לשחות, חרב היונה, האירוסין, הורטון הפיל דוגר על ביצה

כן, כהרגלי, נעלמתי. כשאני בדאון אני לא קוראת ספרים שאפשר לכתב עליהם, כי יכולת הריכוז שלי שואפת לאפס. השבוע למשל בלעתי שבעה רומנים של  אגתה כריסטי. היא מקסימה, זה נכון, אבל אתן לא באמת צריכות את הביקורת שלי כדי לדעת שמדובר ברומנים בלשיים מפורסמים.
אבל איכשהו מפה לשם בכל זאת נכנסו לי לידיים כמה ספרים שאני רוצה לדבר עליהם. למשל,

לשחות/ ניקולה קיגן
פילומנה, שחיינית מצטיינת עטורת פרסים, מגוללת את סיפור חייה. כמה פשוט וככה מורכב. דרך משפחה לא מתפקדת, חברות הורים, אחיות, גיל התבגרות מסתבך, הקול של פיפ הוא ישר וכנה מאד כשהיא מסתכלת בפליאה על החיים המתגלגלים, מבט אנושי קצת תוהה כמו של כולנו.
ספר לפעמים מצחיק, לפעמים עצוב, וגם כשהוא מעביר שעות בבריכה, הוא תמיד אמיתי ואנושי מאד. והתאור של פיפ המתבגרת, שלא מקבלת מחזור בזמן, שמאחרת להתפתח, כל כך נגע לליבי. הזכיר לי קצת את התיאור הדומה ממידלסקס, אבל פה הסופרת מבינה שזו מנת חלקה של כל אישה, כמעט, להרגיש שונה. מובכת, קצת מבולבלת ממה שקורה בחיים שלה.
הסוף קצת הכעיס אותי, המצב שבו פילומנה רוצה לפרוש מהשחיה ומבינה שאין לה שם מיומנות אחרת. הייתי רוצה משהו שיציל אותה, סוכנת שחקנים שתגלה אותה ברחוב, תשוקה עזה להיות רופאה שתפרוץ בה. זה לא קורה.
אבל זו הסיבה שבגלל אהבתי את הספר. שהוא כל כך אמיתי. מפליא בדיוקו את החיים שלנו, אנשים רגילים על פני האדמה, ולא מזייף. השחיה היא לא הנושא הראשי פה, אלא פשוט הקול שלנו כאנשים, נשים, על האדמה הזו.

חרב היונה/ פרופסור אניטה שפירא
על הציונות והכח.
וזה התיאור שלה, לא שלי, אז אין צורך לנטוש את הבלוג בטענה שאני שמאלנית בוגדת. לספר הזה אין שום קשר לעמדה פוליטית. זה ספר הסטורי, שבודק את השתנות דימוי הכח בתנועה הציונית מראשית ימיה ועד 1948. איך היהודי המלומד, הגולה, הנודד, הכבשה המוקפת בשבעים זאבים שחיפש לו גאולה בקצה העולם, הפך, בסופו של יום, לחייל חתיך ושרירי. זה תהליך מרתק וספר מרתק וחשוב, וגם כתוב מקסים כמו כל מה פרופסור שפירא כותבת.
וזה באמת לא ברור מאליו. הרי כשהתחילה התנועה הציונית לפעול, התדמית המוכרת של גבר ישראלי לוחם לא היתה קיימת בכלל. הזהות היהודית בכלל לא דיברה במושגים כאלו, בין אם ציונית בין אם לאו. המעשה הכוחני הלאומי האחרון שבצעה היהדות היה אי שם בחורבן בית שני. מדהים לראות את נרטיב הכח הלאומי מתפתח בחברה הציונית יהודית, איך דברים משתנים כל כך מהר בלי לשים לב מה בעצם קורה. מדהים וגם קצת צובט בלב, כי בכל זאת, מדובר במושגים המוכרים והאהובים שאפילו ההורים שלנו גדלו עליהם. אחד העם, חלוצים, העפלה, תקוות וחלומות. וזה תמיד נוסטלגי בצורה קצת כואבת, להיפגש עם הארץ הזו שכבר נעלמה לנו, אם בכלל היתה.

ועוד איזה ספר, קצת מעצבן, האירוסין קוראים לו (ג'יי קורטני סאליבן). ספר שאומר שהוא מדבר על יהלומים, או בעצם מדבר על נשים, או שהוא סוג של קומדיה רומנטית, רק בלי הקומדיה. לא החליט. זה ספר מהסוג שבו חמישה סיפורים של אנשים שזורים זה בזה או לא באמת שזורים, ומה שאמור לשלב בניהם הוא איזה רעיון חוצה כל. למשל, שאם מדברים על ארוסין ואהבה, תמיד יהיו שם יהלומים. אז בואו נכניס יהלומים בכל אחד מהסיפורים, ונהפוך את אחת הדמויות לעובדת בחברה שמפרסמת יהלומים, והנה לנו יופי של מוטיב חוזר. או תמה?
שאר הדמויות הם זוג בשנות החמישים לחייו שהבן שלהם מתגרש, אשה שעזבה את בעלה, פרמדיק ממורמר ואישה שדווקא מתנגדת לנישואין וליהלומים, ומשום מה היא הכי נחמדה בספר. הספר פגש את כל הדמויות כל פעם במקום אחר- חלק מהן למשל בהפרש של עשרים שנה, וחלק מהן נשארות תמיד באותו היום- והוא לא באמת ספר על יהלומים או על מוסד הנישואין או משהו, כמו שהוא סתם ספר סביר, ארוך, קצת משעמם, עם הרבה דיבור על אהבה רומנטיקה יהלומים.
בעצם, גם ברומנים של אגתה כריסטי יש מין נופך מוזר ליהלומים, והיא חוזרת שוב ושוב על איך נשים משתנות לגמרי כשהן רואות יהלום, על איך אבני חן יקרות משפיעות בצורה מיסטית על המין הנשי. זה בהחלט רעיון שאפשר לבדוק למה הוא מגיע ומה הוא מסמל, אבל זה לא מה שנעשה בספר הארוסין.

הורטון הפיל דוגר על ביצה/ דר סוס
זו, גבירותי, יצירת מופת, ומי שפספסה אותה שתרוץ להשלים עכשיו. זה ספר מקסים. אוי, והגור! הסצנה האחרונה בספר! קסום. פשוט קסום.
אני מניחה שגם על הספר הזה יש מה לאמר. איזו מין אם, ואשה, מסמלת לה ציפ? ואיפה בכלל הדמויות הנשיות של דר סוס? והאם הפתרון המוצג הוא הוגן, אם מוציאים את הספר מהקשרו ומעגנים אותו בחברה פטריארכלית? ובכלל, מוצגת פה גישה מאד מעניינת לחד הוריות, לאמהות ולגבריות.
למי אכפת? אני מתה על הספר הזה. הוא אחד המושלמים. באמת

מסביב לעולם ב80 יום, עצמי עיניים חזק, שומרים שומרים, זכרונו של היער

מסביב לעולם בשמונים יום/ ז'ול וורן- המהדורה המוערת
בדרך כלל אני לא אוהבת מהדורות מוערות. יש לי הרגשה שמדובר בגימיק, ואם יש משהו שלא זקוק לגימיקים, זה ספר. הטקסט, המלים עצמן. ומי שלא רואה את זה וצריך גימיקים כדי למשוך קוראים- אני לא צריכה אותו.

אבל פה,דווקא כי הספר הספציפי הזה בנוי ממילא כמו מין ספר לימוד גאוגרפי, מדובר בערך מוסף מקסים. הספר מלא איורים מקסימים והערות ביניים קטנות מלמדות ומרתקות. ושכחתי כמה הסיפור הקלאסי על פיליאס פוג היוצא לסבוב את העולם בשמונים יום בגלל התערבות נהדר. האווירה הגאוגרפית למדנית מרתקת- הרגשתי קצת כמו ילדה שמסתכלת בנשיונל ג'יאוגרפיק הישן, עם תמונות של ארמונות רחוקים ומגדלים נשכחים מלב, רכבות קיטור ואניות על נהרות גדולים.

נכון, וורן שוביניסטי וקולוניאליסטי, אבל זה הרי לא באמת מפתיע. אפשר לכתוב על זה ארוכות- הילידים בורים ופראיים, האישה היפה השותקת לאורך כל הספר נחשבת ראויה רק בגלל החינוך האירופי וכי היא כמעט לבנה- אבל זה ברור מראש, כמעט מובנה בספר כזה. אולי אפילו חלק מהחוויה של גילוי העולם המרתק במאה התשע עשרה.

עצמי עיניים חזק/ ג'ון וורדון
רומן מתח. כלה נרצחת במהלך חתונתה. החתן הוא פסיכיאטר בן ארבעים, הכלה היא המטופלת שלו בת השמונה עשרה. נורא סביר. ומסתבר שלחתן יש פנימיה לנערות מתבגרות חולות מין, ואתה הוא מנהל כמעט לבדו כדי לשמור על אמינות מקצועית או משהו, ככה שאף אחד לא יודע מה באמת קורה שם.
אז מי נראה לכם הרוצח?
כאילו, באמת? זה לא ברור מתלכתחילה שלפסיכיאטר מוטרף שמחזיק לעצמו הרמון שלם של קטינות עם הפרעות מיניות יש סבירות להיות חשוד?
ובכלל, מקצועיות, חבר. שום חובת דיווח? הרי אתה מתעסק עם פגיעות מיניות. אפילו לא אחת? ושום שאלה על הרשיון המקצועי של פסיכיאטר שמתחתן עם מטופלת קטינה? והי, כשכותבים ספר על פושעים סדרתיים, להתייעץ עם סטודנטית לקרימינולוגיה אפילו שנה א' יכול להיות רעיון טוב.
זה רומן מתח בלשי, שמנסה בכל הכח לזעזע בגלל בחירת הנושא- ילדות שעברו התעללות והפכו לפוגעות בעצמן. אבל הטיפול כל כך גס וזול ולא מקצועי, שהוא לא הזיז לי בכלל. אין בו שום דבר טראומתי או טריגרי. הדבר היחיד שתפס אותי היה זכרון ילדות אישי בגלל קטע מסרט ישן שהגיבור מראה לסטודנטים שלו, שהחזיר אותי שנים אחורה וגרם לי לשקוע בהרהורים על החינוך המיליטריסטי פטריוטי ציוני בבית הספר לבנות אורות עציון. ואם זה כל מה שספר על קטינות פגועות יכול לעשות, יש לו בעיה.
אבל תראו, בתור רומן סתם עם תעלומה, זה בסדר. הוא מיועד להעביר זמן ואת זה הוא עושה- האמת שהשתמשתי בו כשחיכיתי שיפתחו לי עוד חיים בקנדי קראש.

שומרים שומרים/ טרי פראצ'ט. 
עוד ספר מסדרת עולם הדיסק. כן, זה הנישא על גבי צב ענק. הנישא על גבי פילים, אם אני זוכרת נכון. וכן, זה התבגרותי במקצת.
אז מה? מסתבר שהוא עדיין מעולה. אה, והוא מצחיק אותי.
על מה העלילה הפעם? כרגיל בעולמו המפונטז של פראצ'ט קשה להסביר. על דרקונים, בעיקר, שמזומנים להם מעולם האשליה בו הם חיים אל המציאות. ועל להצחיק אותי. מסתבר שההומור טוב הלב המתוחכם אך מוכר לחלוטין של פראצ'ט עדיין עושה את העבודה.
וכן, גם פראצ'ט שובינסט. אל תסתכלו עלי ככה, אני יודעת שאתן אוהבות אותו. אבל אפילו פה יש רק גיבורה אישה אחת, וגם היא לא דמות ראשית , והאפיון הראשי שלה הוא, כמה לא מפתיע, בלהיות אישה. אבל זה האיש שכתב את סדרת טיפאני אתן אומרות- ובכן, צר לי, אבל גם היא מלאה מאפיינים שובינסטיים, כראוי לפמיניזם של גברים, שמעצבים אותו לטובת עולמם הפנימי והנח. אבל- לא על טיפאני אנחנו מדברות פה אלא על עולם הדיסק, והוא, למרות ואחרי הכל ולפני, עדיין מקסים ורענן, עדיין פנטזיה, עדיין מתוק להפליא ועדיין מצחיק.

זכרונו של היער/ צ'ארלס ט. פאוורס
ספר עצוב. עצוב, וכל כך יפה. ונוגע ללב.
עיירה קטנה בפולין, אפורה ודהויה משהו, שנות השישים. לשק, שגדל בכפר כל חייו וירש את חוותו של אביו, מנסה לפענח במזג האוויר העכור את פרשת מותו של חבר טוב שהעירה את חייו השקטים. ולאט לאט הוא והולך ומבין שפעם קרה בכפר משהו נורא שהוא לא יודע עליו, משהו שמעולם לא שם אליו לב. כל התושבים יודעים, אף אחד לא מדבר. גם האנשים הקרובים אליו ביותר, אולי, יודעים משהו ולא אומרים. משהו שכל כך ברור מאליו עד שאף אחד לא מזכיר אותו. ואבנים נעלמות מהבתים, ומשהו מוזר קורה בבית הקברות הישן.
הספר איטי, מהורהר. עם תיאורי נוף מקסימים, אמיתיים כל כך. זה לא ספר מתח, ליבו הוא לא תעלומת רצח בלתי פתורה, אלא החיים עם פשע גדול שאליו נתת יד, עם החיים אחר כך. מרתק לקרוא ספר על שואת יהודי אירופה מנקודת המבט הזו, של שנים אחרי, ובכלל, מנקודת המבט הלא יהודית, של האנשים שנשארו אחר כך בכפרים ונידונו להישאר לחיות עם העבר הלא מרפה. ודווקא כי גדלתי על סיפורי שואה, אני מופתעת שהוא לא מופץ בישראל יותר.
ספר כל כך נוגע ללב ויפה, מומלץ בחום.

גן עדן, מכתביה של טטה, רוסאורה בשעה עשר

לפעמים אני חושבת שהקצב שלי מהיר מידי: האם שישה ספרים זה לא יותר מידי לרשימה אחת? מישהי יכולה בכלל לעמוד בקצב של ההמלצות שלי? החלטתי לפרק את גם את הרשימה הזו לשני פוסטים נפרדים.

גן עדן/ טוני מוריסון
ליד עיירה שחורה באמצע המדבר יש בית אחוזה גדול שמשמש כמנזר. הספר נפתח כשגברים מהעיירה מגיעים למזר כדי לטבוח בנזירות, ושאר הספר מספר לנו על העיירה, על המנזר, מי הנשים האלו ולמה הגברים באו לרצוח אותן.  לא חומר אופטימי במיוחד, ועדיין, קשה לי לאמר שזה ספר מדכא. להיפך, הוא נגיעה של יופי.
 מוריסון היא סופרת גדולה. והסיפור מספר אומנם על הגברים שהקימו את העיירה שהיתה אמורה להיות הגאולה שלהם, השחרור, אבל בעיקר על הנשים, אלו שהלכו אחריהם מאות קילומטרים בשביל החלום הזה של עיירה משוחררת. הגברים חיים במעין עולם אלים, אדיש, עיוור וכל כך מוכר, בלי לראות ולדעת שהנשים לא השתחררו מהעבדות, בעצם. ובאמת, לכל פרק בספר יש שם של אשה, כשהן מספרות את הסיפורים שלהן עד שמצאו את עצמן במעין מנזר הזה. הסיפורים שלהן לא קלים, כמובן- אלו סיפורים של נשים. אבל מוריסון לא מתעכבת על פרטים גרפיים או על מה היה- זו כתיבה נשית במהותה, כי  היא ממשיכה הלאה, כמו שנשים עושות, כי החיים נמשכים אחרי זה ואולי יש בכל זאת מקום לגאולה. לשלווה. גם אחרי כשקורים דברים איומים. מוות אונס והפלות ורצח, על כולן יש איזה נסיון השלמה והחלמה, ולכן גם הרצח שבהתחלה ובסוף לא כל כך טראומתי, בעצם, כשהוא קורה. 
ספר מעולה. 

מכתביה של טטה/ מורין דאפי
הטי דירדרן, פרופסור להסטוריה בגמלאות, מוצאת מכתבים ישנים של נזירה מימי הביניים. מתוך רצון להמשיך לחקור עליהם היא מסכימה להשתתף בכנס בגרמניה, ולתהדמתה מתאהבת עד מעל לראש במרצה צעירה, מהפכנית מבוקשת, שמטלטלת את חייה.
באופן לא מפתיע, סיפוריה של הנזירה משתלבים ומשיקים לחייה של הטי, והיא מוצאת את עצמה בתזוזה אל מקום חדש וטוב יותר אחרי שנים של קפיאה. ספר קטן, חכם ומתוק. 

רוסאורה בשעה עשר/ מרקו דנווי
מצטערת, אני לא מבינה מה יש בספר הזה.
אורח ביישן שחי כבר שנים באותה אכסנייה מוצא אהבה חדשה. בליל החתונה הכלה נרצחת, והסיפור הוא בעצם חמש עדויות שונות על מקרה הרצח עד שמתגלה הסיום. וזה כל התיאור של הספר- חמישה אנשים מדברים, מגלים למה הכלה נרצחה, סוף. ממש כמו פרק זניח בסדרת טלווזיה בלשית, אין לספר הזה שום טיפת ערך מוסף. גם הדמויות לא ממש מעניינות וקשה להתחבר אליהן- מכיוון שמדובר בדמויות עניות באכסניה קטנה, הסופר מתאר אותן כבורות וטיפשות, מה שמין הסתם אמור היה לשוות להן נופף עממי. זו מלכודת מוכרת, אבל אם הדמויות שלך בורות וטיפשות, אולי לא כדאי לתת להן לדבר במשך עמודים רצופים.