כולם נופלים, שר הטבעות, נעלמת

כולם נופלים/ ג'ניפר ויינר
אליסון, אשה נשואה, עיתונאית מצליחה ואם לילדה מתוקה, מתמכרת לתרופות מרשם. הסופרת מפליאה לתאר את הלחץ, העומס והקשיים שאליסון נמצאת בהם, מתחת למעטה הכמעט מושלם של חייה. את הקושי בזוגיות שכבר לא מתפקדת, את הקושי לגדל ילדה, הלחץ בעבודה ונטל הטיפול באב חולה. ויינר מפרקת את המציאות לחלקים הכי קטנים, עד לרמת מה הילדה לבשה בבוקר, עד לרמת התיאו רשל הפוסטים שאליסון כותבת. מה שרק עוזר להבין, כמה הכל מתפרק, ואיך הפרטים הכי קטנים בחיים של אליסון הם אלו שדוחפים אותה אל הרגשה של איבוד שיווי משקל.
מלאכת הפירוק מצוינת. מצאתי את עצמי מזדהה לחלוטין עם הגיבורה. הבעיה היא מלאכת ההרכבה מחדש, וכאן הסופרת כושלת. מהרגע שאליסון מבינה שהיא צריכה עזרה ומוכנה להכנס למרכז גמילה, פתאום יש פלאש-פורוורד של שנה, והיא הצליחה להתגבר על ההתמכרות. אה, וגם ספורט עוזר לה. וזה ממש לא מדויק לחציו הראשון של הספר, שהתפרק לפירורים הכי קטנים. ההרכבה היא גולמית, מעט מנותקת, ולא מסבירה ועוזרת. יש פה הרגשה של טיוטה, של שרטוט שלא עובד עד הסוף. וזה חבל, כי אני בטוחה שמי שמזדהה עם ההתפרקות הזו, היתה נעזרת גם בתהליך ההחלמה והבניה מחדש, ולא רק בהצהרה שהתחלתי לעשות ספורט ונהיה לי טוב יותר.
כי הקשיים של אליסון לא באמת השתנו, בעלה נותר דמות לא מתפקדת לאורך כל הספר, והילדה נותרה קשה והלחץ בעבודה נותר כפי שהוא.
בקיצור, זהו ספר יפה, מרגש ומרתק, אבל בעל שני חצאים בכלל לא שווים במשקל.

שר הטבעות/ ג'ון רונלד רעואל טולקין
אני לא באמת אעביר ביקורת על שר הטבעות. לזה נדרש מחקר שלם, לא פוסט בבלוג. אני כן אדבר על ייצוגים פמינסטיים ונשיים אצל טולקין, אם כי אני בטוחה שכבר נאמר רבות. ועדיין, גם למילים שלי יש מקום.
כי כל פעם שאני קוראת מחדש את הספר, חוסר הייצוג הנשי מפריע לי יותר ויותר. יש מספר חד ספרתי של נשים בספר. אבל יותר משמפריע לי חוסר הייצוג, דווקא ייצוג שכבר ישנו נראה לי מסוכן ובעייתי עוד יותר.
הנשים של טולקין זוהרות. כפשוטו: כוכבים זורחים בעיניהן ושערן. וכמעט ואין שם אשה אחת שהיא בת אנוש ולא עלפית אצילה. הן כולן יפות, אצילות ומרוחקות ולא נגישות, והיופי הוא התכונה כי חשובה שלהן.
בטור בוטה שכתבתי וזכה להרבה תגובות נאצה, כעסתי על דראג, שלוקח את הפרומנס הנשי לקצה ומציג אותנו כמין משהו מושלם וזוהר וחסר בעיות. באיזשהו מקום, טולקין עושה את אותו הדבר. המשך של מיתוס האשה כיצור קדוש, נאצל, זוהר- ולא אנושי. הנשים שלו כל כך יפות, כוכב הנשף לבני עמן, שערה של גלדריאל כה זוהר עד שגימלי מבקש קווצה ממנו. הן חכמות, הן חזקות, הן אמיצות לאין שיעור, שרות אדירות משכבר הימים. אפילו האשה האנושית  היחידה בספר, אאווין, היא כמובן נסיכה יפהפיה. ולמרות שהיא מבצעת מעשה גבורה גדול,  ואפילו מוחה על הגורל שכופה עליה להישאר בבית, בסופו של יום היא מוצגת כאאווין היפה. אל לה למות והיא כה יפה, כה נואשת!
וזה בעייתי. אנחנו לא זוהרות, אנחנו לא בנות נהר ועלפיות נעלות מנומנור שחרבה ואינה עוד. אנחנו גם לא מין יצור מסובך שקשה להבין אותו. אנחנו אנושיות, רגילות, מלאות קצת, עובדות קשה. אנחנו נשים ואמהות ובנות ורעיות, מדממות ומתלכלכות ולא פוסעות יחפות ביער אלא הולכות מהבית למכולת. הייצוג של טולקין לנשים כאל חפץ, זוהר ומרוחק ולא בן אדם רגיל עם רגשות וכאב, הוא בעייתי ואפילו מסוכן.
תוספת: על ייצוגים מיניים ומגדריים בשר הטבעות

נעלמת/ גיליאן פלין
או-גאד איזה ספר חולה.
ברצינות, משהו עבר על הסופרת.
הספר מספר על אמילי וניק דאן היפים, שחיים חיי נישואין מושלמים עד שאמילי בוקר אחד נעלמת. החשד נופל מיד על ניק, והשאלה היא עד כמה ניתן לסמוך על הדמויות. אבל זה לא נעצר פה. אחת הדמויות בספר פסיכופטית באופן רציני, וזו התשובה לכל השאלות והבעיות. היא פשוט מטורפת ומסוכנת, הדמות. וגם אין לזה הסבר. היתה לה ילדות קשה, אבל לא עד כדי כך, ואנחנו נוכחים שהדמות היתה פסיכופטית עוד בתור ילדה. גם אין סוף טוב: הדמות הרעה, הוי כמה רעה וחסרת מעצורים, מנצחת את הדמות החלשה יותר וכולאת אותה במלכודת ממנה אין בריחה.
וכאילו זה לא מספיק, יש בספר גם תלונות שווא על אונס, בהתעלמות מוחלטת מהמציאות שבה תלונות שווא הן פחות משתי אחוז ורוב  האנסים בכלל לא נכנסים לכלא, ודמות שפוצעת את עצמה כדי להיראות שנאנסה- פציעה עצמית איומה שמתקשרת לקורבנות פוסט טראומה עם שחזור כפוי של הטראומה, משהו שהסופרת אפילו לא טרחה לקרוא עליו.
בקיצור, זה ספר רע, מלא ברוע חולה שגם מנצח. בשביל מה לעשות את זה לעצמכן? מיותר להחריד.

יחסי הסודיים עם קרלה ברוני, מקום שם רובצים הצללים, הכלה הכפרית מבברלי הילס

אני מאחרת, אני יודעת, אבל, מה לעשות, היה לי שבוע קשה: יש לי רשימה ארוכה של תירוצים, והם כולם מוצלחים, תאמינו לי.

יחסי הסודיים עם קרלה ברוני/ עלא חליחל
אסופת סיפורים קצרים. לא יודעת מה בדיוק גרם לי לקחת את הספר, כי אני לא אוהבת סיפורים קצרים, אבל מסתבר שמשהו בתקציר עובד. ובכל זאת, מצטערת, מר חליחל, מדובר בסיפורים שמתאימים למקראה של כיתה ח'- שם ידונו בהם דיון שמתאים להם וינתחו אותם ודי. ההומור שלהם צפוי, המבנה שלהם צפוי, והמסר שאמור להיות פרוע ומבריק הוא נחמד ותו לא. פשטני קצת, בדיוק בגובה העיניים של מתבגר.

מקום שם רובצים הצללים/ מייקל רידפאת'
האם הטבעת האחת עליה כתב טולקין באמת קיימת? האם היא מסתתרת באיסלנד? שוטר גיבור שנאלץ לעזוב את בוסטון חוזר לאיסלנד, ונתקל בשורת עובדות מפתיעות.
צריך התיימרות רצינית כדי לכתוב על טולקין ועל שר הטבעות. ואני כהרגלי, נתתי מידי הרבה קרדיט: פחדתי אפילו שאולי הספר יהיה יותר מידי טוב, כי הרי מי יעז לכתוב את זה אם הוא לא, ויעשה מעשה ניל גיימן שהרס לי את נרניה ועל זה אני לא סולחת לו עד היום*.
אבל לא. זה ספר אדיוטי. מצטערת, היית צריך לקחת סיכון כזה כשבחרת להתעסק עם שר הטבעות. ולא רק אדיוטי, זה גם ספר מתנשא בכל כך הרבה רמות. החל מהגבר הלבן שנשלח לייעץ למשטרת איסלנד, הבורים המקומיים התורנים- בשלב מסוים הוא אפילו קורא לשוטר שאוהב את התרבות האמריקאית כלבלב איסלנדי המשתרך בעקבותיו- דרך האשה הנופלת למרגלותיו מעצם זה שהוא הופיע, וכלה, כמובן, במשפטים כמו 'טולקין הוא לא נושא למחקר רציני'.
יחד עם מכתבים של טולקין, אמינים ממש כאילו נתגלו באורט קריית חיים, כתובים על נייר שורות, חשיפה של מעריץ יחיד שהתשמש בשם יסילדור באינטרנט, עלילה מאד לא סבירה וקביעה שמעריצי טולקין הם אובסיסיביים- הסופר כל כך לא טורח לכבד את הקורא, שאני לא חושבת שהוא בכלל קרא את שר הטבעות. רוב האזכורים הם בכלל מהסרט. ושלא נדבר על זה שהוא, כמובן, בכלל לא איסלנדי.
אבל תראו, אם לא אהבתם את שר הטבעות, ובא לכם להעביר כמה שעות ברומן שכיח על רקע היסטורי לא הכי אמין, לכו על זה.

הכלה הכפרית מבוורלי הילס/ קוויטה דסוואני
מזמן לא היה לנו ספר על עליונות המערב הלבן, לא? אה, רגע.
משפחתה של פריה מחתנת אותה עם גבר הודי שגר בארצות הברית. היא עוברת לגור איתו, ומגלה שהיא, בעצם, שואפת ליותר מחיים של אשה הודית טובה- למשל, להיות כתבת במגזין יוקרתי לנשים! האם  נישואיה יעמדו בכך?
לזכותה של הסופרת, יאמר שהיא לפחות גדלה בבומביי ולא סתם כתבה עליה. היא מכירה את החברה שעליה היא מדברת, ורואים את זה. התיאור של החברה ההודית בהחלט אמין ואמיתי. וכמו כן, מדובר בקומדיה רומנטית עם כל הסימנים הנכונים של הז'אנר- כלומר הרבה מאד עיסוק בבגדים.

שבוע מהמם יקירי.

*דברים שבירים, כמובן, בעיית סוזן. נרניה לעולם לא תראה אותו דבר