוגית. מקום אישי, תאוריות מול שינויים, חיים מול זעזועים, זהות אנושית. זהות אנושית, הכי פשוטה והכי מורכבת, שכל הזמן מעורבבת, מתערבתת, נוזלת ומשתנה. ממש כמו ציור של דמות, שמלמד הרבה יותר מעל האשה המצוירת עצמה, בני המשפחה מול ההתנסויות שלהם בוחנים, מנסים ולומדים, לובשים זהות ופושטים אחרת, ובעיקר בוחנים, זהות, מה היא. מה המילה הזו, מה היא מייצגת, ואת הפירוק והלימוד הזה הספר מעביר מצוין.

אש וקרח/ ג'ולי גארווד
סופי היא עיתונאית יפהפיה ומתוקה, בת של פושע נמלט מפורסם. ג'ק הוא סוכן אפ.בי.איי מסוקס וקשוח, שרודף אחרי האב. כשסופי עולה במקרה על תעלומת רצח וחייה נמצאים בסכנה, ג'ק הוא זה שמתגייס לשמור עליה. המשיכה בין השניים מתגברת במהלך החקירה… עד לסוף הלא ממש מפתיע.
זה רומן רומנטי חמוד, והגיבורה חמודה. היא עובדת בעיתון קטן ומרוצה מחייה, וזה נחמד שהיא לא שואפת ליותר אלא שטוב לה בנישה שלה שהיא בנתה בעצמה. אבל.
אבל כמו שקורה יותר מידי במה שנחשב סיפור אהבה, דרכו של ג'ק לכבוש את הגיבורה היא לכבוש אותה כפשוטו. הוא נכנס לבית שלה בלי רשות ולא מוכן לעזוב, מחרים לה רכוש, מודיע לה שהוא זה שמחליט לאן היא הלכת ואם. ואם היא מתעקשת בכל זאת על נסיעה, הוא בכח מבטל את כרטיס הטיסה שלה ורוכש אחרים כי הוא נוסע איתה. וזה לא רומנטי. זה אלים. זו אלימות על גבול הפיזית ממש. בתחילת הרומן היה לי לא נח, בהמשך כבר היה לי ממש קשה לקרוא. זו התנהגות מתעללת ואף אחת לא אמורה להשלים איתה. כבר אמרתי שהצגת אלימות כרומנטית היא מסוכנת, והגיע הזמן להשתחרר מהמוטיב הזה.

קרח/ לינדה הווארד
אל ביתה של הבחורה הכי יפה בעיירה פרצו שני נרקומנים פסיכוטיים וחטפו אותה. למזלה, סגן השריף הכי חתיך בעיירה בדיוק היה בדרכו אליה להזהיר אותה מפני הסופה המתקרבת.
הוא מצליח לחלץ אותה, ושניהם בורחים מזוג המטורללים הרצחני במשך רוב הספר, שקורה במשך פחות או יותר שתים עשרה שעות. ואני לא יודעת למה, הוא ממש מספק. תיאורים על תיאורים של הליכות ביער הקפוא והחשוך אמורים להיות ממש משעממים, אבל נהניתי. וכמובן, כשהם סוף סוף מגיעים למקום יבש ומנצחים, הם עושים כזה סקס מהמם במקלחת. באמת אחת הסצנות הטובות.

נשים נשואות לא מדברות על אהבה/ מלאני גידאון
ספר שמקור בכלל נקרא wife 22, ואני לא מבינה את בחירת התרגום, כי זה דיבור ברור על מלכוד 22, שגם חוזר ומוזכר לאורך כל הספר.
אליס, מורה לאמנות, מרגישה שהנישואים שלה דורכים במקום. היא מרגישה שהם עייפים, אפורים ולא מתקדמים. כשחוקר זוגיות מציע לה להשתתף במחקר אינטרנטי, היא מהססת אך מחליטה להשתתף. דרך השאלות היא בוחנת את עצמה ואת חייה, אבל עד מהרה מתחיל להיווצר קשר עמוק יותר בינה לבין החוקר האנונימי, שמטלטל אותה ואת נישואיה.
זו לא מסה על אהבה, זה רומן קשקשת מודרני חביב שבו הגיבורה מתארת כל מה שקורה לה ביום יום ויש צילומי מסך מהפייסבוק. יש לה חברות, יש לה צרות של ילדים, הם יוצאים, הם חוזרים, הכל נחמד וטוב. אני חושדת שהחיים שלה משעממים פשוט כי היא אשה די משעממת, אבל הסופרת סבורה אחרת וההימשכות לחוקר גורמת לה להיפתח לחיים וכאלה.
הספר נגמר בסוף טוויסטי (אך צפוי) שהוא לדעתי מכעיס ומגעיל, אבל משום מה נחשב מאד מרגש. לא אהבתי את הרעיון גם בספרים אחרים. (בלי לעשות ספוילר, מניפולטיביות רגשיות הן ממש ממש לא בסדר).
מה שכן נחמד, זה שהילדים שלה הם ילדים מתבגרים, בניגוד לרוב רומני הקשקשת שבדרך כלל מתארים אמהות צעירות ואז כל הספר מוצף בתיאורים של נוזלים ויציאות. למרות שבכל זאת היא הכניסה כלב עם בעיית סוגרים, למה בכל ספר כזה מישהו חייב לעשות פיפי על השטיח?